מה גורם לשיכול אותיות בקריאת מלים ולשיכול ספרות בקריאת מספרים?

אפקטים מורפו-תחביריים בניתוח הויזואלי של מספרים : השפעת הספרות אפס ואחד על קריאת מספרים בדיסלקסיית מיקום אותיות.  דרור דותן ונעמה פרידמן, שפה ומוח 9, 143-158, 2009.

http://www.language-brain.com/journal/docs/Dotan_Friedmann_LanguageBrain9_01inLPD.pdf

דיסלקסית מיקום אותיות היא הפרעת קריאה שבה אדם משכל את סדר האותיות במילים שהוא קורא. אדם כזה עשוי לקרוא את המילה "גבינה" בתור "גניבה", או את המילה "חותלות" בתור "חתולות".  לעתים הדיסלקסיה הזו מופיעה גם בקריאת מספרים. 

סוג זה של דיסלקסיה נובע מפגיעה בשלב הראשון בקריאת מילה - הניתוח החזותי-אורתוגרפי שלה. הנתח החזותי-אורתוגרפי אחראי על זיהוי האותיות ומקומן היחסי בתוך המילה ועל שיוך כל אות למילה המתאימה לה.  נתח זה גם מבצע פירוק מורפולוגי ראשוני של המילה. 

לאחר שלב הניתוח החזותי-אורתוגרפי, תהליך הקריאה ממשיך בשני מסלולים:  במסלול הלקסיקלי, נערך חיפוש של המילה בלקסיקון הקלט האורתוגרפי שמכיל את הצורה הכתובה של כל המילים המוכרות.  לכשנמצא היצוג האורתוגרפי של המלה, מעורר הערך המתאים במערכת הסמנטית, שמאפשר להבין את משמעות המלה.  לאחר מכן נשלפת צורתה הפונולוגית של המלה מלקסיקון הפלט הפונולוגי.  כאשר מילה לא מיוצגת בלקסיקון הקלט האורתוגרפי, היא נקראת באמצעות מסלול הקריאה השני, המסלול התת-לקסיקלי.  מסלול זה לא משתמש בלקסיקונים: רצף האותיות מתורגם לרצף פונולוגי באמצעות רכיב הנקרא הממיר הגרפי-פונמי.  כך המלה נקראת אות-אות, צליל-צליל, בקריאה מפענחת.  שני המסלולים -  הלקסיקלי והתת לקסיקלי - מסתיימים בכך שהמרכיבים הפונולוגים של המילה נשלחים אל באפר הפלט הפונולוגי שמרכיב אותם ושולח אותם למנגנוני ההגיה.

קיים מספר סופי של מלים בעברית, אך מספר אינסופי של מספרים.  אצל קוראים תקינים, מילים רבות מיוצגות בלקסיקון האורתוגרפי ובלקסיקון הפונולוגי.  לעומת זאת, מספר רב ספרתי (למשל, 1354) אינו מוכן מראש בתוך לקסיקון כלשהו אלא יש לבנות אותו תוך כדי קריאה.  מספר כזה מיוצג בדרך כלל לא כמלה אחת אלא כמספר מלים.

על פי המודל שפיתחו ד"ר דרור דותן ופרופ' נעמה פרידמן, השלב הראשון בקריאת מספרים הוא נתח חזותי-ספרתי, האחראי על קידוד זהות הספרות במספר, מיקומן היחסי ומבנה המספר (אורכו, כמה ספרות יש בו, המבנה העשרוני שלו). המידע לגבי המבנה העשרוני של המספר מועבר למערכת הפלט המילולי, שם הוא מאפשר ליצור את התבנית המילולית של המספר.  תבנית זו היא יצוג סמנטי של רצף המלים שמהוות את המספר המופק (הנאמר) למשל: X" אלפים, X מאות  ו – X").  לתוך תבנית כזו נוצקים המספרים המתאימים לקראת אמירת המספר. הצורות הפונולוגיות של מספרים לא נשמרות ברוב המקרים בלקסיקון הפלט הפונולוגי של מלים אלא במאגר פונולוגי ייחודי.  המידע הפונולוגי הזה נשלח אל מערכת ההגייה.

