כמה דברים שיעזרו לכם לעשות דיאגנוסטיקה טובה יותר - 5

"טיפ" חמישי מסדרה של "עצות" שגובשו בצוות הפיתוח בדיאגנוסטיקה של שפ"ח ירושלים, שמשקפות את ה"אני מאמין" שלנו בנושא דיאגנוסטיקה.  חברי צוות הפיתוח: רות אומן שקד, ריטה באומגרטן, חנה ברימר, אורי דאר, אתי דניאל סימון, דליה זית,  עינת כהן רחמן, מישל ליסס טופז, בטי נצר, סמדר ספיר יוגב, ענאן סרור,  נאדין קפלן ועדינה שכנוביץ.

בססו את מסקנותיכם על שילוב של בסיס הנתונים, ההתרשמות הקלינית ודיווחי המורים.  אל תלכו עם הנתונים "עם הראש בקיר", מצד שני אל תעסקו בדיאגנוסטיקה התרשמותית.

למשל, כדי להסיק על היכולת הפלואידית של הילד, הסתכלו בנתוני המבחנים הבודקים יכולת פלואידית, אך הסתכלו גם על היכולת של הילד לחשוב בצורה מופשטת ולהמשיג, להסיק מסקנות מתוך טקסט על דברים שלא נאמרו בו במפורש, לספר סיפורי TAT שאינם "צמודים" לתמונה ומתארים אותה אלא שיש בהם מן הדמיון, לספר סיפורי TAT בעלי רצף קוהרנטי והגיוני, לתת הגדרות מוכללות למלים ולמושגים, להבין הנחיות מורכבות, לראות את האלמנטים המרכזיים בריי החזותי ולעשות אינטגרציה טובה של החלקים והשלם בו, לחשוב בצורה גמישה ולהפיק תועלת ממשוב, לתכנן את העבודה, לעבוד בצורה מבוקרת, להימנע מפרסברציות ומתגובות אוטומטיות, הסתכלו בדיווחי המורים על יכולת החשיבה וההבנה של הילד, על היכולת שלו לקחת יוזמה ולעבוד בצורה מבוקרת ומתוכננת, וכו'.

במידה ויש סתירה בולטת בין בסיס הנתונים להתרשמות הקלינית ולדיווחי המורים, הפעילו שיקול דעת ושכל ישר בקביעה האם היכולת תקינה או לא, ונסו גם לחשוב על סיבת הפער. 

זיכרו:  לא תמיד ניתן להגיע למסקנה חד משמעית.  מדובר בבני אדם, ולכן לא תמיד הכל  "מסתדר".  כשאנחנו לא בטוחים וכשנשארו לנו שאלות –עדיף לומר/לכתוב את ההתלבטות עם הצעות כיצד ללבן אותה, מאשר לכתוב משהו שאיננו שלמים איתו.