סגנון קוגניטיבי ביצירת דימויים חזותיים והשפעתו האפשרית על דרכי התמודדות עם בעיות מתמטיות ואחרות

בעת הכנת המצגת האחרונה מתוך סדרת המצגות על היכולות הקוגניטיביות (שתעסוק בעיבוד חזותי - מרחבי), נתקלתי במאמר הקריא הבא: 

Spatial versus object visualizers:  a new characterization of visual cognitive style.  Kozhevnikov, M., Kosslyn, S., and Shepard, J.  Memory and Cognition 2005, 33(4), 710-726.

http://nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/spatial_versus2005.pdf

סגנון קוגניטיבי מתייחס לעקביות בשבה האדם רוכש ומעבד מידע.  דוגמאות לסוגים של סגנון קוגניטיבי:   תלות או אי תלות בשדה, סגנון חושב לעומת אימפולסיבי, סגנון מדמה לעומת ממליל (VISUALIZERS  - VERBALIZERS).  במאמר נטען, שבעת ביצוע משימות קוגניטיביות, מדמים VISUALIZERS נשענים יותר על דימוי חזותי בעוד שממלילים     VERBALIZERS   נשענים יותר על אסטרטגיות אנליטיות. 

החוקר KRUTETSKII הציע שניתן לסווג אנשים לפי הדרך בה הם מעבדים מידע מתמטי.  אנשים בעלי סגנון אנליטי מעדיפים לפתור בעיות מתמטיות בדרכים מילוליות ולוגיות.  אנשים בעלי סגנון "גאומטרי" מעדיפים להשתמש בדימויים חזותיים.

לא ברור לי עד כמה ההפרדה הזו בין מדמים לממלילים נתמכת מספיק חזק על ידי ממצאים מחקריים.

המאמר טוען שרצוי לחלק את קבוצת המדמים לשתי תת קבוצות:  מדמים שהם חזקים בעיבוד יחסים מרחביים ומדמים שהם חזקים בעיבוד תכונות של אובייקטים.  אנשים מהקבוצה הראשונה ימצאו את דרכם ליעד מסוים, למשל, באמצעות יצירת מפה מנטלית.  אנשים מהקבוצה השניה ימצאו את דרכם באמצעות הדמית ציוני דרך (אובייקטים בולטים שקיימים לאורך הנתיב).

חלוקה זו נתמכת על ידי ממצאים נוירו פסיכולוגים, לפיהם אזורים שונים במוח פועלים כאשר אנשים מדמים, למשל, נתיב מסוים במפה אותה ראו קודם לכן (פעולה שמפעילה אזורים פריאטלים) וכאשר הם מדמים אובייקטים, פנים או צבעים למשל (פעולה שמפעילה אזורים טמפורלים).

 

לגבי ילדים בבי"ס יסודי, נמצא שיש ילדים המשתמשים בייצוגים מרחביים סכמטיים כאשר הם פותרים בעיות מתמטיות מילוליות, ויש המשתמשים בייצוגים תמונתיים של אובייקטים.   הילדים המשתמשים בייצוגים סכמטים מצליחים טוב יותר לפתור בעיות מתמטיות.

במאמר נטען, שלמדמים החזקים בעיבוד יחסים מרחביים יש יכולת מרחבית גבוהה.  אנשים אלה נוטים לקודד ולעבד גירויים באופן אנליטי, חלק חלק, ליצור דימויים סכמטים מופשטים, ולהשתמש ביחסים מרחביים כדי לנתח את מרכיבי הגירוי.   הם מסוגלים לדמיין טרנספורמציות של האובייקטים במרחב (כמו במשימות רוטציה מנטלית). 

 לעומתם, למדמים החזקים בעיבוד תכונות של אובייקטים יש יכולת מרחבית נמוכה יותר.  הם נוטים לעבד מידע חזותי באופן גלובלי, כיחידה תפיסתית אחת, וליצור דימויים סטטיים (למשל, של תמונות נוף או אובייקטים דוממים) שהם מלאי חיים ומפורטים.  אנשים אלה יצליחו במשימות הדורשות זיהוי אובייקטים, זיכרון חזותי והשלמת גשטלט, ויציירו טוב. 

המאמר מנסה לאשש השערות אלה באמצעות סדרת ניסויים ציוריים (אותם לא אפרט כאן).

למאמר נספח מעניין ובו דוגמאות משאלון לבדיקת סגנון קוגניטיבי מדמה או ממליל.  בשאלון מוצגות בעיות מתמטיות אותן ניתן לפתור באמצעות ייצוג חזותי (סכמטי או תמונתי) או באמצעות המללה.  לאחר פתרון הבעיות הילד נשאל באיזו דרך או דרכים הוא פתר אותן.  מוצגות בפניו מספר אפשרויות (נוסחה, דימוי חזותי של האובייקטים המוצגים בבעיה, דיאגרמה וכו') והוא יכול גם להוסיף דרכים שאינן מוצגות.

ייתכן, שאם נעזור לילד לגלות את סגנונו הקוגניטיבי בהתמודדות עם בעיות מתמטיות (או בעיות אחרות בהן נתקל במהלך הלמידה) – ממליל, מדמה מרחבי או מדמה תמונתי, הוא יוכל להסתייע בתובנה זו כאסטרטגיה שתסייע לו לפתור בעיות כאלה בדרך היעילה ביותר עבורו.