התבטאויות של מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים

Cramer, P. (2007). Longitudinal study of defense mechanisms: Late childhood to late adolescence. Journal of personality, 75(1), 1-24.‏

Cramer, P. (1991). The Defense Mechanism Manual. In The Development of Defense Mechanisms (pp. 215-234). Springer New York.‏

מנגנוני הגנה מסייעים לנו להפחית חרדה ולהגן על העצמי.  לכן שימוש בהם הוא חלק מתפקוד פסיכולוגי תקין. 

פיבי קרמר Phebe Cramer חוקרת שינויים התפתחותיים בשימוש במנגנוני הגנה, כפי שהם באים לידי ביטוי במבחנים השלכתיים (כדוגמת TAT).  היא מתמקדת בשלושה מנגנונים:  הכחשה, השלכה והזדהות.  קרמר פיתחה קריטריונים לזיהוי של שלושת מנגנוני ההגנה הללו במבחנים השלכתיים.  קריטריונים אלה מפורטים ב – DMM - The Defense Mechanism Manual .  הקריטריונים מאפשרים לציינן כל סיפור השלכתי ולקבל מכל הסיפורים יחד מדד להכחשה, להשלכה ולהזדהות וכן מדד הגנות כללי.  למדדים הללו יש נורמות לילדים, המופיעות במאמריה של קרמר (לצערנו המאמרים אינם פתוחים לקריאה ברשת).  קרמר מציינת של – DMM יש מהימנות סבירה (הסכמה בין שופטים 0.7-0.8)  עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים.  

כדי לא לחשוף יותר מדי את הכלי וכדי לא לפגוע בזכויות היוצרים (כאמור, המאמרים אינם פתוחים לקריאה על הרשת) איני יכולה לכתוב כאן על כל קריטריון בהרחבה שהוא ראוי לה.  במדריך ל – DMM מוצגים הקריטריונים עם ניואנסים רבים ומופיעות דוגמאות ציינון רבות מסיפוריTAT  ו - CAT לכל אחת משלוש ההגנות.  מי שמעוניין להשתמש בכלי זה ברצינות, צריך לקרוא את המדריך.

כשקוראים במדריך לעתים נדמה שכמעט כל אמירה של הילד מסווגת למנגנון הגנה כזה או אחר.  אך כמו תמיד, האחריות היא שלנו הפסיכולוגים להפעיל שיקול דעת.

כעת אתן תמונה כללית של הקריטריונים למנגנוני ההגנה השונים ולאחר מכן אדון במחקר הנורמות לילדים בגילאי 11,12,18.

הכחשה, כפי שמגדירה אותה קרמר, היא מנגנון הגנה המתפקד באמצעות התעלמות או ייצוג לא מדויק של מחשבות או חוויות שהיו עשויות להיות מטרידות לו היינו תופסים אותן במדויק. 

אילו סימנים יש להכחשה במבחנים השלכתיים?    

         1.  השמטה:  הילד לא מצליח לתפוס גירוי בולט שכמעט כל הילדים  בני גילו תופסים.  הכוונה לדמות מרכזית או לאובייקט מרכזי בתמונה.

         2. עיוות תפיסה:  עיוות כזה יכול להיגרם כתוצאה מליקוי בתהליכי התפיסה של הילד (ואז לא מדובר בהכחשה), או מכיוון שהילד אינו יודע את שם האובייקט ולכן מכנה אותו בשם אחר.  כאשר הילד אינו מכנה את האובייקט בשם אחר אלא אומר משהו כמו "הדבר הזה שמנגנים איתו", למשל, אין מדובר בהכחשה.  השאלה היא האם במצב בו חסר לילד ידע, הוא מסוגל להתמודד באופן מסתגל או שהוא מעוות את המציאות.   עיוות תפיסה יהיה למשל, כשאדם אומר על תמונת TAT1: "זה חץ וקשת".  (לעומת זאת, לטעמי, כאשר הילד מכנה כינור בשם ויולה, זו לא דוגמה טובה להכחשה).

        3.  היפוך:  דמות שעוברת שינוי קיצוני ודראסטי.  למשל הופכת במהלך הסיפור מגבר לאשה, מאבא לסבא, מחזקה לחלשה (או להיפך).