פרידמן ודותן פיתחו את המודל בין השאר על סמך עבודתם עם טלי, דוקטורנטית למתמטיקה המתמודדת עם דיסלקסית מיקום אותיות ועם שיכול ספרות בקריאת מספרים.  הקושי של טלי בקריאת מספרים התבטא בקריאה איטית אך מדויקת.  כאשר הוצגו בפניה מספרים בזמן חשיפה קצר מאד, ביצעה טלי טעויות בקריאה מהן ניתן היה ללמוד על מקורות הקושי שלה.  התברר, שכאשר טלי קוראת מספרים בני ארבע וחמש ספרות שכוללים את הספרה אפס, היא טועה הרבה פחות מאשר כשהיא קוראת מספרים באותו אורך שלא כוללים את הספרה אפס.  דותן ופרידמן שיערו שהסיבה לכך היא המעמד התחבירי המיוחד של האפס בתהליך היצירה של תבנית המילים של המספר.  למשל, תבנית המלים של מספרים תלת ספרתיים היא  "X מאות Xים ו-X" (שלוש מאות ארבעים וחמש).  רוב המספרים התלת ספרתיים נקראים בתבנית זו.  אך כאשר המספר כולל את הספרה 0, תבנית המילים שלו שונה: "X מאות ו-X" (שלוש מאות וחמש).  במובן זה הספרה 0 הופכת את המספר לבעל תבנית יוצאת דופן (אי-רגולרית).  דותן ופרידמן חושבים שאי הרגולריות הזו מהווה רמז תחבירי שמסייע לנתח החזותי לעבד את המספר טוב יותר. 

גם הספרה 1 עשויה לגרום לתבנית המילים של המספר להיות אי רגולרית.  זה קורה למשל כאשר ספרת העשרות היא 1 (312 יקרא בתבנית X" מאות ו-X עשרה"), וגם כאשר ספרת המאות היא 1 (143 יקרא בתבנית "מאה Xים ו – X").  דותן ופרידמן בדקו ומצאו שלטלי היה אכן קל יותר לקרוא מספרים רב ספרתיים עם הספרה 1 מאשר מספרים רב ספרתיים אחרים (שאינם כוללים אפס).  עדיין, טלי ביצעה פחות טעויות שיכול במספרים עם 0 מאשר במספרים עם 1.  זאת מכיוון שמספרים עם 0 הם תמיד אי-רגולרים, בעוד שמספרים עם 1 הם אי-רגולרים רק כשה-1 מופיע בספרת העשרות ומעלה.  הופעת 0 או 1 הפחיתה את טעויות השיכול הן בקריאה קולית והן בקריאה דמומה של מספרים.  קריאה דמומה של מספרים דורשת קלט ללא פלט מילולי.  מכאן הסיקו החוקרים, שטעויות השיכול מופיעות בשלב הקלט של קריאת המספר (בשלב הנתח החזותי) ולא בשלב הפלט.  בנוסף, נראה שהנתח החזותי רגיש למבנה התחבירי של המספר: הוא יודע שלספרות 0 1 -ו יש מעמד מיוחד, והידע הזה גורם לו לקודד טוב יותר את מיקום הספרות במספרים שכוללים את הספרות האלה.  הספרות 0 ו – 1 מספקות מעין "רמזים תחביריים" שמקלים על יצירת תבנית המילים של המספר. 

גם הספרה 2 עשויה להקל על קריאת מספר, כשהיא מופיעה כספרת מאות או אלפים, מכיוון שהיא מפחיתה את כמות המלים במספר (למשל, 300 נקרא כשתי מלים, "שלוש מאות" ואילו 200 נקרא כמלה אחת, "מאתיים").  אך כשבדקו זאת אצל טלי, התברר ששיעור הטעויות שלה אינו נמוך יותר כשהיא קוראת מספר בו ספרת המאות או האלפים היא  2 לעומת מספרים אחרים המכילים את הספרות 3-9.  אפשרות אחת היא שהשפעת הספרה 2 על תבנית המלים של המספר היא מצומצמת עוד יותר מזו של הספרה 1, ולא שונה באופן משמעותי מההשפעה של כל ספרה אחרת בין 3 ל – 9.   דותן ופרידמן מציעים הסבר נוסף:

יתכן שקיומה של הספרה 2 במספר, גם אם היא ספרת המאות או האלפים, לא הופך את המספר לאי-רגולרי.  כך, הספרה 2 לא משמשת רמז תחבירי עבור הנתח החזותי.  יתכן שמספרים כמו "שלוש מאות", "ארבעת אלפים" מיוצגים בזיכרון הפונולוגי כמלה אחת בלבד ("חמשתלפים" ולא "חמשת אלפים").  אם זה נכון, למספרים כמו 306 ו -  206 יש אותה תבנית מלים בדיוק.  המספר 306 לא מיוצג כ – "שלוש מאות ושש", בשלוש מלים, אלא כ-"שלושמאות ושש" – בשתי מלים.  בכך הוא אינו שונה מהמספר 206 שמיוצג גם הוא בשתי מלים: "מאתיים ושש".  כך, במספרים המכילים את הספרה 2 בספרת המאות או האלפים יש אותו מספר מלים כמו במספרים שאינם מכילים ספרה זו במקומות אלה.  מספרי מאות ואלפים נהגים בפועל במקרים רבים כאילו היו מילה אחת וללא הקפדה על הפרדה בין המלים:  "ארבתלפים", "צ'מאות".  יתכן שהדבר רומז על כך שהם מיוצגים כמילה אחת.