אפשרויות מעניינות להמשגה של היכולות הקוגניטיביות ושל היכולות הרגשיות

בפוסט קודם הצגתי מודל לעבודת הפסיכולוג החינוכי בדיאגנוסטיקה (לחצו להגדלה): 

במודל זה אנו מנסים לראות כיצד היכולות הקוגניטיביות משפיעות על התפקוד הלימודי, החברתי והרגשי של הילד, כיצד היכולות הרגשיות משפיעות על התפקוד הלימודי, החברתי והרגשי של הילד, וכיצד היכולות הקוגניטיביות והרגשיות משפיעות זו על זו.

האם היכולות הקוגניטיביות הן יכולות ה – CHC?  ומה הן היכולות הרגשיות?   בפוסט זה אציע דרכים להמשיג את היכולות הקוגניטיביות ואת היכולות הרגשיות.

נתחיל ביכולות הקוגניטיביות:

בשקופית למטה מוצגים שלושה מודלים של קוגניציה/משכל (קיימים מודלים נוספים, אך הם פחות ישימים עבורנו ולכן לא כללתי אותם).

מודלים פסיכומטרים כמו  CHC  או VPR   (Verbal Perceptual Rotation, Johnson and Bouchard 2005) הם מודלים שמתקבלים כתוצאה מניתוחי גורמים של מבחנים קוגניטיבים רבים.  ההנחה היא שמבחנים בעלי מתאם גבוה זה עם זה ומתאם נמוך עם מבחנים אחרים בודקים תכונה מסויימת, אותה ניתן לכנות "יכולת קוגניטיבית".   הגורמים/תכונות/יכולות שמתקבלים משקפים את מבנה המשכל.  כאשר עובדים במודל פסיכומטרי, משתמשים במבחני המשכל ובמבחנים נוספים הבודקים יכולות קוגניטיביות (בגישת CHC בודקים יכולת פלואידית, ידע מגובש, אחסון ושליפה לטווח ארוך, עיבוד חזותי ושמיעתי, זיכרון לטווח קצר, מהירות עיבוד).   כדי להגיע למסקנה על יכולת קוגניטיבית אנחנו כמובן משלבים גם מידע מראיונות ומתצפית בתהליך העבודה של הילד במהלך ההתערבות הדיאגנוסטית.  שימוש במודל זה יכול לעזור להבין את מקור הקשיים של הילד בקריאה/כתיבה/חשבון ובתחום החברתי והרגשי, ולהוביל להמלצות ספציפיות לשינוי תהליכי למידה, לחיזוק יכולות בהן הילד חלש ולחיפוש הזדמנויות להביא לידי ביטוי יכולות בהן הילד חזק.  

מודלים קוגניטיבים כמו PASS או CPM  (COGNITIVE PERFORMANCE MODEL, הנבדק במבחן הוודקוק ג'ונסון) הם מודלים המושתתים על תאוריות על תהליכי עיבוד קוגניטיבים ועל מערכות קוגניטיביות וקשרי הגומלין ביניהן.  מבחנים קוגניטיבים נבנים כדי לבדוק את המודל ועוזרים לחדד ולדייק אותו.  כאשר עובדים במודל קוגניטיבי, משתמשים במבחני משכל הבנויים לפי מודלים כאלה כמו מבחן קאופמן ומבחן וודקוק ג'ונסון (מבחן וודקוק ג'ונסון בנוי הן לפי מודל קוגניטיבי והן לפי CHC, וכך גם הגירסה החדשה של מבחן קאופמן,  KABC2).  ניתן להשתמש גם במבחני משכל אחרים ובמבחנים נוספים הבודקים תהליכים קוגניטיבים.  פסיכולוג שעובד במודל כזה משתמש במושגים כמו עיבוד סדרתי, עיבוד סימולטני, מערכת התכנון, תפקודים ניהוליים ויעילות קוגניטיבית.  כדי להגיע למסקנה על תהליך קוגניטיבי אנחנו כמובן משלבים גם מידע מראיונות ומתצפית בתהליך העבודה עם הילד.  שימוש במודל זה יכול לעזור להבין את מקור הקשיים של הילד בקריאה/כתיבה/חשבון ובתחום החברתי והרגשי, ולהוביל להמלצות ספציפיות לשינוי תהליכי למידה, לחיזוק תהליכי עיבוד/תפקודים בהם הילד חלש ולחיפוש הזדמנויות להביא לידי ביטוי תהליכי עיבוד/תפקודים בהם הילד חזק.

