הבדלי תרבות בציורי דמויות אנוש – עדות מציורים של ילדים אמריקנים ויפנים.

La Voy, S. K., Pedersen, W. C., Reitz, J. M., Brauch, A. A., Luxenberg, T. M., & Nofsinger, C. C. (2001). Children's Drawings A Cross-Cultural Analysis from Japan and the United States. School Psychology International, 22(1), 53-63.‏

קל לנו לראות כיצד הבדלי תרבות משפיעים על הביצוע במבחנים מילוליים.  אבל הם משפיעים לא פחות על הביצוע במבחנים לא מילוליים.  הסכנה היא, שהשפעתם על מבחנים לא מילוליים היא נסתרת.  מן הסתם, כל ביצוע בכל מבחן מושפע הן מגורמים פנימיים (אישיות, יכולות קוגניטיביות), והן מגורמי סביבה (תרבות, חינוך, חשיפה).  אם נחמיץ את ההשפעות התרבותיות על הביצוע של הילד במבחנים לא מילוליים, או נמעיט במידת השפעתן, אנו עלולים לפרש בטעות את התוצרים של הילד כנובעים מאישיותו או מיכולותיו במידה 

רבה מכפי שהם באמת.  

המחקר שיתואר כאן מעניין ביותר, וכתוב במאמר קצר, נעים לקריאה, המלווה בדוגמאות של ציורי ילדים.  לצערי המאמר אינו פתוח לגישה חפשית ברשת.

במחקר השתתפו 52 ילדים בגילאי שבע ושמונה, במספר זהה של בנים ובנות אמריקנים ויפנים.   הילדים התבקשו לצייר בית, עץ ודמות אנוש.  הם קיבלו חמש דקות כדי להשלים כל ציור. 

החוקרים בדקו שלושה מימדים בציורי האנוש:

א.       קיומו של חיוך:  פה נחשב למחייך אם שני צידיו פנו כלפי מעלה.

ב.      מידת הפירוט בציור: החוקרים ספרו את מספר הפריטים הלא הכרחיים לזיהוי הדמות   (למשל אזניים, אצבעות, צפרניים, כפתורים, חגורות, נעליים). 

ג.       גודל הציור: נמדד גובה הציור (אורכו מלמעלה למטה).

כל ציור הוערך על ידי ארבעה שופטים.  ציורים שלגביהם לא היתה הסכמה מלאה בין השופטים לא נכללו בניתוח הסופי (לא כתוב במאמר כמה ציורים כאלה היו).

נמצא הבדל מובהק בכמות החיוכים שציירו הילדים האמריקנים לעומת הילדים היפנים.   20 ילדים אמריקנים ציירו חיוך בעוד שרק חמישה ילדים יפנים ציירו חיוך.   החוקרים כותבים, שכל תרבות מטילה מגבלות על ביטוי ציבורי של רגשות, אך במידה שונה.  היפנים כנראה מעריכים ריסון רגשי בציבור.  האמריקנים כנראה פחות מרסנים רגשות באופן כללי, ולגבי החיוך, בתרבות האמריקנית יש ערך חברתי רב יותר לחיוך מאשר בתרבות היפנית.   

נמצא הבדל מובהק במספר הפרטים שציירו הילדים האמריקנים והיפנים בדמויות האנוש.  הילדים היפנים ציירו הרבה יותר פרטים מאשר הילדים האמריקנים.  החוקרים כותבים, שהיפנים מחונכים להעניק תשומת לב רבה לפרטים.  הם מעריכים סדר, התמדה וריכוז, ומחונכים להעדיף תהליך על פני תוצר. 

נמצא הבדל מובהק בגובה הציור – בין המינים ובין התרבויות.  בנות משתי התרבויות ציירו דמויות אנוש גבוהות יותר מבנים.  הילדים היפנים ציירו דמויות אנוש גבוהות יותר מהילדים האמריקנים.  החוקרים טוענים שגובה הדמות המצוירת משקף את הערך התרבותי של הילד בתוך החברה.  התרבות היפנית מעריכה מאד את הילדים שלה.  במשפחה היפנית הילד במרכז.  ההורים מנסים להעניק לילדם תחושה שהוא אהוב ורצוי.  הילדים היפנים חיים בחברה קולקטיבית  יותר ואינדיוידואלית פחות מאשר הילדים האמריקנים.  ילד יפני מרגיש שהוא חלק מעצמי גדול יותר, חלק מקבוצה מוערכת מאד בתרבות היפנית. 

אני חייבת לומר שההסבר הזה לא שכנע אותי.  נדמה לי שגם בתרבות שלנו הילד במרכז, ושדווקא האינדיוידואליזם עשוי להוביל לציורי אנוש גבוהים יותר.

החוקרים מציעים שהציורים הגבוהים יותר שציירו הבנות משקפים אולי את "האוריינטציה הקבוצתית או החברתית הגדולה יותר של בנות בגיל זה"...בנות בגיל זה "מכווננות יותר לקבוצה" וערכן העצמי עולה מתוך ההזדהות והקשר עם הזהות הקבוצתית.   

אני לא בטוחה שגם הסבר זה משכנע.

לא היה הבדל בין היפנים לאמריקנים בגובה ציור העץ וציור הבית.  ההבדל בגובה היה רק בציורי דמויות האנוש.  מעניין לחשוב מדוע, במיוחד לאור הנטיה שלנו לפרש את העץ כמשקף היבטים של העצמי, ואת הבית כמשקף הן היבטים של העצמי והן היבטים של המשפחה ושל העצמי בתוך המשפחה.

בכל אופן,  ציורי ילדים ככל הנראה מייצגים תפיסה של העצמי והתרבות, ושל העצמי בתוך ההקשר התרבותי.  ילדים מציירים דברים שהם מקובלים בתרבות שלהם ומייצגים בציוריהם ערכים תרבותיים.   כל אחד מאיתנו נוכח בזאת: ילדים דתיים נוטים לצייר דמויות בעלות סממני לבוש דתיים. כאשר אנחנו מבקשים לצייר "משפחה בתנועה", בה כל אחד מבני המשפחה עושה משהו, נצפה לקבל ציורים של פעילויות מקובלות בהקשר התרבותי והחברתי בו הילד חי. 

מאמר זה מדגיש עד כמה חשוב לקחת בחשבון את ערכי התרבות ממנה בא הילד, כאשר אנו מפרשים את ציורי דמויות האנוש שלו, ואת ציוריו בכללותם. 

אני חושבת שניתן להכליל מסקנה זו לכלל תוצריו של הילד באבחון.