שלושה שלבים ברכישת הקריאה בעברית

Share, D. L., & Bar-On, A. (2018). Learning to read a Semitic abjad: The triplex model of Hebrew reading development. Journal of learning disabilities, 51(5), 444-453.

דוד שר ועמליה בראון מציגים מודל תלת שלבי של התפתחות הקריאה בעברית.  מודל זה מדגיש את משך הזמן הרב הנדרש כדי ללמוד לקרוא בעברית – עד סוף ביה"ס היסודי (לפחות). 

כל מערכת כתב צריכה לשמור על איזון בין הצרכים של הקורא המתחיל לכתב שקל מאד לפענח אותו לבין הצרכים של הקורא המיומן למערכת קריאה וכתיבה מהירה ואוטומטית.  הפתרון שנמצא בעברית הוא שימוש בניקוד בתחילת תהליך רכישת הקריאה, והשמטתו לאחר מכן.

הכתב השמי הקדום ביותר היה לגמרי עיצורי: הוא הורכב מ – 22 אותיות שייצגו רק את העיצורים.  בהמשך, לאותיות אהו"י נוסף תפקיד של אימות קריאה, כלומר תפקיד של תנועות שמסייע לקריאה.  מערכת כתב זו מתאימה לצרכים של קורא מיומן:  היא מדגישה את משמעות המילה, את השורש.  ברוב המלים הבלתי מנוקדות בעברית מופיעות בין אותיות השורש רק האותיות י' ו – ו'.  למשל, בשורש ס.פ.ר  ניתן לכתוב את המלים סיפר, סופר, ספר, סיפור וכו'.  השורש ס.פ.ר בולט מאד במלים אלה. 

סימני הניקוד נוספו רק במאה השמינית אחרי הספירה, בתקופה בה העברית לא היתה שפה מדוברת, כדי לסייע בקריאתה.  עם תחיית השפה העברית, בסוף המאה התשע עשרה, חזרנו באופן טבעי להשתמש בעברית לא מנוקדת בקריאה ובכתיבה.  המשמעות היא שכתיב שיש בו מספר מינימלי של תנועות בלבד מתאים מאד לצרכים של קורא מיומן שעברית היא שפת אמו. 

השלב הראשון ברכישת הקריאה בעברית הוא שלב פונולוגי, תת לקסיקלי, של תרגום רצפי בין אות לצליל והוא מתרחש במהלך כיתה א'.  מחקרים רבים מראים שילדים מצליחים לרכוש את הכתב המנוקד במהירות, במהלך כיתה א'.  מסתבר שסימן הניקוד הקל ביותר אינו הקמץ אלא החיריק.  יתכן שהסיבה לכך היא שיש רק צליל אחד שמתאים לסימן החיריק (בניגוד לסימני הפתח/קמץ או הסגול/צירה). 

השלב השני ברכישת הקריאה בעברית הוא שלב לקסיקו – מורפו - אורתוגרפי.  בשלב זה הקורא הצעיר נשען פחות על פונולוגיה תת לקסיקלית ויותר על ידע לקסיקלי ומורפו – אורתוגרפי (ידע על הדרך בה יחידות משמעות בתוך המילה מבוטאות בכתב.  למשל הידע שהצירוף "יו" בסוף מלה מתייחס לשייכות ("ספריו").  ילד שאינו שולט בידע זה עלול לקרוא כך: SFARAYO.

שלב זה מתחיל במהלך כיתה ב'.   רגישות למורפולוגיה ולאורתוגרפיה באה לידי ביטוי גם בדרך בה ילדים קוראים מלות תפל בלתי מנוקדות, כדוגמת "כלסן".  בתחילת כיתה ב' ילדים רבים עשויים לקרוא מלה זו בדפוס מורפו-פונולוגי לא נכון בעברית, למשל:  KALESAN.  אך כבר בסוף כיתה ב' ואילך ילדים מתחילים לקרוא מלה זו בדפוס מורפו-פונולוגי נכון:  KALSAN.  כלומר, הקריאה בסוף כיתה ב' כבר מושפעת מידע לשוני. 

השלב השלישי ברכישת הקריאה בעברית הוא שלב על-לקסיקלי הקשרי.  שלב זה חיוני להתמודדות עם ההומוגרפיות של העברית הלא מנוקדת.  הומוגרפים הן מלים שנכתבות באותו אופן אך יש להן פירושים שונים (למשל, את המלה "ספר" ניתן לקרוא כ – SEFER,  SIPER, SUPAR, SAPAR, SAFAR).  בעברית, מלים הומוגרפיות מהוות כ- 25-40 אחוז מהמלים הלא מנוקדות.  גם בערבית תופעה זו נפוצה מאד.  מצב זה מחייב שלב שלישי ברכישת הקריאה, שהוא שלב על-לקסיקלי.    

שלב זה מתפתח לאורך תקופת זמן ארוכה יותר מאשר שני השלבים הראשונים – החל מכיתה ד' ועד לתחילת כיתה ז', כאשר רק מבוגרים מגיעים לקריאה הקשרית מושלמת.  ניתן להדגים את המתרחש בשלב זה באמצעות מחקרם של בר און, דטנר ורביד (2017).  חוקרים אלה נתנו לילדים ולמבוגרים לקרוא מלים הומוגרפיות בתוך הקשר מטעה ולא מטעה.  למשל:  ההומוגרף הוא "מדבר" (מילה זו יכולה להיקרא כ – MIDBAR וכ – MEDABER).  ההקשר המטעה הוא המשפט:  "האיש הולך ומדבר רחב לפניו".  משפט זה "מזמין" את הטעות MEDABER.  ההקשר שאינו מטעה הוא המשפט: "האיש חצה ים ומדבר רחב".  משפט זה אינו מקשה על קריאת המלה "מדבר". 

היכולת לקרוא את המשפטים שאינם מטעים הולכת ומתפתחת באופן מונוטוני בין כיתה ב' לכיתה ז' (ילדים שוגים במשפטים אלה פחות ופחות ככל שהם עולים בדרגת הכיתה). 

לעומת זאת, במשפטים המטעים ההתפתחות היא לא מונוטונית.  עד כיתה ד' ילדים ביצעו בהם שגיאות רבות.  ורק החל מכיתה ד' ילדים הצליחו להסתייע בהקשר.  תהליך זה הלך והשתפר עד להיותו כמעט מושלם אצל מבוגרים.  ילדים שממשיכים להתקשות בקריאה של טקסטים לא מנוקדים בכיתות גבוהות מתמודדים ככל הנראה עם בעיה בתחביר.