הנה קישור לפוסט שכתבתי על תאורית ה – PASS    ולמצגת על תאורית ה – PASS. 

המודל של סטרנברג (אינטליגנציה מצליחה) הוא מודל נוסף שכדאי להכיר, מכיוון שהוא רואה את המשכל כיכולת של האדם להתאים עצמו לסביבה או לנווט את עצמו לסביבה מתאימה לו.  זו הסתכלות מעניינת, חשובה ונכונה לדעתי.  מודל זה מגדיר אינטליגנציה מצליחה כשימוש בסט של יכולות שנדרשות כדי להצליח בחיים, בכל דרך שהאדם מגדיר הצלחה, בהקשר החברתי - תרבותי שלו.  אנשים הם בעלי אינטליגנציה מצליחה גבוהה כאשר הם מכירים בכוחותיהם ועושים בהם את המיטב, ומכירים בחולשותיהם ומוצאים דרכים לתקן אותן או לפצות עליהן.  אנשים בעלי אינטליגנציה מצליחה גבוהה מסתגלים, מעצבים ובוחרים סביבות באמצעות מציאת איזון בשימוש שהם עושים ביכולות אנליטיות, יצירתיות ופרקטיות.  סטרנברג בנה מבחן שבודק את המשכל באמצעות המודל שלו, אך מבחן זה אינו נמצא בשימוש רחב בעולם וכמובן שאינו קיים בארץ.  בכל זאת, היכרות עם המודל יכולה לסייע לנו לשים לב עד כמה הילד/מתבגר מצליח להשיג מטרות שהוא מציב לעצמו, עד כמה מצליח לנווט עצמו לסביבה המתאימה לתחומי החוזק שלו, עד כמה מוצא דרך לתקן או לפצות על תחומי החולשה ולהסתגל לדרישות הסביבה.   חשיבה לפי מודל זה תוכל להוביל אותנו לחפש דרכים לסייע לילד להסתגל, לעצב או לבחור סביבה שתתאים לו.

כתבתי עוד על המודל ועל המבחן של סטרנברג כאן. 

מכיוון שאנחנו עוסקים הרבה בהערכת משכל ויכולות קוגניטיביות, חשוב מאד, לדעתי, שנכיר את ההקשר בו אנו עובדים.  חשוב שנדע היכן ממוקמת ה – CHC ביחס לתאוריות אחרות על משכל, ואילו תיאוריות אחרות יש.

מה לגבי היכולות הרגשיות?  מהי מפת הדרכים שמנחה אותנו באיפיון של התחום הרגשי? 

בשקופית למטה מוצגים חמישה מודלים להמשגת האישיות/המצב הנפשי/היכולות הרגשיות.   זהו תרשים שגיבשתי במטרה להמשיג את מה שאנו בודקים במבחנים בהם אנו משתמשים ובמטרה לראות אם יש דרכים נוספות להמשיג ולאפיין את המצב הרגשי של הילד.  איני טוענת בשום אופן שהתרשים ממצה את האפשרויות התיאורטיות הקיימות.  אני גם לא מציעה שננסה לאפיין כל ילד באמצעות כל אחד מהמודלים הללו, אלא שנבחר בכל התערבות דיאגנוסטית מודל אחד או שניים שיתאימו בצורה הטובה ביותר כדי להבין את המצב של הילד.  כל מודל מאפשר לראות זוית אחרת של אישיות הילד ושל מצבו הרגשי, ומוביל לכיוון שונה של התערבות.

