דימוי חזותי של סצינות והקשר שלו לזיכרון אפיזודי ואולי גם להבנת הנקרא

The Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire

https://www.youtube.com/watch?v=gdzmNwTLakg&list=PLFJ-tL_8LcCk-ULhnI5fHmPcdv4Ue6XNU

 זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר.  ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית.  ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות הקהל.   

פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות סצינה שלמה בעיני רוחנו. 

בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים אלה נקראים    PLACE CELLS.  כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר העכבר נמצא במקום ספציפי.   ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית.  בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו. 

כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות את האירוע בעיני רוחנו. 

 אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה.  הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים.  כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.  

מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:  ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.

אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת השמיים.  אני יכול לשמוע את קולות השחפים והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של ספינות...זהו (החוקר שאל:  האם אתה רואה זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן.  את השאר – הקולות – אני שומע.  (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא.  זה כאילו אני צף".

ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת.  החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו.  אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף.  הים הוא בצבע טורקיז מקסים.  מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה.  משמאלי החוץ מתעגל והופך לנקודה.  ובנקודה זו יש כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.  בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים.  אין אף אחד אחר על החוף.  בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר עוד ועוד).

ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה.  אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם קושי.  אדם אחד אמר:  "אין סצינה חזותית מולי.  זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות סצינה מולי.  אני מרגיש שאני מאזין לרדיו במקום לראות את זה בטלויזיה.  אני מנסה לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".

אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת ספרים.  ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.  זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות  -  של המתרחש בטקסט. 

 היכולת ליצור דימויים של סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.  לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא מעבר לפינה.  קשה להם לזכור אירועים מן העבר ולתכנן את העתיד.  זה מוביל אותי לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע.  ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני רוחם. 

חלימה בהקיץ והקשר שלה לזיכרון אפיזודי

Narrative thinking, memory, amnesia and fictional memories.  Martin Conway.

https://www.youtube.com/watch?v=1wgbnEHzlCI

מרטין קונווי הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי.  זוהי הרצאה מעניינת מאד בה הוא נוגע בנושאים רבים מהם אציין רק כמה.

קונווי סבור, שזיכרון אפיזודי אף פעם לא משמר תיעוד מדוייק של החוויה המקורית.  הזכרונות האפיזודים שלנו הם זכרונות נבנים CONSTRUCTED (לא נבנים מחדשRECONSTRUCTED   ).      כלומר, כאשר אנו נזכרים באירוע אפיזודי (אירוע ספציפי שקרה לנו בזמן ובמקום מסויימים) אנו לא שולפים את החוויה בשלמותה ממקום כלשהו בו היא היתה ממוקמת במוח.  בעקבות גירוי מסויים שמעורר את הזיכרון, אנו בונים את החוויה מחדש מחלקי מידע המפוזרים ברשתות שונות במוח.  מכיוון שבכל פעם שאנו נזכרים בחוויה אנו בונים אותה מחדש, היא תיבנה בכל פעם באופן שונה.  לזיכרון אפיזודי יש קיום זמני בלבד – הוא קיים רק כאשר אנו בונים אותו.

מערכת ברירת המחדל DEFAULT NETWORK  של המוח היא איזורי המוח הפעילים כאשר האדם אינו מפנה את הקשב למשימה כלשהיא.  מערכת זו פעילה כאשר אנו חולמים בהקיץ וכאשר מחשבתנו נודדת.  פעילות המוח במצב ברירת המחדל דומה מאד לפעילות המתרחשת במוח כאשר אנו נזכרים בזיכרון אוטוביוגרפי וכאשר אנו מדמיינים את העתיד.   

   

כאשר אנו חולמים בהקיץ אנו בין השאר מהרהרים בעבר ונזכרים בדברים (בונים זכרונות אפיזודים), חושבים על העתיד ומתכננים לעתיד (כלומר, בונים זכרונות אפיזודיים של אירועי עתיד) וגם לעתים מדמיינים כיצד העבר היה יכול להיות אחרת.  הרבה מהחלימה בהקיץ היא בעלת תכלית ולא סתמית.  לכן קונווי מעדיף לכנות חלימה בהקיץ בשם "חשיבה נרטיבית".

