אבחון לקות למידה על פי גישת פלאנגן עולה בקנה אחד עם חוות דעת של אנשי מקצוע

Jones, A. M., Miller, D. C., & Maricle, D. E. (2016). Comparison of Three Empirical Processing Strengths and Weaknesses Models for the Identification of Specific Learning Disabilities.‏

מחקר קטן זה השווה בין שלוש שיטות להגדרת לקות למידה העובדות בשיטה של דפוסים של כוחות וקשיים a pattern of processing strengths and weaknesses (PSW).  ההגדרה של פלאנגן עמה אנו עובדים שייכת למשפחה זו.  כשמשתמשים בהגדרה ממשפחה זו, מחפשים את היכולות הקוגניטיביות התקינות של הילד, את היכולות הקוגניטיביות הנמוכות, ומחפשים קשר בין היכולות הנמוכות לבין הנמכות בתחומי ההישג (קריאה, כתיבה וחשבון).  קיימים שלושה מודלים דומים של גישות PSW הנבדלים באופן שבו הם מגדירים ומודדים כוחות וקשיים קוגניטיבים והישגים אקדמים נמוכים. 

המחקר הנוכחי השווה בין המודל של פלאנגן (הנקרא כאן בטעות XBASS.   אפשר לסלוח לטעות זו מכיוון שלמודל לא היה שם.  השם שניתן לו לאחרונה הוא Aptitude achievement consistency.  X-BASS היא רק הטכניקה ליישום שלו).  המודל השני נקרא Discordance Model the Concordance (C-DM) והמודל השלישי the Psychological Processing Analyzer (PPA).  לא אפרט כאן על שני המודלים האחרונים.

על פי המודל של פלאנגן, ילד לקוי למידה הוא ילד שיש לו הנמכה מובהקת בקריאה/כתיבה/חשבון (כלומר, הוא מתפקד במבחנים שבודקים אחד או יותר מהתחומים הללו בסטית תקן אחת לפחות מתחת לממוצע).  לאותו ילד יש יכולת קוגניטיבית אחת או שתיים נמוכה במובהק מהממוצע (כלומר, הוא מתפקד במבחנים שבודקים אותה יכולת בסטית תקן אחת לפחות מתחת לממוצע), היכולת הקוגניטיבית הנמוכה יכולה להסביר את ההנמכה הספציפית שיש לילד בקריאה/כתיבה/חשבון, רוב היכולות הקוגניטיביות של הילד תקינות, וגורמי הדרה אינם מהווים הסבר טוב יותר להנמכה שיש לילד בקריאה/כתיבה/חשבון.

כיצד בדקו החוקרים את המודל של פלאנגן?  הם לקחו נתונים מ -  11 אבחונים של ילדים שהיו להם הנמכות באחד או יותר מתחומי הקושי הבאים:  קריאה טכנית (דיוק ו/או שטף), הבנת הנקרא, חישובים מתמטים, חשיבה מתמטית, הבנת הנשמע, הבעה בעל פה, הבעה בכתב. 

ראשית, החוקרים בדקו האם אנשי מקצוע העוסקים בתחום לקות הלמידה מסכימים ביניהם לגבי האבחנה של כל אחד מ – 11 הילדים הללו (האם הוא לקוי למידה?  כן או לא).  מחקר זה נערך על ידי דניאל מילר ועמיתיו.  דניאל מילר מוביל את גישת School Neuropsychology  המשלבת בין נוירופסיכולוגיה לבין פסיכולוגיה חינוכית (כאן תוכלו למצוא מצגת המציגה את הגישה הזו).  לכן, אנשי המקצוע היו בעלי תואר שני או שלישי בפסיכולוגיה וחינוך והשתתפו בתכנית התמחות ב -  School Neuropsychology  .  אנשי המקצוע עברו על החומרים וחיוו את דעתם על קיומה או אי קיומה של לקות למידה.  עבור 10 מתוך 11 המקרים מידת ההסכמה בין אנשי המקצוע היתה של 72%-94%.

בשלב השני, ניתחו החוקרים את הנתונים על פי כל אחת משלוש השיטות. 

בכל עשרת המקרים, היתה הסכמה מלאה בין חוות הדעת של אנשי המקצוע לבין ניתוח המקרה על פי גישת פלאנגן! מודל C-DM היה יותר קונסרבטיבי בזיהוי לקות למידה: רק 54% מהמקרים שאנשי המקצוע אבחנו כלקויי למידה זוהו על ידי מודל DM-C כלקויי למידה.  מודל PPA לא התאים לניתוח המקרים הללו (לכן לא ברור לי למה השתמשו בו מלכתכילה).

לא ברור לי כיצד לפרש את תוצאות המחקר צר ההיקף הזה.  אם אנשי המקצוע עבדו מראש בגישה של פלאנגן, אין להתפלא על כך שהיתה הסכמה מלאה בין חוות דעתם לבין ניתוחי המקרים על פי פלאנגן.  מאידך, אם אנשי המקצוע הגיעו למסקנותיהם על סמך עבודה בגישות שונות בשילוב עם שיפוט קליני, המסקנה היא שגישת פלאנגן נותנת תוצאות שעולות בקנה אחד עם שיפוט קליני של 18 אנשי מקצוע.