מודלים א – תיאורטים, מבוססי סימפטומים:DSM, ICD .   מודלים אלה מתמקדים בסימפטומים של הפרעות נפשיות ולא בסיבות להן.  הסימפטומים מקובצים בהתבסס על דפוסים סטטיסטים או קלינים.  כאשר עובדים במודל דיאגנוסטי כזה, משתמשים בכלים א – תיאורטים, מבוססי סימפטומים כמו אכנבך, קונרס, ,SDQ שאלונים הבודקים תסמונות ספציפיות (חרדה, דיכאון וכו'), וכן בראיונות ובתצפית במהלך ההתערבות הדיאגנוסטית.  עבודה במודל כזה יכולה להוביל לאבחנה פסיכיאטרית שמאפשרת מיקוד טיפול כדוגמת CBT.

שאלון כוחות וקשיים, עליו כתבתי בפוסט זה, שייך למודלים א – תיאורטים, מבוססי סימפטומים. 

מודלים משפחתיים: מודלים אלה מנסים לאפיין את הדינמיקה במשפחתו של הילד, מתוך הנחה שהאישיות של הילד ומצבו הנפשי מושפעים ומעוצבים גם על ידי הדינמיקה במשפחה בה הוא חי.  מודלים משפחתיים קלאסים מתייחסים למשפחה כמערכת ומתמקדים במבנה המשפחה ובדפוסי התקשורת בין בני המשפחה.  תיאורטיקנים קלאסיים שפיתחו מודלים משפחתיים הם SALVADOR MINUCHIN, JAY HALEY, VIRGINA SATIR, CARL WHITAKER.   כאשר עובדים במודל דיאגנוסטי כזה, משתמשים בראיונות ובשאלונים שממלאים ההורים והילדים כדוגמת FAMILY ASSESSMENT DEVICE, FACES.  מודלים כאלה עוזרים לנו לראות את הבעיה כקיימת לא רק בתוך הילד אלא גם במערכת המשפחתית.  הסתכלות כזו עשויה להוביל להמלצות להתערבות טיפולית במשפחה.

כפסיכולוגים חינוכיים יש לנו ראיה מערכתית מפותחת.  אנו יודעים להתייחס לקשיים של הילד בתוך ההקשר של הכיתה הספציפית ובית הספר הספציפי בו הוא לומד.  חשוב מאד שנדע להתייחס לקשיים של הילד גם בהקשר של המשפחה בה הוא חי.  אנחנו לא צריכים להפוך למטפלים משפחתיים לצורך העניין.  אנחנו צריכים להיות בעלי מודעות לנושא, להכיר רעיונות בסיסיים ולדעת לאפיין את המשפחה לפחות באופן גס, ולו כדי להפנות להמשך טיפול.

  שאלון FACES  מוצג כאן.

מודלים פסיכומטרים:  חמש התכונות הגדולות.  מודלים אלה רואים את האישיות כדבר מולד, גנטי אך גם מושפע מהתנסות.  מודל חמש התכונות הגדולות התקבל כתוצאה מניתוחי גורמים שנערכו על תכונות ותיאורים של בני אדם.  ההנחה היא שתיאורים שונים שמופיעים בדרך כלל ביחד כאשר מתארים אנשים מסוימים (למשל: דברן, פתוח, חברותי, מלא אנרגיה) בודקים תכונה אחת של האישיות.   כיום מקובל לאפיין כך חמש תכונות של האישיות.  תכונות אלה ככל הנראה מולדות, באות לידי ביטוי בגיל הרך כמאפיינים של טמפרמנט, ויציבות במידה רבה במהלך החיים, אפילו החל מהילדות.  כאשר עובדים במודל זה, משתמשים בשאלונים שבודקים את חמש התכונות הגדולות, שואלים בראיונות על הטמפרמנט של הילד בגיל הרך ועל מאפיינים של חמש התכונות הגדולות אצלו, ושמים לב להתבטאויות של חמש התכונות הגדולות במהלך ההתערבות הדיאגנוסטית.  עבודה במודל זה מאפשרת לראות את מכלול האישיות של הילד – תכונות, חוזקות וקשיים.  מודל עבודה זה יכול להוביל לבניית תכנית סביבתית לחיזוק המאפיין האישיותי שזקוק לחיזוק אצל הילד.