בעת חשיבה נרטיבית אנו נעים בין שתי נקודות מבט:  פנימית וחיצונית.  נקודת מבט פנימית נמצאת בתוך החוויה ואילו נקודת מבט חיצונית מתבוננת בחוויה מעמדת צופה, ולכן יכולה להעריך אותה.  כאשר אנו נזכרים באירועי עבר או מדמיינים אירועי עתיד, אנו נעים בין נקודות מבט פנימיות וחיצוניות.  לעתים אנו נמצאים בתוך החוויה, ולעתים אנו צופים בעצמנו מנקודת מבט חיצונית.  כאשר אנשים נזכרים בזיכרון ילדות מנקודת מבט חיצונית, ושואלים אותם איך הם נראים בזיכרון, הם בדרך כלל מתארים את הדרך בה הם נראו בתמונות ילדות מאותה תקופה. 

התנועה הזו בין נקודות מבט בעת חשיבה נרטיבית יוצרת קשרים בין זכרונות, משאלות ודמיון.  קונווי רומז שלעתים שלושת ההיבטים הללו מתמזגים, הופכים לזכרונות או נחווים כזכרונות.

ייתכן ששילוב זה בין נקודות מבט ובין זכרונות, משאלות ודמיון יכול להסביר את הזיכרון השגוי המפורסם של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.  בשנת 2011 פרסם טוני בלייר ספר זכרונות בשם A JOURNEY:  MY POLITICAL LIFE   .     בספר הוא מספר על פגישתו עם המלכה לאחר נצחונו בבחירות בשנת 1997.  הוא כותב שהמלכה אמרה לו: "אתה ראש הממשלה העשירי שלי.  הראשון היה ווינסטון (צ'רצ'יל).  זה היה לפני שנולדת".  אך מסתבר, שה"מלכה" אמרה משפט זה ל"טוני בלייר" בסרט "המלכה" שיצא בשנת 2006.  התסריטאי של הסרט, Peter Morgan, טוען שהוא המציא את השיחה הזו במלואה.  סביר להניח, שטוני בלייר צפה בסרט.  כמה שנים לאחר מכן, כאשר כתב את ספרו, נזכר טוני בלייר בפגישתו עם המלכה (כלומר, בנה את הזיכרון).  ייתכן שלנקודת המבט החיצונית, מעמדת צופה, על הזיכרון, השתרבבה הסצינה מתוך הסרט.    הזיכרון האפיזודי החדש שנבנה כלל את הסצינה מהסרט באופן בו לא ניתן עוד להפריד בינה לבין האירוע "המקורי".

אצל אנשים עם פגיעות ראש מופיעות לעתים פגיעות בחשיבה נרטיבית.  למשל, יש אנשים שלאחר פגיעת ראש לא מצליחים לחשוב חשיבה נרטיבית כלל.  כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, מוחם "ריק" ממחשבות.  הם אינם חולמים בהקיץ.  גם אנשים עם אלצהיימר אינם חולמים בהקיץ.  לעומתם אנשים אחרים עם פגיעת ראש חשים, כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, בפלישה מתמדת של זכרונות ושל דימויים עליהם אין להם שליטה.  גם זו פגיעה בחשיבה הנרטיבית.

פרופ' מוריס מוסקוביץ על תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון

MEMORY AND ITS TRANSFORMATION – A COGNITIVE NEUROSCIENCE APPROACH - Morris Moscovitch

https://www.youtube.com/watch?v=tFHL1_DStY8

פרופ' מוסקוביץ' נולד ברומניה ב – 1945.  הוא עלה לארץ בגיל ארבע, ובגיל שבע עבר עם משפחתו לקנדה, בה הוא נמצא עד היום. 

פרופ' מוסקוביץ' חוקר תהליכים ומנגנונים מוחיים הקשורים בזיכרון, קשב וזיהוי פנים ואובייקטים. 

הנה מספר נקודות מהרצאתו:

כאשר אנחנו חווים חוויות חדשות, הן מעובדות בהיפוקמפוס וכאשר אנו שולפים אותן קרוב לזמן בו הן התרחשו, ההיפוקמפוס מעורב מאד בשיחזור החוויה. 

