האם אנחנו מסוגלים לשלוט על הזיכרון – ועל השכחה?

Keeping a Spotless Mind: The neuroscience of "motivated forgetting"

https://www.youtube.com/watch?v=NTQd--o61NQ

Prof. Michael Anderson

זוהי הרצאה מעניינת מאד של Prof. Michael Anderson.  פרופ' אנדרסון מציג את דבריו בהרצאה זו באופן ברור ובהיר ביותר. 

פרופ' אנדרסון עובד באוניברסיטת קיימברידג'.  הוא מאמין שזיכרון, כמו היבטים אחרים של קוגניציה והתנהגות, הוא דבר שניתן לשליטה וככזה הוא מציב בפנינו בעיות של שליטה.  אנדרסון חוקר את המנגנונים שבעזרתם אנשים מדכאים זכרונות לא רצויים.  הוא חוקר את התפקיד של מנגנונים פרונטלים של שליטה אינהיביטורית בתהליכי שכחה. 

הנה כמה דברים מעניינים שהוא אומר בהרצאתו (עם מעט תוספות שלי):

 האם שכחה היא דבר טוב או רע? 

כל אחד מאיתנו חווה תיסכול כאשר הוא לא מצליח לשלוף דברים שברור לו שהוא יודע, או כאשר הוא לא מצליח להיזכר בחוויה משמעותית מעברו עליה הוא שומע מאדם אחר. 

אבל יש יתרונות רבים לשכחה.  אנו נוטים לשכוח דברים שמעוררים בנו רגשות שליליים כמו פחד, בושה ואשמה.  אנחנו שוכחים כדי להיות מסוגלים לסלוח – לסלוח לעצמנו על דברים שעשינו שאנו רחוקים מלהיות גאים בהם, ולסלוח לאחרים.  אנו שוכחים דברים שמאיימים על הדימוי העצמי שלנו.  לעתים אנו שוכחים כשלונות (או לפחות זוכרים אותם באופן קהה, לא לפרטי פרטים, לא באותה עוצמה רגשית) כדי שיהיו לנו כוחות לשוב ולהתמודד במצבים דומים. 

איך אנחנו שוכחים?

מנגנון השכחה שמציע פרופ' אנדרסון בהרצאה זו קשור לשליטה אינהיביטורית.  אנחנו מכירים את המושג כחלק מהתפקודים הניהוליים.  אינהיביציה היא דיכוי תגובה חזקה ושגויה וביצוע תגובה חלשה ונכונה במקומה.  ככל שתפקוד מסויים הוא אוטומטי יותר, נצטרך להפעיל אינהיביציה חזקה יותר כדי לעצור אותו.  פרופ' אנדרסון נותן דוגמה של עציץ קקטוס שנופל ממקומו על שולחן.  התגובה האוטומטית שלנו תהיה לתפוס אותו, אבל עלולות להיות לכך השלכות לא נעימות...התגובה המועדפת והחלשה יותר תהיה להימנע מלתפוס אותו ולנקות אחר כך את הרצפה (בזהירות).   

זו דוגמה לאינהיביציה של תגובה מוטורית.   אנדרסון טוען ששליטה אינהיביטורית עוזרת לנו גם לשלוט בזיכרון, לשלוט במה שאנו שולפים מהזיכרון.  לעתים אנו רואים או שומעים גירוי שמעורר בנו אוטומטית זיכרון מסויים.  אך לא תמיד אנחנו מאפשרים לאותו זיכרון לעלות למודעות.  לעתים הזיכרון אינו רלוונטי למטרה שלנו באותו רגע, ולעתים הוא קשה רגשית.  אנחנו מסוגלים לעצור זכרונות כאלה ולא לחוות אותם.  כיצד?

 כדי לחקור זאת השתמשו אנדרסון וחבריו במודל פשוט של למידת זוגות מלים.  משתתפים בניסוי למדו זוגות של מלים אקראיות כמו "תמונה – מספריים"; "ידית – פרח"; "ארובה – כלב".  לאחר מכן הוצגה בפניהם המלה הראשונה מכל זוג, והם היו צריכים להגיב במלה השניה. 

בשלב השני של הניסוי חילקו החוקרים את זוגות המלים לשלוש קבוצות.

המלים הראשונות מכל זוג מלים בקבוצה הראשונה הוצגו בצבע ירוק.  על המלים הללו המשתתפים הגיבו באותו אופן כמו בשלב הראשון – אמרו את בן הזוג של כל מלה.  למשל, הם ראו את המלה "תמונה" והגיבו ב – "מספריים".