4.   שלילה:  שלילה בלתי רגילה ובלתי צפויה, של אירוע שאיש לא ציפה שיקרה ממילא: "הוא לא דחף בוטנים לתוך האף שלו".  או שלילה של רגש או מצב קשה ("הוא לא נפגע/הוא לא פגע בו/הוא לא מת").  "אני לא מבין את התמונה/לא רואה פה כלום".

5.   הכחשת המציאות:  "זה רק חלום", "הם עושים כאילו...", הימנעות מלראות/לחשוב על דברים לא נעימים: "הוא הלך לישון".

6.   הגזמה בחיובי ומינימיזציה של השלילי:  "הכי טוב בעולם"; "נמר זקן וחולה".

7.   טוב לב, אופטימיות, חיוביות או עדינות בלתי מוסברים או בלתי צפויים:  "האריה רדף אחרי העכבר במשך שעות רבות.  לבסוף הוא תפס אותו, ואז הוא שיחרר אותו".

השלכה מקלה על מחשבות או רגשות מציקים באמצעות ייחוסם למישהו או למשהו אחר.   אילו סימנים יש להשלכה במבחנים השלכתיים?  

1.  ייחוס תחושות, רגשות או כוונות עוינים או תוקפנים לדמות בסיפור או ייחוס רגשות או כוונות אחרים לדמות בסיפור, שהם בלתי רגילים באותה תמונה.  הייחוס הוא ללא סיבה מתאימה ומספקת.   למשל: "זה אריה רשע".

2.  הוספה של אנשים, חיות, אובייקטים או איכויות רעים.  למשל:  "יש דבורים מחוץ לחלון" .  התייחסות לדמויות חולות פיסית.  אובייקטים במצב תחזוקה לא טוב.  למשל: "המיטה הזו עומדת להישבר".

3.  חשיבה מאגית: למשל, דמות נחלצת מצרה בעקבות התערבות של כוחות על טבעיים, או שנסיבות חייה של דמות משתנים לרעה בשל התערבות של כוחות על טבעיים.  סיבתיות בלתי סבירה (הסיבה להתנהגות של הדמות אינה הגיונית).

4.  פחד מסכנה חיצונית וצורך בהגנה מאיום כזה.  שימוש באמצעי הגנה, מסכות, מגנים, שריון, נעילת הדלת והחלונות וכו'.  תחושות של חשדנות כלפי אנשים אחרים.  פחד שהדמות תתגלה.  צורך של הדמות להסתתר או להסתיר משהו שחשיפתו תסבך אותה.  

5.  תמה של מוות, פגיעה או תקיפה.

6.  תכנים של רדיפה, לכידה ובריחה.

7.  סיפור בעל תוכן מוזר מאד או בלתי רגיל בצורה קיצונית.

במקום לנסות לשנות את המציאות, הזדהות היא שינוי בעצמי כדי להידמות לאדם או לקבוצה מוערצת, וכך לחזק את הדימוי העצמי.  כיצד הזדהות באה לידי ביטוי במבחנים השלכתיים?

1.        חיקוי מיומנויות – דמות אחת מחקה או רוכשת מיומנויות או כשרונות של דמות אחרת, או מנסה לעשות זאת.

2.        חיקוי מאפיינים, תכונות אופי או עמדות – דמות אחת מחקה או רוכשת מאפיינים, תכונות אופי או עמדות של דמות אחרת, או מנסה לעשות זאת.  דמות אחת דומה לדמות אחרת, זהה לה או במקרים קיצונים, מתמזגת איתה.

3.        ויסות מניעים או התנהגות – דמות אחת דורשת, שולטת, משפיעה, אוסרת או מדריכה דמות אחרת.  התייחסות לכללי התנהגות חברתיים, או התמרדות כנגד דרישות הוריות או כנגד כללים חברתיים, למשל בריחה מלחצים של המשפחה או החברה .  ביקורת עצמית.  התייחסות לתמות של ענישה על התנהגות שלא בהתאם לכללים.

4.        תחושת הצלחה באמצעות השתייכות לקבוצה, או צורך להשתייך לקבוצה.