אבל במשך הזמן חלק מהחוויות, ובמיוחד השגרתיות שבהן, הופכות לזכרונות מוכללים.  זיכרון מוכלל הוא זיכרון בו אנו מאבדים את הפרטים הפחות חשובים של האירוע (כמו מה לבשו האנשים, או כיצד נראתה הסביבה לפרטי פרטים), ומשמרים את המרכיבים העיקריים שלו.  זכרונות מוכללים כאלה מתנתקים במידה רבה מההיפוקמפוס, ומיוצגים באזורים פרה-פרונטליים. 

לאחר שאנו נחשפים פעמים רבות לאירועים דומים, אנו מכלילים מתוכם ויוצרים לעצמנו סכמה של אירוע טיפוסי מהסוג הזה.  כך, זכרונות מוכללים רבים יוצרים אצלנו מאגר של סכמות ותסריטים בהם אנו משתמשים כדי להבין ולפרש את העולם סביבנו.   

זכרונות מסוימים שיש לנו, מאירועים מאד מיוחדים בחיינו (למשל חווית הגיוס של הבת שלי ביום מסוים בספטמבר השנה) נשארים מאד מפורטים, מאד חיים למשך זמן, אפילו שנים.  זכרונות כאלה ממשיכים להיות מיוצגים בהיפוקמפוס, וכאשר אנו שבים ונזכרים בהם, אנו מפעילים את ההיפוקמפוס.  ההיפוקמפוס חיוני לשליפה של ההיבטים התפיסתיים של הזכרון (מראות, ריחות, קולות, טעמים וכו'), וכך להיבטים החוויתיים (התחושה של "להיות שם", "לחיות מחדש" את יום הגיוס).   

כך, אנשים עם נזק מוחי משמעותי בהיפוקמפוס מאבדים את היכולת לשלוף זכרונות אפיזודים (לשלוף את הפרטים התפיסתיים של אירועים המקנים להם את תחושת החוויה) וליצור זכרונות אפיזודים חדשים.  אנשים עם נזק לאזורים פרה פרונטלים מאבדים (בהיבט של זכרון) את היכולת לקשור בין הקלט התפיסתי מהעולם הסובב אותם לבין סכמות שיכולות לעזור לפרש ולהבין אותו.  כך יכול אדם המאושפז בשל פגיעת ראש כזו לחשוב שהוא נמצא בעבודה, וכשמעמתים אותו עם המציאות הסובבת אותו ("אז למה יש פה מיטות?  בעבודה יש מיטות?") הוא עשוי למצוא דרך לשלב את המיטות בעולם העבודה כי אינו מסוגל לשנות את הסכמה שאינה מתאימה לקלט התפיסתי ("מאז שפרצה מגפה יש מיטות בעבודה").

השפעת הנחיה לפרט זכרונות אפיזודים על היכולת לדמיין אירועי עתיד, לפתור בעיות ולחשוב באופן יצירתי

   

Schacter, D. L., & Madore, K. P. (2016). Remembering the past and imagining the future: Identifying and enhancing the contribution of episodic memory. Memory Studies, 9(3), 245-255.‏

https://pdfs.semanticscholar.org/dccd/c9eb72da3fbf06b2193c8b1d41739e2856b0.pdf

הזיכרון האפיזודי הוא היכולת שלנו להיזכר באירועים שקרו לנו בעבר, בזמנים מסויימים ובמקומות מסויימים.  הזיכרון האפיזודי מאפשר לנו לנסוע בזמן באופן מנטלי ולחוות מחדש, באופן מנטלי, התרחשות שקרתה בעבר. 

אבל הזיכרון בכללותו התפתח כדי לאפשר לנו להתמודד עם אירועי עתיד.  הזיכרון מאפשר לנו ללמוד מהנסיון ולהגיב טוב יותר לאירועים חדשים, בעלי קווי דמיון לאירועים בהם נתקלנו בעבר.  כדי להתמודד עם אירועי עתיד צפויים או מפתיעים אנו מן הסתם נשענים לא רק על הזיכרון האפיזודי אלא גם על סוגים אחרים של זיכרון, כמו הזיכרון הסמנטי (גוף ידע נטול הקשר, ידע שאיננו יכולים לומר מתי ואיך רכשנו אותו), או הזיכרון האימפליציטי (הכולל פרוצדורות, למשל).

