לקות למידה - אבחנה אמיתית או הבניה חברתית?

Gallagher, D. (2010). Hiding in plain sight: The nature and role of theory in learning disability labeling. Disability Studies Quarterly, 30(2).‏

What is even more disturbing — from the perspective of what mainstream empirical theorists tell us they are doing — is the realization of how much of what has been advanced as theory in the social sciences turn out to be disguised ideology

Bernstein, R. J. (1976). The restructuring of social and political theory.

הטלת ספק במה שאנחנו עושים, ובהנחות היסוד שלנו – היא תמיד מבורכת לדעתי, משום שהיא מעוררת 

אותנו לחשוב מחדש על דברים שנראים לנו כמובנים מאליהם.

מאמר מרתק זה (הניתן להורדה חפשית) מטיל ספק במושג "לקות למידה".

אני מסכימה רק עם חלק מדברי המחברת, אך ממליצה מאד לקרוא את הניתוח האירוני, המשעשע ומעורר המחשבה שלה.  בחלק הראשון של המאמר היא מדברת על כמה צמתים בהיסטוריה מלאת הטלטלות של הגדרת לקות למידה (למי שרוצה להכיר את הנושא, אני ממליצה לקרוא מצגת זו שכתבתי).

Gallagher מחזיקה בדעה, שלקות למידה אינה "דבר" שיש לאנשים, אלא פרשנות על הבדלים בין בני אדם בהקשר תרבותי מסויים.  היא טוענת, שהמחויבות התאורטית של  אנשי החינוך המיוחד להבין לקות למידה כמצב אמיתי שמתקיים בתוך האדם, ושמקורו על פי המשוער נוירולוגי, הובילה לשנים של התלבטויות על הדרך הנכונה לפתור את הסתירות ואבני הנגף שמחויבות זו יצרה.  שימור לקות למידה כמצב שקיומו אינו מוטל בספק הוביל לנסיונות חוזרים ונשנים להבניה מחדש של הגדרת לקות למידה.  הנסיונות להגדיר, ולהגדיר מחדש מה זו לקות למידה, בעודנו ממשיכים להאמין בקיומן האובייקטיבי של הלקויות הוביל למשברים בתחום.  נסיונות אלה היו צריכים, לדעת המחברת, להוביל אותנו מזמן להטיל ספק בקיומה של התופעה.

Gallagher טוענת, שהשפעות פוליטיות ומשפטיות גרמו להתנגדות למתן התוויות הסטיגמטיות  "לקות אינטלקטואלית" ו"הפרעת התנהגות".  כתוצאה מכך הוקשחו הקריטריונים לשתי האבחנות הללו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים.   כך, יותר ילדים שהוגדרו בעבר כלקויים אינטלקטואלית או בעלי הפרעת התנהגות התחילו להיות מוגדרים כלקויי למידה.  קטגורית לקות הלמידה "התנפחה"  והפכה להיות הטרוגנית מאד.  החוקרים החשובים בתחום  KAVALE ו – FORNESS תיארו את קטגורית לקות הלמידה כ"ספוג שמנגב את מה שהחינוך הכללי שופך".

Gallagher כותבת שהחוקר GERBER מסתכל על הסוגיה מנקודת מבט כלכלית, ומצביע על כך שיכולת הסיבולת והמשאבים של המורים הם הגורמים שקובעים אילו תלמידים יזוהו כלקויי למידה.  גישת תגובה להתערבות, למשל,  לא יכולה להרתיע מורים לא סובלנים, חסרי משאבים ו/או מותשים מ"לגלות" לקויות למידה.  GERBER מזהיר,  שגישת תגובה להתערבות יקרה מאד לשימוש בהיקף רחב, ושזה נאיבי לחשוב ששיטות הוראה מתקנת מבוססות ראיות ייושמו בשטח באופן קפדני כפי שהן יושמו במחקרים שהוכיחו את יעילותן. 

המחברת רואה את התאוריות על מהותה של לקות הלמידה כחלק מתאוריות במדעי החברה בכללותם.  לגבי תאוריות במדעי החברה היא כותבת, שאנו רואים את העולם מתוך המקום ההיסטורי והתרבותי שאנו תופסים בו, דרך עדשה מסויימת, ולכן אין תצפית נטולת תאוריה ואין ידע נטול תאוריה.  מכיוון שאנו רואים את העולם מתוך נקודת המבט המסויימת שלנו, אנו נוטים לראות דברים מסויימים, לא לראות דברים אחרים, וליצור תאוריות על דברים בדרכים מסויימות.  התאוריות של מדעי החברה אינן ניטרליות אלא מלאות שיפוטים ערכיים מפורשים ואימפליציטים.   תאוריות אלה הן בעצם עמדות מוסריות, דרכים מועדפות לראות את העולם.  המטפורה המובילה לגביהן אינה מטפורה של גילוי אלא של הבניה.  עריכת מחקר במדעי החברה היא עיסוק בפעילות יוצרת ידע.  החוקרים מבנים את העולם החברתי והחינוכי.  הם לא מגלים אותו. 

כאשר אנו עוברים ממטפורה של גילוי למטפורה של הבניה, אנו מכירים בזה שהדרכים שלנו לתאר דברים (את המונח "לקות למידה" למשל) קשורות באופן בלתי נמנע לכוונות שלנו, למטרות שלנו ולערכים שלנו.  יש לנו אחריות מוסרית למה שאנו מבנים.  ואז השאלה הופכת להיות:  מהן ההשלכות שבהחזקה או באמונה בהבניה אחת ולא באחרת? מה אנו מרוויחים ומה אנו מפסידים מכך שאנו יוצרים תאוריה כזו לעומת אחרת? מי זוכה ומי מפסיד כאשר תת הישג בלתי צפוי של תלמיד מתואר כפגם נוירולוגי או כלקות אינטרינסית?

  Gallagher מציינת, שמנהיגים שונים בתחום לקויות הלמידה המליצו על הסטת הדגש ממיקום הבעיות בתוך הלומד לעבר תהליך המתמקד בשיפור ההישגים של התלמיד באמצעות שיפור תהליך ההוראה בכללותו.  מנהיגים אלה חשבו, שיש לנו אחריות אתית לשנות את בתי הספר ואת מה שהם מציעים לתלמידים, כך שלא יהיה צורך להמשיג את הבדלי הלמידה בין תלמידים כ"לקות למידה". 

אני חושבת שהמסמך המצויין של ד"ר חיה לשם, "התאמות על רצף הלמידה וההיבחנות" מבטא במידה מסויימת עמדה כזו. 

מנהיגים אחרים בתחום מנסים לשמור על לקות למידה כפגיעה פנימית לאדם.  הם מזהירים, למשל, שמודל תגובה להתערבות, אם אינו מלווה במבחן משכל, לא מצליח למקד את הפגיעה הנוירולוגית. 

אני חושבת שהגדרת פלאנגן ללקות למידה ברוח  CHCנובעת מגישה כזו.

Gallagher מזכירה לנו, שכל הגדרה של לקות למידה נשענת על הנחות בסיסיות שאנחנו יכולים להטיל בהן ספק.

גם הגדרת לקות למידה ברוח CHC (התאמה עקבית בין יכולת והישג שמתחת לממוצע, בעוד פרופיל היכולות האחרות הוא ממוצע לפחות, וגורמי הדרה אינם הסבר טוב יותר לתפקוד של הילד)  נשענת על המושג "יכולות קוגניטיביות".  היכולות הקוגניטיביות הן מבנים תיאורטים שאנו יצרנו, דרך שלנו לראות את העולם, ולא דברים שקיימים במציאות האובייקטיבית.