התפתחות הזיכרון האוטוביוגרפי

The Development of Autobiographical Memory.  Robyn Fivush.   Annual Review of Psychology  2011.62:559-582.

http://www.psychology.emory.edu/cognition/fivush/lab/FivushLabWebsite/papers/Fivush2008AnnualRev.pdf

מאמר מעניין ביותר ומומלץ לקריאה.

הזיכרון האוטוביוגרפי הוא תחושת העצמי כמתמשכת בזמן.  הזיכרון האוטוביוגרפי קושר בין חוויות חיים ספציפיות הממוקמות על ציר זמן אישי שמתמתח אל העבר האישי, מקשר בין העבר להווה, וממשיך הלאה לעבר העתיד. 

המאמר יוצא מנקודת הנחה, שזיכרון אוטוביוגרפי הוא סוג של פעילות תרבותית.   בהמשגה המוכרת של TULVING, זיכרון אפיזודי (זכרונות של אירועי חיים הקשורים למקום ולזמן.  זכרונות של אירועים שהתרחשו במקום מסוים ובזמן מסוים) וזיכרון אוטוביוגרפי חד הם.  החוקרת מנסה לטעון (באופן לא מספיק משכנע לדעתי), שניתן להפריד בין הזיכרון האפיזודי לאוטוביוגרפי.  לא ארחיב בטיעון לא משכנע זה, ואתמקד בדברים מעניינים אחרים שעלו במאמר: 

התרבות בה אנו חיים מגדירה "ביוגרפיה תרבותית קנונית" או "תסריט חיים" – אירועי חיים שמתרחשים בדרך כלל בתרבות הזו ברצף מסוים ובנקודות מסוימות בהתפתחות (למשל, בית ספר, צבא, לימודים, נישואין, ילדים וכו').   הנרטיבים והסכמות המקובלים בתרבות שלנו   מעצבים את הדרך בה אנחנו זוכרים את העבר האישי שלנו.  הזיכרון האוטוביוגרפי מגדיר את העצמי, והעצמי העכשווית מגדירה אילו זיכרונות חיים יהיו נגישים יותר ואילו פחות. 

הזיכרון האוטוביוגרפי נבנה באמצעות פעולה של היזכרות (REMINISCENCE) משותפת באותו אירוע עם אנשים אחרים שנכחו בו, וגם באמצעות סיפור אודות אירועים לאנשים שלא נכחו בהם.  פעולת סיפור האירוע, וההשתתפות הפעילה של אנשים נוספים בפעולה זו, מעצבת את הדרך בה האירוע ייזכר.  ההיזכרות המשותפת מאפשרת לנו להשוות בין הדרך בה אנו זוכרים אירוע לדרך בה אחרים זוכרים אותו אירוע.  באמצעות היזכרות משותפת, ילדים לומדים ליצור נרטיב קוהרנטי שיוצר קו זמן אישי שמחבר בין אירועי העבר ובכך מגדיר את העצמי.  

מסתבר, שיש הבדלים משמעותיים בדרך שבה אמהות מדברות עם ילדיהן על אירועים שהם חוו במשותף.   יש אמהות שמדברות עם הילד בהרחבה.  הן שואלות שאלות פתוחות ומעודדות את הילד לשלוף זכרונות נוספים.  הן מובילות את הילד ומסייעות לו להיזכר בפרטי האירוע תוך שילוב בין המידע שהן זוכרות לבין המידע שהילד זוכר.  אמהות עם סגנון לא מרחיב מתמקדות בפרטים ספציפיים בהם הן מבקשות מהילד להיזכר באמצעות שאלות סגורות.  הן לא עוזרות לילד לפרוש את כל הסיפור.   

בגיל 5-6, הילדים של האמהות המרחיבות נוטים לספר נרטיבים מפורטים וקוהרנטים יותר על חוויותיהם.  בגיל 12, יש לילדים אלה זכרונות ראשונים מגיל צעיר יותר מאשר לילדים של אמהות לא מרחיבות.  זה חשוב, מכיוון שאנשים שיכולים ליצור סיפורי חיים קוהרנטים יותר הם בריאים יותר נפשית. 

כאשר חוקרים אימנו אמהות לא מרחיבות להרחיב יותר, הן הצליחו לעשות זאת גם חודשים לאחר האימון.  כתוצאה מכך ילדיהן התחילו לספר נרטיבים מפורטים וקוהרנטים יותר.     

מסתבר שיש הבדלים בין ההתייחסות שמקבלים בנים לעומת בנות, וכתוצאה מכך, בזיכרון האוטוביוגרפי של בנים ובנות:  אמהות ואבות מרחיבים יותר כאשר הם מעלים זיכרונות עם בנותיהם מאשר עם בניהם (במחקר על ילדים בגן).  בגיל 5-6, בנות מספרות נרטיבים ארוכים, מפורטים וקוהרנטים יותר מאשר בנים. 

הזיכרון האוטוביוגרפי מתחיל להופיע בגיל 5-6 אבל מתגבש באופן מלא בגיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת.  זה קשור להתפתחות ההבנה של מושג הזמן.  ילדים בני שנתיים- שלוש משתמשים במלה "אתמול"  כמציינת כל אירוע בעבר ו"מחר" כמציינת כל אירוע בעתיד.  ילדי גן יכולים לשפוט באופן מדוייק איזה משני אירועים התרחש בעבר הקרוב או הרחוק, אבל רק אם שני האירועים התרחשו בעבר הקרוב יחסית.  אם האירועים התרחשו לפני יותר ממספר חדשים, אפילו ילדים בני 8 מתקשים לשפוט מה קרה לפני  מה. 

התפתחות הזיכרון האוטוביוגרפי קשורה גם ליכולת לקשר בין העצמי בהווה לעצמי בעבר.  יכולת זו מתחילה להתפתח בערך בגיל 5.  כדי לחקור זאת, חוקרים צילמו בוידאו ילדים בעת משחק, במהלכו הם שמו לילדים מדבקה על הראש בלי שהבחינו בכך (אני מקווה שהמדבקה הכילה דבק חלש מאד).  מייד לאחר מכן, או כעבור מספר ימים, הילדים צפו בסרט הוידאו.  ילדים בני שלוש לא ניסו לבדוק אם יש להם מדבקה על הראש.  ילדים בני ארבע הושיטו יד לבדוק אם יש להם מדבקה, גם אם הם ראו את הוידאו כעבור מספר ימים.  ילדים בני חמש הושיטו יד לבדוק אם יש להם מדבקה רק אם ראו את הוידאו מייד לאחר המשחק.  הם הבינו שהוידאו מראה אותם בעבר.

בניסוי אחר ביקשו מילדי גן לנבא כיצד ילד יתנהג במצבים מסוימים.  למשל כיצד יגיב כשיראה כלב חדש בפארק.  אחר כך סיפרו להם חוויות קודמות של ילדים מסוימים עם כלבים.  למשל: "הילד הזה ראה פעם כלב שהפחיד אותו".  ואז ביקשו שוב לנבא את ההתנהגות של הילד הספציפי כאשר יתקל בכלב חדש בפארק.  ילדים מתחת לגיל 5 לא השתמשו במידע על העבר של הילד כדי לשנות את הניבוי.  בגיל 5 הילדים התחילו לקשור בין העבר לבין ההווה ולנבא שהילד הספציפי יפחד מכלב חדש.