עיבוד חזותי מרחבי, חוש כיוון, מציאות אמיתית ומציאות מדומה

לפני מספר שנים הוזמן כל אחד מילדי המתבגרים עם בני כיתתו ליום ניווט, שאורגן על ידי תנועת הנוער וועד ההורים.  אנחנו מתגוררים בישוב קטן, שהתחבורה הציבורית אליו וממנו דלילה מאד.     ומכאן הרציונל המעניין ליום הניווט:  "מכיוון שאנו מסיעים את הילדים לכל מקום, הם לא לומדים להיות עצמאיים ולא יודעים כיצד להגיע ממקום למקום בכוחות עצמם ובתחבורה ציבורית.  מטרת היום הזה היא לאמן אותם במיומנות זו".

לפני מספר ימים נתקלתי במאמר קצר ומעניין זה של JULIE LYTHCOTT HAIMS, דיקנית לשעבר של אוניברסיטת סטנפורד.  במאמר זה מונה היימס שמונה כישורים שצריכים להיות לדעתה לכל נער ונערה בני 18.  בין שמונת הכישורים, היימס כותבת שאדם בן 18 צריך להיות "מסוגל למצוא את דרכו - בקמפוס, בעיירה או בעיר בה הוא עובד בארה"ב או מחוצה לה.  אנו מסיעים את הילדים שלנו לכל מקום, אפילו כאשר אוטובוס, אופניים או הליכה ברגל היו יכולים להספיק.  כך, אנשים בני 18 לא יודעים להגיע ממקום למקום, או לבחור מבין אפשרויות תחבורה..." 

אני מתרשמת שהמצב הזה אופייני לבני נוער ולאנשים צעירים במצב סוציו אקונומי טוב ובארצות מערביות.  חוסר תירגול לא פוגע רק בעצמאות וביכולת להגיע ממקום למקום, אלא להערכתי גם ביכולת ליצור מפה מנטלית של הסביבה הקרובה והרחוקה.  כיצד נוצרת מפה כזו?  באמצעות אינטראקציה פעילה עם הסביבה.  כאשר הנער יושב במושב האחורי של המכונית, במקרה הטוב מביט מהחלון ובמקרה הרע מסמס בנייד, לא נוצרת אצלו מפה מנטלית כזו.  הבעיה היא לא רק אצל בני נוער חסרי רשיון נהיגה.  כאשר נהג משתמש ב – GPS, בעיקר אם הוא עושה זאת באופן "עיוור", נפגעת יכלתו ליצור מפה מנטלית.  בשני המקרים, של הנהג ושל הנער, נוצר ייצוג מנטלי של "שתי נקודות" – נקודת המוצא, ונקודת היעד, ולא נוצר ייצוג מנטלי של המרחב המחבר בין שתי נקודות אלה.

במחקר בנהגי מוניות בלונדון, Maguire וחבריה הראו שיש מתאם בין גודל ההיפוקמפוס של נהגי המוניות לבין מידת הנסיון שלהם בתפקיד.  ככל שהאדם ותיק יותר כנהג מונית, כך ההיפוקמפוס שלו גדול יותר.  זאת בניגוד לנהגי אוטובוס בלונדון, שאצלם אין מתאם בין גודל ההיפוקמפוס לבין מידת הניסיון בתפקיד.  נהגי מוניות צריכים להגיע בכל נסיעה למקום אחר בעיר, וכך נוצרת אצלם מפה מנטלית מפותחת יותר של העיר מאשר אצל נהגי אוטובוס, שנוהגים במסלול קבוע.  מחקרים אלה התבצעו בשנת 2000 ו – 2006, כאשר השימוש ב – GPS  לא היה נרחב.  

חוקרים טוענים, שניווט באמצעות GPS גורם להבנה פחותה של פני השטח, מעכב התפתחות של מפות מנטליות וגורם ליכולת פחות טובה לשלוף מהזיכרון את מראה או את מבנה הסביבה.  ה - GPS משחרר את הנהג מהצורך לתכנן את מסלול הנסיעה (או לשלוף מסלול מוכר מהזיכרון), להסתכל בתשומת לב בסביבה כדי לחפש ציוני דרך שיתאימו למסלול המתוכנן (אובייקטים בולטים בסביבה, שלטי רחוב וכו'), לעקוב אחר המיקום הנוכחי לעומת מיקום המטרה ואחר ההתקדמות לעבר היעד, להפעיל בקרה, לתקן טעויות בניווט, ולאחסן את המסלול בזיכרון לשימוש עתידי.  השימוש ב – GPS  גורם להפחתה במעורבות הפעילה של הנהג (ושל הנוסע לצדו) עם הסביבה.  בעזרת ה – GPS, מעורבות עם הסביבה הופכת מהכרח לבחירה. 

ובנימה פילוסופית, Yi-Fu Tuan, שהוא גיאוגרף תרבותי (CULTURAL GEOGRAPHER), מבחין בין "מרחב" SPACE לבין "מקום" PLACE.  מרחב לא מובחן הופך למקום, כאשר אנו מתחילים להכיר אותו ולצקת בו ערך ומשמעות.  מהביטחון והיציבות של ה"מקום" אנו מודעים לפתיחות, לחופש ולאיום של ה"מרחב" ולהיפך.  האם ה – GPS פוגע ביכולתנו להפוך את מסלול הנסיעה מ"מרחב" ל – "מקום"?   

ברור שעבור אנשים עם קשיים משמעותיים בניווט ה – GPS הוא קרש הצלה.   בהיבטים מסויימים הוא מאפשר לגלות על הסביבה עובדות שלא היינו מגלים בדרך אחרת (למשל, היכן נמצאות מסעדות קרוב למסלול הנסיעה).  כדאי לתת את הדעת על החסרונות שלו לצד ההזדמנויות שהוא פותח כדי לעשות בו שימוש מושכל.