5.        עבודה, דחיית סיפוקים – הדמות עובדת, או מכינה שיעורי בית או מתאמנת וכו'.  דחיית סיפוקים מיידיים כדי לקבל תוצאה טובה עתידית.

6.        הבחנה בין תפקידים חברתיים – איזכור של דמויות בעלות תפקידים חברתיים (רופא, שוטר, מורה, מלך, דמויות הסטוריות וכו').

7.        מוסריות – סיפורים בעלי סוף שבו הטוב גובר על הרע, הצדק מנצח, ונלמד לקח מוסרי.  הרעים באים על עונשם.   

קרמר טוענת, ששימוש מופרז בהגנות או שימוש של מבוגר בהגנות הנחשבות לבלתי בוגרות, קשור לפסיכופתולוגיה.  יש לי הסתייגות מאמירה זו, ומתיוג של מנגנוני הגנה כלשהם כ"בלתי בוגרים" או כ"פתולוגים".

הכחשה נחשבת על ידי קרמר כמנגנון הגנה לא בוגר או פשוט מבחינה קוגניטיבית ומאפיין ילדים צעירים (אך כפי שתראו בהמשך, תוצאות המחקר שלה לא כל כך תומכות ברעיון זה).  השלכה מורכבת יותר מהכחשה, ומאפיינת ילדים גדולים קצת יותר, והזדהות מורכבת עוד יותר ומאפיינת מתבגרים.   במחקרים עם מספר גדול של נבדקים, נמצא שבכל גיל ילדים משתמשים בכל שלושת מנגנוני ההגנה, אך אחד מהשלושה הוא יותר דומיננטי בכל תקופת התפתחות.  הכחשה דומיננטית במהלך הילדות המוקדמת (גילאי 4 עד 7).  השימוש בהשלכה הולך ועולה במעבר מהילדות המוקדמת לילדות המאוחרת ולגיל ההתבגרות (גילאים 8-16), בו היא דומיננטית.  גם השימוש בהזדהות עולה בהדרגה מהילדות המוקדמת ועד לסוף גיל ההתבגרות (גילאים 17-18), בו משתמשים בהזדהות יותר מאשר בהכחשה או בהשלכה. 

במחקר אורך זה נחקרו מנגנוני הגנה ביותר מ – 150 ילדים בגילאים 11,12 ו – 18 (אותם ילדים נבדקו בשלושת הגילאים הללו).  המשתתפים במחקר נלקחו ממחקר רחב היקף שבוצע בקליפורניה, ועקב אחר יותר ממאתיים אנשים במשך יותר משישים שנה.  המדגם כלל כל ילד שלישי שנולד בברקלי בין הראשון בינואר 1928 לבין השלושים ביוני 1929.  המשתתפים היו בעיקר לבנים ומרקע סוציואקונומי בינוני.  אלה היו ילדים בעלי יכולות גבוהות:  רמת המשכל הממוצעת שלהם, שנמדדה בגיל 18, היתה 123, עם טווח של 103-146.  המאמר של קרמר התפרסם בשנת 2007, כשמונים שנה (!) לאחר שהחלו לאסוף את הנתונים.

בגיל 11 הילדים סיפרו סיפורים לתשע תמונות TAT.  בגיל 12, לשבע תמונות מתוך אותן תשע, ובגיל 18 – לשתי תמונות מתוך התשע.  מכיוון שלא תמיד כל ילד סיפר סיפורים לכל התמונות, כל ילד קיבל ציון ממוצע לכל הגנה (סכום הציונים שקיבל באותו מנגנון הגנה בכל סיפור מחולק במספר הסיפורים שסיפר). 

התוצאות היו עקביות, בין אם ציוני ההגנות בוססו על תגובות למספר גדול של כרטיסי TAT או על תגובות לשני הכרטיסים שכל הילדים השיבו להם, ובין אם החוקרים לקחו בחשבון את מקסימום הנתונים הקיים בכל גיל או רק את הנתונים מהילדים שהשתתפו בכל שלושת הגילאים: 

השלכה והזדהות היו נפוצות יותר מהכחשה בכל שלושת הגילאים. 

בגילאים 11 ו – 12 השלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות.  ממצא בלתי צפוי היה שהשלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות גם בגיל 18.

