התפקיד של דימוי מנטלי בהבנת הנקרא

זהו פוסט מס. 5 בנושא דימויים מנטלים.  לפוסט מס. 4 לחץכאן. 

ראינו בפוסט הקודם, שניתן להבחין בין שני סוגים של דימויים מנטלים:  דימויים מנטלים של אובייקטים ודימויים מנטלים של יחסים במרחב.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של אובייקטים היא היכולת לדמות את הצורה של אובייקטים, הצבע שלהם, הטקסטורה שלהם, הריח שלהם ופרטים נוספים שלהם.  זו, למשל, היכולת לדמיין ורד אדום במלוא חיותו וריחו.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של יחסים במרחב היא היכולת לדמות את המיקום היחסי של אובייקטים במרחב (מיקומם זה ביחס לזה), היכולת לדמות תנועה של האובייקטים זה ביחס לזה ולדמות שינויים באובייקטים.  זו, למשל, היכולת לדמות את מראה הגן כולו עם שיחי ורדים, עצים, ספסלים וכו'.  זו היכולת לדמות היכן נמצא שיח הורדים ביחס לאובייקטים האחרים הנמצאים בגן, והיכולת לדמות את הרוח מעיפה את עלי הכותרת של הורדים.   

החוקרת RENATE BROSCH מציעה שבעת קריאת רומן, אנו יוצרים רצף של דימויים מנטלים מסוג מרחבי.  את הדימויים אנו דולים מתוך "מחסן" של פרוטוטיפים (אבות – טיפוס) מקובלים בתרבות שלנו שיש לנו במאגר הידע המגובש.  למשל, דימוי טיפוסי של "קאובוי" או של "דינוזאור" (בהתאם למתרחש בספר).  מתקבל רצף דימויים שהם לא מאד מפורטים, אותם אנו יכולים לשנות ולעדכן בקלות יחסית, בהתאם למה שקורה בסיפור.  רצף זה מלווה את ההתרחשויות בעלילת הסיפור ומסייע לנו לעקוב אחר המיקום היחסי של הדמויות והאובייקטים, לדמות תנועה המתרחשת בסיפור ולדמות את הסביבה הפיסית הרחבה בה העלילה מתרחשת. 

אבל מדי פעם, הרומן "רומז" לנו לשנות את סוג ההדמיה המנטלית מדימויים מרחביים לדימויים של אובייקטים.  הרמזים הם בדמות האטה של רצף הפעולות וצמצום של המיקוד (למשל, רגעים של שיחה, רגעים שבהן הדמות מהרהרת או מביטה בנוף וכדומה).  דימויים סטטים יחסים, או לפחות דימויים של התרחשות בקצב איטי, כמו שיחה, הם ברורים יותר וקל יותר לדמות אותם מאשר דימויים של דברים שנעים או מתרחשים במהירות.  דימויים אלה הם בעלי רמה גבוהה יותר של "חיות" VIVIDNESS:  אנחנו "רואים" אותם בפרטי פרטים, בצבעים חיים, מדמים ריחות, טעמים קולות וצלילים שמתרחשים בסצינה, וכן מדמים את הרגשות שחשות הדמויות השונות.  רגעים אלה של דימויים חיים, מסוג הדמיה של אובייקטים, הם הדברים העיקריים שנזכור כאשר ניזכר ברומן.  

RENATE BROSCH נותנת, כדוגמה לרגע כזה בו הטקסט מזמן יצירת דימויים חיים של אובייקטים, סצינה מתוך הספר "צפון ודרום" מאת אליזבת גסקל.  הספר מומלץ מאד – זהו סיפור אהבה על רקע המהפכה התעשייתית באנגליה.  הנה הקטע אותו תרגמתי לעברית כמיטב יכלתי:

"היא נראתה כאילו אינה מקשיבה לשיחה, אלא עסוקה רק עם ספלי התה, ביניהם נעו ידי השנהב העגולות שלה בעדינות נאה ושקטה.  היה לה צמיד על אחת מזרועותיה, שהיה נופל מדי פעם על פרק כף היד העגול שלה.  מר ת'ורנטון צפה בהחזרתו של פריט קישוט מטריד זה בקשב רב הרבה יותר מאשר הקדיש להאזנה לאביה.  נראה שהוא הוקסם לראות איך היא דוחפת את הצמיד למעלה בחוסר סבלנות, עד שהוא לוחץ על עורה הרך, ואז להבחין בדרך בה הצמיד מתרופף ונופל".

שקופיות ופס הקול של ההרצאה של RENATE BROSCH בנושא זה נמצאים כאן:

http://medicine.exeter.ac.uk/research/neuroscience/theeyesmind/conference/