המלים הראשונות מכל זוג מלים בקבוצה השניה הוצגו בצבע אדום.  המשתתפים קיבלו הנחיה שכאשר הם רואים מלה אדומה, הם צריכים לעצור את המחשבות שלהם על בת הזוג של מלה זו ולא לתת לאותה מלה (בת הזוג) לעלות למודעות.   למשל, הם ראו את המלה "ידית" והתבקשו לא לחשוב על בת הזוג שלה.

 זוגות המלים בקבוצה השלישית לא הוצגו כלל בשלב זה.

בשלב השלישי – חזרו החוקרים על השלב הראשון.  הם הציגו את המלים הראשונות מכל זוגות המלים בכל שלוש הקבוצות, וביקשו מהמשתתפים לומר את המלה השניה של כל זוג. 

התברר, שאנשים זכרו הכי טוב את זוגות המלים הירוקות (כמו "תמונה – מספרים").  מלים אלה תורגלו בשני השלבים הקודמים.  אנשים זכרו פחות טוב את זוגות המלים שלא הוצגו כלל בשלב השני (כמו "ארובה – כלב").  אנשים זכרו הכי פחות טוב את זוגות המלים האדומות - זוגות המלים שאותן הם התבקשו לדכא (לא לאפשר למלה בת הזוג לעלות למודעות.  כמו הזוג "ידית – פרח"). 

זה אומר, שאנחנו יכולים ליצור שכחה כאשר אנו מנסים באופן מכוון לא לתת למידע מסויים להיכנס למודעות.  אנדרסון קורא לזה SUPPRESSION INDUCED FORGETTING – כלומר שכחה מונעת על ידי דיכוי.

משמעות הדבר היא, שלא כל הגירויים בהם אנו נתקלים, שמעוררים זיכרון מסוים, אכן יעוררו אותו או יחזקו אותו.  זה תלוי בעמדה הפנימית שלנו כלפי אותו זיכרון.  אם אנחנו לא רוצים לזכור, הגירויים הללו יכולים דווקא לעזור לנו לדכא את הזיכרון. 

אנדרסון וחבריו מצאו, שכאשר אנשים מדכאים זיכרון באופן פעיל (כמו במצב בו הם רואים מלה אדומה ומתבקשים לא לחשוב על בת הזוג שלה), יש ירידה משמעותית בפעילות של ההיפוקמפוס בשני הצדדים של המוח!  ניזכר, שההיפוקמפוס הוא אחד המבנים המוחיים החשובים ביותר עבור הזיכרון.  מידת הדיכוי שאנשים הפעילו על ההיפוקמפוס למראה מלה אדומה ניבאה את מידת השכחה של בת הזוג של אותה מלה בשלב השלישי של הניסוי. 

האם האינהיביציה פועלת באופן ספציפי רק על זכרונות לא נעימים אותם אנו רוצים לדכא, או באופן גלובלי יותר, כאשר יחד עם הזכרונות הלא נעימים היא מדכאת גם זכרונות נייטרלים ש"נמצאים במקרה בסביבה"?

מסתבר שהאינהיביציה היא בעלת אופי גלובלי.  אנדרסון אומר, שכשאנחנו מדכאים זיכרון לא רצוי, מתלווה אליו "צל אמנסטי".   כלומר, כשאנו נתקלים בגירוי שמעורר זיכרון לא רצוי, אנחנו מדכאים לא רק את הזיכרון הספציפי הזה, אלא גם אירועים לגמרי נייטרלים, לגמרי בלתי קשורים לאותו זיכרון, שקרו לפני ואחרי שנתקלנו באותו גירוי מעורר.  

 וכך גירויים שמעוררים זכרונות לא רצויים יכולים להפריע ללמידה של דברים אחרים לגמרי.

 

ואכן, לאחר טראומה יש לעתים תקופה של אבדן של זיכרון, גם של דברים שלא קשורים בכלל לטראומה.  בעבר חשבו שזה קשור לסטרס, הסחת דעת ואבדן שינה.  אנדרסון מוסיף סיבה רביעית – דיכוי של הזיכרון של האירוע הטראומטי שמשפיע גם על זכרונות אחרים. 

לא כולנו מצליחים לשלוט בזכרונות או לעשות אינהיביציה לזכרונות לא נעימים.  לילדים עד גיל עשר –שתים עשרה, לזקנים, לאנשים עם חרדה ודיכאון, לאנשים עם ADHD, PTSD ופגיעות מוח קשה יותר לעשות אינהיביציה כזו.