סכמה להתערבות דיאגנוסטית – חלק שלישי

זהו חלק שלישי של סדרת פוסטים המציעה סכמה להתערבות דיאגנוסטית.  החלק הראשון מופיע כאן.

 החלק השני מופיע כאן.  (או בגילגול למטה) 

שלב ששי: משוב ובניית תכנית התערבות

מה המטרה שלנו בפגישת המשוב? 

אני טוענת, שהמטרה שלנו אינה למסור להורים או למורה או לילד את התוצאות של האבחון או לומר להם "מה ראינו".  המטרה שלנו היא לחולל שינוי מעצים בהורים, במורה ובילד באמצעות תהליך ההתערבות הדיאגנוסטי  (שינוי שהתחלנו לחולל עוד בשלב הראיונות והמשכנו לחולל עם הילד במפגשים עמו).  כך, אנחנו צריכים לחשוב, כיצד הדרך בה אנו מנהלים את המשוב, והדברים שאנו אומרים במשוב, ישרתו מטרה זו.

לכן, אני נמנעת למסור להורים בתום פגישת המשוב את הדו"ח המודפס והחתום שהבאתי איתי.  למה?  מכיוון שבאקט כזה אני מעבירה להורים את המסר, שהדברים שהם אמרו זה עתה בפגישה לא משפיעים על הדרך בה אני רואה את הילד.  באקט כזה אני מעבירה להורים את המסר, שלדברים שנאמרו בינינו ושלתהליך שקרה בפגישת המשוב אין משקל.  יתרה מזו:  באקט כזה אני מעבירה להורים את המסר שתפקידם בפגישת המשוב הוא, מבחינתי לפחות, להקשיב לדברי ולקבל אותם (בעל פה ואחר כך גם בכתב).  זה מציב את ההורים בעמדה פאסיבית. 

אני רואה את פגישת המשוב כמפגש בין מומחים:  אני מומחית לדיאגנוסטיקה.  המורה מומחית לפדגוגיה, בעלת שנים רבות של נסיון בחינוך, ובעלת נסיון בחינוך של הילד הספציפי ובאינטראקציה עמו.  ההורים מומחים להורות שלהם לכל ילדיהם ולהורות של הילד הספציפי הזה.  וגם הילד מומחה לעצמו.  לכל אחד מהמומחים הללו יש תאוריה על "הבעיה", על מקורותיה, על הזמנים בהם היא חריפה ועל הזמנים בהם היא קלה, ועל הנסיונות להתמודד איתה – הנסיונות המוצלחים והנסיונות הפחות מוצלחים.  כל התאוריות הללו תקפות באותה מידה ויכולות להעשיר את ההבנה שלנו את הילד ואת האינטראקציות בינו לבין הסובבים אותו.

מתוך ראיה כזו, אציג בפגישת המשוב את הבנותי ואת התשובות שלי לשאלות האבחון, ואז אשאל את המורה, למשל:  איך זה מתיישב עם מה שאת רואה?  האם זה עולה בקנה אחד?  איך את רואה את זה אחרת?  בואי נחשוב למה אנו רואות באופן שונה?  באילו מצבים ובאילו נסיבות הילד מתפקד כפי שאני ראיתי אותו?  באילו נסיבות הוא מתפקד כפי שאת רואה אותו?  כל זאת במטרה להגיע להבנה משותפת ו/או להבנות חדשות על הילד ועל האינטראקציות עמו.  תהליך זה מעצים את המורה בכך שהוא נותן מקום ותוקף לדרך בה היא רואה את הדברים.

כעת אשאל את המורה:  בהינתן ההבנות הללו שאליהן הגענו, מה מתוך הנסיון שלך, מה מתוך הכלים שלך, יכול לעזור?  אני חשבתי שאפשר אולי לעשות כך וכך.  מה דעתך?  מה לפי הנסיון שלך עוזר במצבים כאלה?  מה עזר לילדים אחרים בהם נתקלת בעבר שהיו במצב דומה?  מה את יכולה לקחת על עצמך לעשות?  המורה ואני נחשוב ביחד על דרכי עבודה עם הילד, ואת הדרכים הללו, עליהן חשבנו במשותף, אכתוב כהמלצות בדו"ח.  גם תהליך זה מעצים את המורה, בכך שהוא נותן מקום לידע המקצועי שלה ומחזק את תחושת הקומפיטנטיות שלה.  המטרה שלנו היא שהמורה תצא מפגישת המשוב כאשר היא חושבת:  יש לי מה לעשות עם הילד הזה.  יש לי דרכים להבליט את הכוחות שלו.  יש לי דרכים לחזק אותו בתחומי הקושי. 