היכולת לשמור על חוש כיוון ומיקום בעודנו נעים בסביבה היא יכולת קוגניטיבית בסיסית.  ניווט במרחב מאפשר לנו למצוא את דרכנו בסביבות מורכבות (מסלול בטבע, אבל גם שדה תעופה, קמפוס, קניון, בי"ס יסודי, בי"ס תיכון).  אנחנו יכולים לחשוב על חוויה של ילד שעולה לכיתה א', ועובר מהסביבה קטנת המימדים של הגן לסביבה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מורכבת פיסית.  האם אנו נותנים את דעתנו מספיק על ההיבט הזה של מוכנות לכיתה א'?  עד כמה חשוב לאפשר לילד להכיר ולהתמצא במרחב בו הוא עתיד ללמוד – עוד לפני תחילת הלימודים? 

כאשר פגיעות ראש פוגעות ביכולת הניווט, אנשים חווים פגיעה קשה בחיי היומיום שלהם.  בשל המורכבות הקוגניטיבית הכרוכה בניווט ובהתמצאות במרחב, לא מפתיע שיש הבדלים בינאישיים גדולים מאד בכישורי הניווט.  הבדלים אלה קיימים בשלבים שונים בתהליך הניווט, החל ממידת הדיוק שבה אנשים שונים קולטים ומעבדים מידע מרחבי מהחושים, וכלה ביכולת של אנשים שונים ליצור ייצוגים מרחביים של הסביבה וביעילות שבה הם משמשים בייצוגים אלה בעת ניווט.  קיימים הבדלים בינאישיים ביכולת לראות פרספקטיבה (מבחינה פיסית), כלומר ביכולת לתפוס עומק ומרחק.  קיימים הבדלים בינאישיים ביכולת לתפוס גודל ולאמוד גודל (הבדלים הקשורים גם ליכולת המתמטית).  קיימים הבדלים בינאישיים בחוש הכיוון (היכולת של האדם לעקוב אחר הכיוון אליו ראשו פונה ביחס למרחב).   אנחנו יכולים לעמוד על חוש הכיוון של ילד כאשר אנו מבקשים ממנו, כאשר הוא נמצא בחדר הפסיכולוג, להצביע על הכיוון בו נמצאת הכיתה שלו, הבית שלו וכו'. 

היכולת של ילד לנווט ולהתמצא במרחב מושפעת הן מגורמים גנטים והן מגורמים סביבתיים כמו הנחיה הורית וחשיפה למפות.   כך שניתן לשפר אותה.  ככל שהאינטראקציה של האדם עם הסביבה היא פעילה יותר, כך עיבוד המידע החזותי מרחבי עמוק יותר.  ייתכן שהגעתם למסקנה, כמוני, שכאשר מטיילים במכונית, גם אם רואים נופים מרהיבים ועוצרים בנקודות תצפית נהדרות, לא נהנים באותה מידה כמו מטיול ברגל באותם נופים.  אין ספק שהמאמץ הפיסי מוסיף להנאה, אין ספק שסיום המסלול גורם לתחושת סיפוק, אבל ייתכן שהטיול ברגל מאפשר ליצור מפה מנטלית מפורטת יותר של הסביבה, מה שמעניק תחושה טובה של "שליטה".

כאשר אנו מגיעים לאתר כלשהו בחו"ל, לעתים אחד מילדי מכריז:  "הייתי פה ב – GOOGLE EARTH".  מה ההבדל בין להיות במקום באופן פיסי לבין להיות בו באופן וירטואלי?  מעבר לחוויה הרב חושית שיש בדבר האמיתי, כשאנו נמצאים שם בפועל אנו חווים את האתר בתוך ההקשר הפיסי שלו, אנו מבינים טוב יותר "איך הוא מתחבר" לעיר הנמצאת סביבו או לאתרים אחרים במרחב.

האם זה תפקיד חדש -ישן של בית הספר בעידן שלנו?  להוציא את הילדים לסיורי ניווט, ללמד אותם להתמצא בסביבתם?   האם קל יותר ללמוד לקרוא מפה, ללמוד גאוגרפיה, כאשר מתנסים בניווט עם מפה?  ביצירת מפה של פני השטח בסביבה הקרובה שלנו? 

ולסיום, האם המבחנים בהם אנו בודקים עיבוד חזותי –מרחבי, מנבאים גם את יכולת הניווט וההתמצאות בסביבה ה"גדולה" (ולא רק במרחב הדף)?  האם הם מנבאים את חוש הכיוון של הילד?  את יכלתו להצביע על כיוונים?  להתמצא במפה? להעריך מרחק?  התשובה היא - לא לגמרי.  קיים מתאם בין משימות הבודקות עיבוד חזותי מרחבי לבין התמצאות במרחב, אך הוא נמוך (0.3 ומטה).  התמצאות במרחב וניווט דורשים גם את היכולת לחוש את התנועה העצמית ביחס לסביבה, יכולת שלא ניתן למדוד אותה באמצעות המשימות המוכרות הבודקות עיבוד חזותי.   

Leshed, G., Velden, T., Rieger, O., Kot, B., & Sengers, P. (2008, April). In-car gps navigation: engagement with and disengagement from the environment. In Proceedings of the SIGCHI Conference on Human Factors in Computing Systems (pp. 1675-1684). ACM.‏  http://leshed.comm.cornell.edu/pubs/chi1103-leshed.pdf

Wolbers, T., & Hegarty, M. (2010). What determines our navigational abilities? Trends in cognitive sciences, 14(3), 138-146.‏

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.297.8605&rep=rep1&type=pdf