למודל חמש התכונות הגדולות הקדשתי לאחרונה כמה פוסטים, כמו זה למשל.  בפוסט זה תמצאו קישור לשני שאלונים הבודקים את חמש התכונות הגדולות בגיל הגן ואצל מתבגרים.

מודלים דינמיים:  כדוגמת תאורית הסלף, תאורית יחסי אובייקט, התאוריה ההתייחסותית ועוד.  מודלים אלה, במיוחד בגלגוליהם המודרנים, רואים את האישיות כמעוצבת על ידי הקשר, היחסים של התינוק עם הוריו או המטפלים העיקריים בו בגיל הינקות.  תיאורטיקנים מרכזיים שיצרו את המודלים הללו הם קוהוט, ויניקוט, ובתקופתנו אנשים כמו אוגדן או מיטשל.  כשעובדים במודל כזה משתמשים במבחנים השלכתיים, וכן בראיונות ובתצפית במהלך ההתערבות הדיאגנוסטית.  כאן עומדים לרשותנו כלים כמו ניתוח מנגנוני הגנה לפי CRAMER (עליו כתבתי כאן), סולם SCORS לניתוח יחסי אובייקט (עליו כתבתי מעט כאן), וגישת מרשל סילברסטין לניתוח מבחנים השלכתיים לפי תאורית הסלף (עליה כתבתי בהרחבה כאן).   שימוש במודלים דינמים מוביל להבנת מקור הקושי של הילד באינטרקציות המוקדמות, להתערבות עם ההורים לשינוי אופי הקשר עם הילד, ולטיפול בילד בגישה דינמית.   

מודל נראטיבי:  אני לא בטוחה עד כמה התאוריה הנרטיבית מתאימה לתרשים זה, אך כללתי אותה מכיוון שהיא קרובה מאד ללבי.  בגישה זו רואים את המצב הנפשי כמעוצב על ידי הסיפור הדומיננטי שהאדם מחבר על עצמו.  כשעובדים במודל זה, ניתן לעמוד על הסיפור הדומיננטי ועל הגורמים המשמרים אותו, וכן על ניצנים של סיפורים אלטרנטיבים באמצעות ראיונות ובאינטראקציה עם הילד במהלך ההתערבות הדיאגנוסטית.  שימוש במודל זה יוביל להחצנת הבעיה לראייתה כנפרדת מהילד, לחקירת השפעותיה על החיים של הילד, לחשיפת תחומי חיים ומצבי חיים אליהם הבעיה לא הגיעה, ולעבודה עם הילד/המתבגר (או עם המשפחה) על חיבור סיפור חדש שאינו רווי בבעיה.  

הערה לסיום:  אין, ולא צריכה להיות, חפיפה של 1:1 בין כלי המדידה לבין זוית ההסתכלות התיאורטית.  למשל:  את ה – TAT אפשר לפרש גם לפי חמש התכונות הגדולות, וזו יכולה להיות עדות תומכת לממצאים שעולים בשאלון שבודק את חמש התכונות הגדולות.  ה – TAT יכול לתת עדות תומכת גם לשאלון FACES שבודק את הדינמיקה המשפחתית.   גם את האכנבך אפשר לפרש לפי חמש התכונות הגדולות.  הגישה הנראטיבית מצוינת להערכת המשפחה כולה ולא רק הילד.