מאמר זה מנסה לבודד את תפקידו של הזיכרון האפיזודי ביכולת שלנו לדמיין אירועי עתיד וכך להתכונן אליהם ולהתמודד עמם טוב יותר.  המאמר מתמקד בשאלה, האם אימון של אנשים בשליפה מפורטת של זיכרונות אפיזודים יכול להשפיע לטובה על היכולת לדמיין את העתיד, לפתור בעיות חברתיות ולחשוב חשיבה יצירתית.

אם משימה קוגניטיבית כלשהיא נשענת לפחות באופן חלקי על זיכרון אפיזודי, ביצוע המשימה צריך להיות מושפע מהנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט.  מתוך הנחה זו, אימנו SCHACTER  ו – MADORE  את הנבדקים שלהם בשליפה מפורטת של זכרונות אפיזודים. 

הם השתמשו בתהליך שנקרא "ראיון קוגניטיבי" COGNITIVE INTERVIEW.  זה פרוטוקול שמעודד אנשים להתמקד בפרטים ספציפים של חוויות עבר כאשר הם מנסים לשלוף אותן.  משתמשים בפרוטוקול זה כדי לשפר את השליפה מהזיכרון האפיזודי אצל עדים. 

SCHACTER  ו – MADORE  ערכו סדרה של ניסויים באופן הבא:

בשלב הראשון, המשתתפים בניסוי צפו בסרטון שהציג שיחה בין שני אנשים המתרחשת במטבח.  קבוצה אחת מתוך המשתתפים התבקשה לספר את שראו בסרטון בצורה מפורטת:  ליצור תמונה מנטלית של הסרטון, ולדווח על כל מה שהם זוכרים באופן מפורט ככל האפשר:  כיצד האנשים בסרטון נראו ומה הם עשו, מראה המטבח והאובייקטים שבו וכן הלאה (נכנה קבוצה זו "הקבוצה המפרטת").  קבוצה שניה של משתתפים (שנכנה "הקבוצה הלא מפרטת") התבקשה לספר על הסרטון אך לא קיבלה הנחיה לפרט. 

בשלב השני שתי הקבוצות ראו תמונות של מצבים יומיומיים.  עבור שליש מהתמונות הם התבקשו להיזכר באירוע עבר מסויים שהתמונה מזכירה להם.  עבור השליש השני של התמונות הם התבקשו לדמיין חווית עתיד הקשורה בתמונה.  עבור השליש השלישי של התמונות הם פשוט התבקשו לתאר את תוכן התמונה. 

כאשר חברי הקבוצה המפרטת נזכרו באירועי עבר שהתמונות הזכירו להם, הם סיפרו אותם באופן מפורט יותר מאשר חברי הקבוצה הלא מפרטת.  כך גם כאשר הם דמיינו חוויות עתיד הקשורות בתמונות.  הם דמיינו את חוויות העתיד באופן מפורט יותר לאחר שפירטו את סרטון הדיון במטבח.   חברי הקבוצה הלא מפרטת דמיינו את חווית העתיד הקשורות בתמונות שראו באופן פחות מפורט.

לא היו הבדלים בין שתי הקבוצות (הקבוצה המפרטת והקבוצה הלא מפרטת) במידת הפירוט שניתן כאשר המשימה היתה לתאר את התמונות בלבד. 

כלומר, ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט (שהיא בעצם שליפה של זיכרון אפיזודי באופן מפורט) – גרמה לאנשים לשלוף זכרונות אפיזודים אחרים באופן מפורט, וכן גרמה לאנשים לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט לא גרמה לאנשים לתאר תמונה באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט השפיעה רק על משימות שכנראה קשורות לזיכרון אפיזודי.  משמעות הדבר היא שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפיעה על היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר. 

ההנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט משמשת לדעת החוקרים הן כאמצעי להעשרת התפקוד במשימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (כמו היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר), והן כאמצעי לזיהוי משימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (אם התפקוד במשימה מושפע לטובה מהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים, סימן שהתפקוד מושפע מזיכרון אפיזודי).

החוקרים מצאו, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של אנשים לפתור בעיות חברתיות.   אנשים שפירטו זכרונות אפיזודים יכלו לאחר מכן להפיק יותר פתרונות אפשריים לבעיות חברתיות מאשר אנשים שלא פירטו זכרונות אפיזודים. 

