איתור היכולת הפסיכולוגית/קוגניטיבית העומדת בבסיס קשיים בתחומי ההישג (קריאה, כתיבה, חשבון) – חשוב או מיותר?

במהלך חופשת הקיץ נתקלתי בכתבה זו:  

Psychiatrists split on whether to ditch DSM

מאת Antony Funnell, העוסקת בויכוח הקיים בקהילה הפסיכיאטרית סביב  DSM5.  כתבה זו מאירה היבט הקשור לנושא בו עסקנו כאן -  קשרים בין היכולות הקוגניטיביות לבין ההישגים בקריאה, כתיבה וחשבון.  FUNNELL  כותב, שפסיכיאטרים ברחבי העולם, בהובלת ה – US NATIONAL INSTITUTE OF MENTAL HEALTH פתחו במרד גלוי ב – DSM5, בדרישה שהפסיכיאטריה תעוגן במדע ולא בהשערות.   הפסיכיאטריה המסורתית, לפי פסיכיאטרים אלה, נשענת יותר מדי על דיאגנוסטיקה מבוססת סימפטומים ותצפיות קליניות.  טיפול באנשים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות לפי הסימפטומים שלהם אינו הגיוני, בדיוק כפי שזה לא הגיוני שרופא יתן אותה תרופה לכל מי שמתלונן על כאבים בחזה, בלי קשר לסיבת הכאבים – צרבת, שריר מתוח או התקף לב. 

כאן אנו מגיעים להבדלים בין ההגדרה של SLD   (SPECIFIC LEARNING DISABILITY) עפ"י תאורית CHC, כפי שפותחה על ידי FLANAGAN ועמיתיה, לבין ההגדרה של SLD  (SPECIFIC LEARNING DISORDER) על פי DSM5.  שתי ההגדרות מופיעות, בצורה מתומצתת, כאן, בציון ההבדלים העיקריים ביניהן. 

כאמור במצגת, ההגדרה של FLANAGAN  דורשת קישור של הסימפטומים (הקשיים שהילד מציג בתחומי ההישג) ללקויות הפסיכולוגיות/הקוגניטיביות העומדות בבסיסן (באופן אמפירי או הגיוני). לעומת זאת, הגדרת DSM5 ללקות למידה (כמו שאר הגדרות ה – DSM5 ) מתייחסת לסימפטומים ולגורמי ההדרה/אבחנה מבדלת ולא לגורמים העומדים בבסיס הסימפטומים.  מפתחי ההגדרה ה – DSM – ית, אותם מייצגת כאן ROSEMARY TANNOCK, אמנם כותבים ב – DSM5,  שהפרעת למידה ספציפית היא "הפרעה נוירו-התפתחותית עם מקור ביולוגי  העומד בבסיס לקויות קוגניטיביות הקשורות לסימנים ההתנהגותיים של ההפרעה".  אך לטענתם, הקשר בין חסכים בתהליכי עיבוד פסיכולוגי/קוגניטיבי לבין קריאה עדיין לא מספיק מוכח (הוא הסתברותי ולא דטרמיניסטי).  כלומר, לא ניתן להשתמש בפרופיל קוגניטיבי ספציפי כדי לקבוע או לשלול אבחנה של לקות בקריאה, ולא ברור מה הם התהליכים הפסיכולוגים הקשורים לחשבון או להבעה בכתב. 

גם תומכי ההגדרה עפ"י גישת CHC  יסכימו עם הטענה שלא ניתן לקבוע לקות למידה רק על פי הפרופיל הקוגניטיבי של הילד.    גם אם הפרופיל הקוגניטיבי מעיד על קשיים, כל עוד אין להם ביטוי בתפקוד היומיומי של הילד בתחומי ההישג (קריאה, כתיבה, חשבון), לא ניתן לאבחן את הילד כלקוי למידה עפ"י הגדרה זו. 

אם הפרופיל הקוגניטיבי אינו מספיק לאבחון לקות למידה, מדוע  בכלל יש בו צורך?

די ברור, שטיפול בסימפטומים בלבד (כלומר, טיפול ישיר בקריאה, בכתיבה או בחשבון) עוזר, אך אינו מספיק כדי להתגבר על הבעיה אצל ילדים לקויי למידה.  אם נצליח להוכיח באופן מספיק משכנע, שטיפול בלקות הקוגניטיבית משפר את הביצועים של הילד בתחומי ההישג, נוכל לטעון שאיתור הקושי הקוגניטיבי/הפסיכולוגי העומד בבסיס התפקוד המונמך בתחומי ההישג יסייע לנו לתכנן התערבות שתועיל לילד יותר מאשר טיפול בסימפטומים בלבד.

המטרה שלנו צריכה להיות, לדעתי, לחזק את הבסיס הראייתי הזה (של הקשר בין טיפול/שיפור יכולות קוגניטיביות כדי להשיג שיפור בתחומי ההישג) כדי שנוכל להגיע לדיאגנוסטיקה מבוססת ראיות.  אחרת אבחנת לקות למידה תישאר תווית כללית וריקה שאינה מתווה דרכי טיפול יעילות מספיק לילד המאובחן הספציפי.