בין גיל 11 ל – 12 לא היה הבדל בשימוש בהכחשה, השלכה או הזדהות.  בניגוד לכך,  השימוש בהשלכה ובהזדהות עלה באופן משמעותי בין הגילאים 11 ו – 18.  בנוסף, היתה נטיה לעליה גם בהכחשה בגיל 18.  

קרמר לא צפתה את העליה בשימוש במנגנון ההכחשה אצל בני ה -  18.  היא מנסה להסביר זאת בכך שאצל מתבגרים קיימת אי ודאות וחרדה לגבי העתיד, כאשר הם יוצאים מתוך המסגרת התומכת של המשפחה אל העולם.  בחינה מעמיקה של העליה בציוני ההכחשה, כותבת קרמר, מראה שהעליה נבעה מהופעה מוגברת של קריטריון 4 (שלילה), קריטריון 7 (אופטימיות בלתי מבוססת), ובמידה קטנה יותר קריטריון 5 (הכחשת המציאות).  ייתכן שהיבטים אלה של הכחשה משקפים את האמונה של המתבגרים שיש להם כוח ליצור סביבה שמתאימה למשאלותיהם ולתחושת אומניפונטניות, שיש תיאורטיקנים שטוענים שהיא עולה בגיל ההתבגרות. 

מתבגרים אלה היו בני 18 בשנת 1946.  באותה תקופה היה פחות נהוג ללמוד בקולג' לאחר סיום התיכון (אך אני תוהה האם האמירה הכללית הזו נכונה לקבוצת הילדים הספציפית הזו).  משפחות יצאו מהמיתון הגדול בארה"ב, ומתבגרים יצאו לעבודה מוקדם והתחתנו מוקדם.  הערכים המסורתיים היו מקובלים על חלק גדול מהאוכלוסיה.  אנשים פחות עסקו בחיפוש עצמי ובהבנה עצמית מאשר כיום.  לא היה זמן ל"מורטוריום", לתקופה של גיבוש זהות.   לכן קרמר טוענת ששימוש במנגנון הגנה של הזדהות לא היה נפוץ בקרב קבוצה זו כפי שציפתה.

 

קרמר מצאה קשר בין שימוש בהזדהות לבין רמת המשכל הכללית.  להזכירכם, במחקר השתתפו בני נוער מוכשרים במיוחד:  ממוצע המשכל שלהם היה 123 עם טווח של 103-146.  החוקרים חילקו אותם לשתי קבוצות:  ילדים עם ציון משכל של מעל 123 וילדים עם ציון משכל של מתחת ל – 123.   בקבוצה עם רמת המשכל הגבוהה יותר השימוש בהזדהות עלה בין גיל 11 לגיל 18.  בקבוצה עם רמת המשכל הנמוכה יותר, השימוש בהזדהות ירד בין הגילאים 11 ל – 18.  חברי הקבוצה עם רמת המשכל הגבוהה יותר השתמשו יותר בהזדהות מאשר חברי הקבוצה עם רמת המשכל הנמוכה יותר.   רמת המשכל לא היתה קשורה באופן מובהק לשינוי במהלך הגילאים בשימוש בהכחשה או בהשלכה.   

לסיום, מספר נקודות למחשבה:

 מהי המשמעות ומהן ההשלכות לכך שילד משתמש במנגנון הגנה מסוים יותר או פחות מבני גילו?   סוגיה זו אינה נידונה במאמרים אלה.

מן הסתם קיימים הבדלים תרבותיים בשימוש במנגנוני הגנה.  לא בטוח שאנו יכולים להשתמש בנורמות של מחקר אמריקני שבוצע באוכלוסיה ממיצב בינוני וברמת משכל גבוהה (שהנתונים שלה נאספו לפני עשרות שנים).

בנוסף לכך ייתכנו תנודות בשימוש במנגנוני הגנה בהתאם להקשר הכללי הקיים בעת שהילד נבדק (למשל, יהיה אולי הבדל במידת השימוש במנגנוני הגנה אצל אותו ילד משדרות כאשר הוא נבדק במהלך תקופת לחימה לעומת במהלך תקופה שקטה).