כאדם שמנגן בפסנתר, אני יכולה להעיד מכלי ראשון, שהתמודדות עם יצירה
חדשה היא אחת הדרכים הטובות להיתקל במגבלות הקוגניטיביות שלך. כאשר אני מנגנת קטע חדש, אני יכולה לחוש כיצד
זיכרון העבודה שלי מתאמץ במידה המקסימלית.
מהתרשמות אישית נדמה לי, שקצב הנגינה של יצירה חדשה לגמרי (שאצלי הוא איטי
למדי), נמצא במתאם גבוה עם חוזק/קיבולת זיכרון העבודה.
לאחר שעות של אימון, כאשר מצליחים להגיע סוף
סוף לנגינה שוטפת, מתחילים להיתקל במגבלות הזיכרון לטווח ארוך. תוך כדי נגינה, אני
ממש יכולה להרגיש כיצד המוח שלי "טוען" את המשך היצירה מהזיכרון ארוך
הטווח לזיכרון
קצר הטווח. לעתים קצב
הטעינה איטי מקצב הנגינה...
קריאת תווי פסנתר אינה דומה לקריאת טקסט. ראשית, אין מלים (למרות שידע מעמיק בתאוריה
מאפשר להבחין בדפוסים מסוימים שמקלים על המלאכה).
ה"אותיות" יוצרות כל הזמן "מלים" ו"משפטים"
חדשים לגמרי שטרם נתקלת בשכמותם. שנית, עליך
לקרוא בו זמנית שתי מערכות תווים שונות – אחת ליד ימין, במפתח סול (שפה ראשונה)
והשניה ליד שמאל, במפתח פה (שפה שניה).
שלישית – בדרך כלל קריאת תווים היא "קריאה קולית", כלומר אתה
מבצע את היצירה במהלך קריאתה – ביצוע סימולטני שונה בכל אחת משתי הידיים. כמובן, שיש תפקיד חשוב ל"הבנת הנקרא"
– המאפשרת לך לנגן ברגש ובאינטונציה
טובה.
נגינה דורשת משמעת עצמית, שכן נדרשות שעות אימון אינסופיות. למרות היותה עיסוק מתגמל באופן אינטרינסי, היא
גם מספקת אימון
בדחיית סיפוקים.
נגינה בהרכב דורשת האזנה לאחרים, תיאום איתם, מתן אפשרות
לאחרים
להשמיע את קולם, ויכולת לקחת מקום ולהשמיע את קולך.
נגינה בפני קהל (שאין בה אילתור) אינה דומה להרצאה בפני קהל. כאשר האדם מרצה, הוא מתמקד בהעברת המסרים, אותם
הוא יכול לנסח באינספור וריאציות. ביצוע
יצירה מוסיקלית אינו מאפשר וריאציות של הטקסט (אך כן מאפשר וריאציות של הבנת
הנקרא, של פרשנות הטקסט). כדי להגיע לדיוק
בביצוע הטקסט לא די בשעות של אימון.
נדרשים תפקודים ניהוליים חזקים כדי לחסום הסחות חיצוניות ופנימיות ולאפשר
ריכוז ופניות מקסימליים לביצוע היצירה.
מכל הסיבות האלה (ויש נוספות), אני סבורה שנגינה היא מקצוע חשוב שיש
ללמדו בתכנית הלימודים בבתי הספר. מעניין
יהיה למצוא מחקרים המבססים את הטיעונים שהועלו כאן, ובינתיים אני מפנה לסרטון זה,
שהופיע בבלוג של קווין מקגרו:
No comments:
Post a Comment