תהליך דומה אערוך הם ההורים ועם הילד.  עם כל אחד מהם נחתור להגיע להבנה משותפת ואולי גם להבנות חדשות.  כל אחד מהם יחשוב מה הוא יכול לקחת על עצמו כדי לחזק ולהבליט את תחומי החוזק והכוחות, וכדי להתחזק בתחומי הקושי.   

אנחנו נדע שהשגנו את מטרתנו במשוב אם הילד יצא מתהליך המשוב כאשר הוא מכיר בחוזקותיו, מכיר גם את תחומי הקושי שלו וחדור אמונה ואופטימיות ביכולתו לשפר גם את תחומי הקושי. 

כך גם לגבי ההורים.

דבר חשוב מאד, אולי הדבר החשוב ביותר, שאנו יכולים לומר בתהליך המשוב הוא שהאבחון מתאר תמונת מצב נקודתית, שנכונה לנקודת זמן זו.  המצב של הילד אינו סטטי.  תמיד ניתן להשתפר ולהתחזק. 

 שלב שביעי:  כתיבת דו"ח סופי ומעקב

לפגישת המשוב אגיע כשבאמתחתי דו"ח כתוב, אך לא אמסור אותו בתום הפגישה.  זאת מכיוון שארצה להוסיף ולכלול בדו"ח את הדברים שעלו בפגישת המשוב:  דרכי עבודה עליהן סיכמנו במשותף (שייכתבו בהמלצות), תובנות חדשות אליהן הגענו, ואפילו דרכים בהם הקליינטים חלוקים עלי.   כאשר לקליינט יש נקודת מבט שונה מאד, ניתן בהחלט ואף רצוי לכתוב בדו"ח כיצד אותו קליינט רואה את הדברים.  הדו"ח הוא תוצר של תהליך עבודה משותף שלי עם כל הקליינטים, ולכן צריך לשקף את הדרכים בהן הקליינטים רואים את פני הדברים.  למותר לציין שאשתדל לכתוב את הדוח בשפה ברורה ותקשורתית.

מעקב הוא חלק מתהליך ההתערבות הדיאגנוסטית.  בפגישות המשוב נשתדל לקבוע תאריך לפגישת מעקב, בה נשאל את עצמנו:  מה מבין דרכי העבודה עליהן החלטנו עבד?  מה לא עבד?  מדוע?  מה צריך לשנות?  האם עולות שאלות חדשות לגבי הילד?

תמונת על

לאחר שפירטתי כל שלב בהתערבות הדיאגנוסטית, נוכל לראות את ההתערבות כולה במבט על:

·         גיבוש שאלות אבחון עם המורה, ההורים והילד

·         תכנון: העלאת השערות ותפירת חליפה אבחונית למידותיו של הילד

·         העברת המבחנים:  בדיקה ראשונית של ההשערות.  הילד שותף לתהליך הגילוי על עצמו.

·         העברת המבחנים:  העמקה במקומות מסויימים, בהתאם לתוצאות המפגש הראשון.

·         אינטגרציה: האם השבנו על שאלות האבחון?  מהי התשובה? מיהו הילד?

·         משוב כמפגש בין מומחים עם המורה, ההורים והילד.  במשוב תהיה בניה משותפת של תשובות לשאלות האבחון ותכנית עבודה.

·         כתיבת דו"ח סופי לאחר המשוב.  הדו"ח יבטא גם את תהליך המשוב.

·         מעקב:  מה עבד?  מה צריך לשנות?  האם מתעוררות שאלות חדשות?

מלות סיום

ייתכן שפסיכולוגים מסויימים שיקראו את הדברים הללו, יחשבו לעצמם: "זה תיאור של מצב אידאלי, אוטופי.  ביום-יום העמוס והשוחק אין לנו זמן ואין לנו משאבים לבצע התערבויות כאלה".  אבל אני אומרת:  זה בידינו!  בידינו הכוח להשפיע על הדרך בה יראה המקצוע שלנו.  בידינו הכוח להפוך את העבודה שלנו למשמעותית יותר.  בידינו הכוח להפוך את האבחון להתערבות דיאגנוסטית שתחולל שינוי משמעותי לטובה בחיים של הילד, המורה וההורים.