מומחיות – שאלה של אימון?

אחד מהאבות המייסדים של תחום האינטליגנציה, פרנסיס גלטון, היה דמות צבעונית ומעניינת ביותר. 

גלטון, שהיה בן דודו של צ'ארלס דארווין, רצה ליישם את התאוריות של דארווין על בני אדם, ולהשביח את המין האנושי על ידי זיווגים בין אנשים בעלי הכישורים המנטלים, המוסריים והפיסיים הטובים ביותר.  כיום רעיון כזה מזעזע אותנו, אך במאה ה – 19 הוא נחשב כנראה לדבר סביר.  גלטון חקר משפחות של אנשים שנחשבו לחכמים ומצליחים, וראה, שככל שקירבת הדם לאדם חכם גדולה יותר, כך גדלים הסיכויים שקרוב המשפחה יהיה אף הוא חכם מאד.  גלטון הגיע למסקנה ש"חכמה" (המושג "אינטליגנציה" עדיין לא היה קיים אז) עוברת בתורשה, לפחות באופן חלקי.    גלטון חקר ילדים מאומצים של אפיפיורים כדי לראות מה משפיע יותר:  הגנטיקה (שבמקרה של הילדים הללו היתה "חלשה") או הסביבה (סביבה עשירה בגירויים לצד האפיפיור).   הוא הגיע למסקנה שאמנם קיימת אינטראקציה בין סביבה לתורשה, אך שהתורשה חזקה יותר מהסביבה. 

אם כבר מדברים על גלטון, אזכיר שהוא הפסיכולוג היחיד בהיסטוריה שאנשים שהשתתפו בניסוייו שילמו לו על הזכות הזאת!     גלטון חקר נושאים נוספים כמו מידת האטרקטיביות של נשים בחלקים שונים של אנגליה, והקשר בין תפילות לשלום מלכים לבין אורך חייהם (גילה שאין קשר...).

לעומת גלטון, שפעל במאה ה – 19, ג'ון ווטסון, מאבות הביהביוריזם,  כתב ב – 1930:  "תנו לי תריסר תינוקות בריאים, והעולם הספציפי שלי בו אגדל אותם, ואוכל לאמן כל אחד מהם להיות כל סוג של מומחה – 

רופא, עורך דין, אמן, סוחר ואפילו קבצן וגנב, בלי קשר לכשרונותיו."  

החוקר אנדרס אריקסון  צידד בשנות ה – 90 של המאה ה- 20 בגישתו של ווטסון.  אריקסון ראיין כנרים ופסנתרנים וגילה, שהכנרים והפסנתרנים שנחשבו לטובים ביותר צברו מעל 10000 שעות אימון עד גיל 20.   זאת לעומת כ – 5000 שעות אימון שצברו כנרים חובבים וכ – 2000 שעות אימון שצברו פסנתרנים חובבים עד גיל 20.   אריקסון טען, שהגנטיקה אמנם תורמת להבדלים בינאישיים בנכונות של אנשים לעסוק באימונים, אך שהיכולת המולדת לא מסבירה למה אנשים מסוימים הופכים למומחים ואחרים לא.  הוא טען, שביצועים של מומחים משקפים תקופה ארוכה של אימון יותר מאשר יכולת מולדת או כישרון. 

קל להבין למה מאמרו של אריקסון בנושא זה, מ – 1993, הפך ללהיט וצוטט יותר מאלף פעמים בספרות המקצועית. 

אבל ברור, שרבים מהאנשים שרוצים להיות מומחים – ככנרים, כפיסיקאים, כספורטאים וכו' – לא מצליחים להגיע לכך, למרות השקעת מאמץ ושעות אימון רבות.  

במאמר זה,

Deliberate practice: Is that all it takes to become an expert?

David Z. Hambrick ,  Frederick L. Oswald , Erik M. Altmann , Elizabeth J. Meinz, Fernand Gobet , Guillermo Campitelli .  Intelligence 45 (2014) 34–45 

https://www.msu.edu/~ema/HambrickEtAl.pdf

בדקו החוקרים, האם די באימון כדי להפוך למומחה?  האם הבדלים בינאישיים בביצוע יכולים להיות מוסברים בעיקר על ידי הבדלים בינאישיים באימון?

 

הם עשו זאת באמצעות ניתוח מחקרים שנעשו בשני תחומים: שחמט ומוסיקה. 

במחקרים על שחמט השתתפו שחקנים בעלי דירוג עולמי בשחמט, חברי מועדוני שחמט מוערכים, שחקנים שהשתתפו בתכניות לאומיות לאימונים בשחמט וכו'.  שחקנים אלה נתנו מידע על הגיל בו התחילו לשחק והעריכו את מספר שעות האימון שהתאמנו ביום במשך שנות הלימוד שלהם. 

הסתבר, שהאימון הסביר 34% מהשונות בביצועים בשחמט, שהוגדרו כרמת הדירוג הבינלאומי (34% זה לא מעט, אבל האימון לא הסביר הכל!).  עוד הסתבר, שאנשים מסויימים זקוקים להרבה פחות אימון כדי להגיע לרמה מעולה של ביצוע בשחמט.  שחמטאים מעולים מסויימים נזקקו לפי שלוש שעות אימון משחמטאים מעולים אחרים.  שחמטאים מעולים מסויימים התאמנו פחות שעות בממוצע מאשר שחמטאים בדרגה פחות מעולה, ולהיפך – שחמטאים פחות מעולים מסויימים התאמנו יותר מאשר שחמטאים מעולים. 

המאמר מספר את סיפורן של האחיות פולגר, שקיבלו מגיל צעיר אימון יומי בן מספר שעות ממאמני שחמט ומאביהן שהיה מורה לשחמט ומחבר ספרי שחמט.  שתי האחיות הגיעו לדרגת GRANDMASTER בשחמט.  אחת דורגה מס. 2745 לאחר כ – 60000 שעות אימון.  השניה דורגה מס. 2577 לאחר כ – 80000 שעות אימון.  זאת לעומת שמונה "גראנדמאסטרים" אחרים שדורגו בעשיריה הטובה בעולם לאחר כ – 14000 שעות אימון בממוצע "בלבד"... 

כלומר, אימון לא מסביר את מרבית השונות בביצוע בתחום השחמט. 

מה עוד מסביר את השונות?  ומה היו התוצאות בתחום המוסיקה?  בפוסט הבא.