דחיסות ראשונית וסחיפה עצבית

במהלך שהותי בקוריאה קראתי את הספר:

Relationality:  From Attachment to Intersubjectivity

של Stephen Mitchell

מעט על סטפן מיטשל מתוך ויקיפדיה:  חי בין 1946-2000.  פסיכולוג קליני אמריקני יהודי.  בשנת  1983 פרסם ספר ביחד עם ג'יי גרינברג בשם "יחסי אובייקט בתאוריה פסיכואנליטית", שהיווה תשתית רעיונית לשינוי משמעותי בחשיבה הפסיכואנליטית. הספר עורר סערה בעולם הפסיכואנליטי והפך לספר לימוד קלאסי במוסדות האקדמיים. מיטשל הרצה על הרעיונות שהעלה בספר זה ברחבי העולם, וגם בישראל.  ספר זה היווה את אבן הפינה בגישה ההתייחסותית, שהפכה לאסכולה מרכזית בפסיכואנליזה בת זמננו. גישה זו מדגישה את תפקיד מערכות היחסים בנפש האדם, ומשלבת את הפסיכואנליזה הבינאישית, העוסקת בחקירת יחסי גומלין בין-אישיים, עם רעיונות של תאוריית יחסי אובייקט אודות החשיבות הפסיכולוגית של הפנמת מערכות יחסים.  הגישה ההתייחסותית מניחה כי הנפש האנושית היא בבסיסה תופעה חברתית. הפרט נולד עם רצון ליצור יחסים עם סובביו, והאישיות מתפתחת מתוך מערכות היחסים הראשוניות של התינוק עם הוריו ודמויות משמעותיות אחרות.  

בספר שקראתי, מיטשל מקדיש זמן רב בספר כדי לדון ברעיונותיו של לואוולד LOEWALD.  Hans Loewald (1906-1993)  היה פסיכואנליטיקאי שפיתח תאוריה שהיתה בלתי שגרתית לתקופתו.  תיאורטיקנים של הגישה ההתייחסותית ראו בו אחד מהוגי התשתית של תורתם.   

הנה מספר דברים שמצאו חן בעיני בספר (קטעים בתוך מרכאות הם ציטוטים מהספר בתרגום שלי מאנגלית).   

לואוולד רואה במצב הראשוני אליו התינוק נולד מצב בלתי מובחן, בדומה למצב לפני בריאת העולם (או לפני המפץ הגדול) - מצב בו החומר כולו דחוס, "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום".  בתוך המצב הזה מתחילות להיווצר הבחנות, בתחילה הבחנות גסות "בין אור לחושך", "בין שמים למים" ובהדרגה הבחנות יותר ויותר דקות ומתוך ההבחנות הללו העולם נוצר. 

"עבור לואוולד, החוויה מתחילה במצב בלתי מופרד.  במצב זה אין אובייקטים, אין דחפים, אין סלף, אין אחרים, אין עכשיו, אין אז, אין חיצוני, אין פנימי.  הכל נחווה במונחים של מה שלואוולד מכנה "דחיסות ראשונית" PRIMAL DENSITY.  כל ההבחנות וכל הגבולות המוכרים לנו נערכים או נוצרים על גבי הדחיסות הראשונית הזו." 

"התהליכים הראשוניים הללו פועלים לא רק בחדשים הראשונים של החיים.  זו דרך מתמשכת לארגן את החוויות שלנו...התהליכים הראשוניים פועלים באופן סימולטני ומקביל לתהליכים השניוניים SECONDARY שתופסים מקום דומיננטי במודעות שלנו עם האובייקטים המופרדים שלהם.  המשחק זה בין ... הדחיסות האינטנסיבית של החוויה הלא מובחנת והבלתי ניתנת להבעה במלים לבין הבהירות של החוויות המודעות שניתן להביע במלים, הוא המעניק משמעות לחיים שלנו." 

"במודל של לואוולד, העצמי והאחרים נוצרים על ידי הצבת גבולות סלקטיבים מסביב למאפיינים מסויימים של החוויה והוצאת מאפיינים אחרים של החוויה מחוץ לגבולות אלה...ההבחנות בין עצמי לאחרים, בין פנים וחוץ, הן הבניות פסיכולוגיות...הבין אישי והבין סובייקטיבי הם מבנים שניוניים, הישגים התפתחותיים שהופקו מתוך שדה נפשי בלתי מובחן שבו אין אנשים ואין סובייקטים.  גם אובייקטים פנימיים הם מבנים שניוניים".

"החוויה שלנו של זמן כמתמשך – עבר כמובחן מהווה המובחן מעתיד – היא מבנה שניוני שאנו מקימים על גבי האירגון (הראשוני)... שבו קטגוריות הזמן הללו לא קיימות.  רק כאשר נוצרים גבולות בין העצמי והאחר, ניתן להבחין גם בין עבר לבין הווה.  במובן עמוק יותר, רק הודות להבחנה בין סובייקט לאובייקט...הזיכרון קיים....אך, בדיוק כמו עם הגבול בין העצמי לבין האחר, הגבול בין ההווה לבין העבר קיים רק ברמת תהליך שניוני ולא ברמת תהליך ראשוני.  כך, ההווה והעבר...תמיד שומרים על הקשר ה"סיאמי" ביניהם.  ברמה אחת הם מחוברים וברמה אחרת הם נפרדים".   

עד כאן מהספר של מיטשל. 

הדברים האלה הזכירו לי את תופעת ה – NEURAL ENTRAINMENT ("סחיפה עצבית") עליה מדבר המדען הישראלי ד"ר אורי חסון בשיחת ה – TED הזו.  ד"ר חסון סורק מוחות של אנשים ב – FMRI בעת שהם מאזינים לסיפורים.  הוא גילה, שגלי המוח של אנשים שונים שמאזינים לאותו סיפור הופכים להיות למתואמים וכמעט זהים בזמן ההאזנה לסיפור (בעוד שלפני ואחרי הסיפור גלי המוח שונים זה מזה אצל אנשים שונים).   אולי ד"ר חסון מאשש את התאוריה של לואוולד? לואוולד מדבר על כך שהמצב הבלתי מופרד, ה"דחיסות הראשונית" הוא אחת הדרכים בה אנו חווים את המציאות ואת העולם הנפשי לכל אורך חיינו (אנו נעים בין תהליכים ראשונים לשניוניים, באופן בו שתי סוגי התהליכים מעשירים את החוויה שלנו).  המצב הבלתי מופרד של לואוולד הוא אולי אותו מצב של "סחיפה עצבית" אליו אנו נעים בעת שאנו מתקשרים וחווים חוויה משותפת עם אנשים אחרים.