החוקרים מצאו גם, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של האנשים לחשוב חשיבה מתפצלת ולהפיק רעיונות יצירתיים (למשל, לחשוב על כמה שיותר שימושים מקוריים בעתון).  במהלך חשיבה מתפצלת פעילים במוח אזורים הקשורים לזיכרון אפיזודי.  אצל אנשים עם אמנזיה שיש להם פגיעה בזיכרון האפיזודי נפגעת גם החשיבה המתפצלת.

אפשר לשאול, האם הזיכרון האפיזודי הוא אכן המרכיב הקריטי המקשר בין כל המשימות הללו?  אני לא בטוחה שהשתכנעתי.  החוקרים עצמם מציעים את האפשרות, שההנחיה לפרט את סרטון המטבח אימנה אנשים "לבנות סצינה" עשירה ומלאת חיים בעיני רוחם.  אותם אנשים השתמשו באימון זה כדי לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים וחיים יותר, כדי לדמיין אירועי עתיד מפורטים וחיים יותר, כדי לחשוב על דרכים לפתרון בעיות חברתיות באמצעות "בניית הסצינה" של הבעיה החברתית באופן חי ומפורט בעיני רוחם, וכדי לדמיין דרכים יצירתיות להשתמש בעיתון.

כתבתי בפוסט אחר, שירידה ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים ספציפים קשורה לפגיעה בבריאות הנפשית (ובמיוחד לדיכאון ותגובה פוסט טראומטית).  אצל אנשים עם דיכאון ו – PTSD  יש גם הפחתה ביכולת לדמיין אירועי עתיד אישיים באופן מפורט וספציפי.  אנשים עם אמנזיה, שיש להם חסרים משמעותיים בזיכרון האפיזודי כתוצאה מנזק לאזורים מוחיים הכוללים את ההיפוקמפוס, מתקשים לא רק לזכור את העבר אלא גם לדמיין את העתיד האישי שלהם או לדמיין סצנות חדשות.  גם לאנשים עם סכיזופרניה ואלצהיימר יש יכולת מופחתת לשלוף פרטים אפיזודים מהעבר שלהם, ובהתאם הם יכולים לדמיין פחות פרטים אפיזודים על העתיד האישי שלהם. 

כפי שכתבתי באותו פוסט, אימון של אנשים לשלוף זיכרונות אפיזודים ספציפים משפר את הבריאות הנפשית שלהם.   במחקר זה של SCHACTER  ו – MADORE  אנחנו רואים שאימון של אנשים לפרט זכרונות אפיזודים משפיע לטובה גם על תפקודים קוגניטיבים וחברתיים (היכולת לדמיין את העתיד , לפתור בעיות חברתיות ולחשוב באופן יצירתי). 

אולי אין זה משנה אם הגורם לשינוי הוא שיפור ביכולת לבנות סצינה עשירה וחיה בדמיון, או שיפור ישיר ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים.  השורה התחתונה המסתמנת היא ששליפה של זכרונות אפיזודים ספציפים ומפורטים תורמת הן לבריאות הנפשית והן לתפקודים הקוגניטיבים.

אם נחבר מידע זה עם מחקרים על השפעת סגנון ההורות על היכולת של ילד לשלוף זכרונות אפיזודים עשירים ומפורטים, עליהם כתבתי כאן, נראה שמסתמנות עבורנו כפסיכולוגים חינוכיים אפשרויות להתערבות הן עם הורים והן עם ילדים באופן שמעודד יצירה ושליפה של זכרונות אפיזודים מפורטים וספציפים.  גם בדרך זו נוכל להשפיע לטובה על הבריאות הנפשית והקוגניטיבית של ילדים אלה.

נורמות של פרופ' גתית קוה למבחני שטף לגיל הרך

Kavé, G., & Knafo-Noam, A. (2015). Lifespan development of phonemic and semantic fluency: Universal increase, differential decrease. Journal of clinical and experimental neuropsychology, 37(7), 751-763.‏

במאמר זה יש נורמות של פרופ' גתית  קוה למבחני שטף (מילולי וסמנטי) לילדים ולמבוגרים.  הנורמות לילדים מתחילות בגיל 5.

המאמר אינו פתוח ברשת ולכן איני יכולה לצרף קישור אליו.