מבחנים השלכתיים פרק 5: ניתוח על פי תאורית הסלף - לכידות העצמי

 

התוכן של שלושת הפוסטים הבאים פורסם כאן בעבר, אבל אני מפרסמת אותם שוב כדי שיופיעו כחלק מרצף פוסטים על מבחנים השלכתיים.

 

 ניתוח מבחנים השלכתיים על פי תאורית הסלף

 עפ"י גישתו של MARSHALL SILVERSTEIN כפי שבאה לידי ביטוי בספרו

Self psychology and diagnostic assessment: identifying selfobject functions through psychological testing.  Reprinted 2009 by Routledge

  

 מרשל סילברסטין הוא פרופ' לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת לונג איילנד בניו יורק. הוא עוסק בטיפול, בהוראה ובדיאגנוסטיקה ומתמחה בתאורית העצמי.

  

 הספר Self psychology and diagnostic assessment מכיל פרקים תיאורטים בהם מוצגת תאורית הסלף ופרקים עם ניתוחי מקרה דיאגנוסטים. המבחנים המנותחים הם רורשך, TAT וציורים. הספר כתוב בצורה ברורה ומומלץ ביותר. 

קראתי ספר נוסף של סילברסטין: Personality assessment in depth.  זהו ספר שכולו הצגות מקרים דיאגנוסטים בלבד, ללא פרקים תיאורטים. למעט מקרה אחד של מתבגר, כל הצגות המקרים הם של מבוגרים. גם ספר זה מומלץ, אך לדעתי עדיף להתחיל בספר הראשון.

קוהוט, אבי פסיכולוגית העצמי, פעל במאה העשרים ונפטר ב – 1981.  במלחמת העולם השניה נמלט קוהוט מאימת הנאצים מאוסטריה לארה"ב.  קוהוט פיתח את פסיכולוגית העצמי רק בעשר השנים האחרונות לחייו.  לפני כן היה פסיכואנליטיקאי מהשורה.  פסיכולוגית העצמי מסמנת מעבר מתאוריות על דחפים, בהן הדרמה היא בין קונפליקטים פנימיים, לתאוריות על צרכים, בהן הדרמה נמצאת במרחב הבינאישי המופנם.

 

לכידות (קוהסיביות) של העצמי 

מהו העצמי?  העצמי הוא ארגון של חוויות במרחב ובזמן.  קוהוט מגדיר את העצמי כמרכז של יוזמה וקליטת התרשמויות, כיחידה מלוכדת במרחב ונמשכת בזמן.  

המשימה ההתפתחותית של האדם היא פיתוח תחושה של לכידות העצמי.   לכידות של העצמי היא חוויה מתמשכת של העצמי כשלם.  תחושה של שלווה ורוגע.  תחושה של חיוניות, תכלית וכיוון בחיים.  לפי קוהוט, האדם מונע על ידי צורך מולד בתחושת לכידות.  תחושה זו מתפתחת באמצעות הקשר של הילד עם המטפלים בו, ובאמצעות היענותם האמפטית לצרכיו. 

כדי שתתארגן תחושה של עצמי, צריך סביבה שתתייחס לתינוק ותיצור איתו ועבורו רצפים של התרחשויות שמהן יופקו החוויות הבונות את העצמי.  הסביבה עוזרת לארגן את החוויות ליחידה קוהסיבית של העצמי. האנשים המאפשרים את התארגנות החוויות של התינוק הופכים להיות, או ממלאים עבורו, תפקיד של זולתעצמי – זולת שהוא חלק מהעצמי  (SELFOBJECT ).  התינוק חווה את הזולת לא כנפרד וכבעל קיום עצמאי, אלא כחלק מעצמו הממלא עבורו פונקציות שונות של הרגעה או ויסות. 

מהן הפונקציות שממלא הזולתעצמי עבור התינוק? 

¤     מירורינג MIRRORING- מתן אישור, הכרה ותיקוף.  תחושה שהאדם מיוחד בזכות מה שהוא.

¤     אידאליזציה IDEALIZATION- הצורך להיות קשור למישהו אידאלי (חזק, גדול, חכם, צודק ובעל ערך), המקבל אותנו.  מישהו ששואפים להיות כמוהו, ושהקשר איתו עושה אותנו לבעלי ערך.   חווית ההתמזגות עם הדמות ההורית הנערצת והאומניפוטנטית מאפשרת לתינוק להרגיע את עצמו, לפתח פונקציות של שליטה עצמית ותיעול דחפים.

¤     תאומות TWINSHIP- צורך ללמוד להיות כמו האחר (הזדהות) ולהרגיש בעל ערך מתוך תחושת דמיון לאחרים.  צורך זה מסופק על ידי חוויות שקטות של עשיית דברים יחד או זה ליד זה.  דמות שתהווה "נפש תאומה" ותוכל להבין את נפשו של האדם. 

 

כאשר הדמויות המטפלות נענות באופן סביר לצרכים אלה, הילד מפנים בהדרגה את הפונקציות הללו, עד שהוא יכול לספק אותן לעצמו.  יותר מזה:  דווקא כאשר ההורה לא מצליח להיענות בצורה אידאלית ומיידית, אך מצד שני הוא לא מתסכל מדי את התינוק, התינוק לאט לאט לומד להרגיע את עצמו בעצמו.  מתפתחת בו תחושת יכולת שבונה ומחזקת את הערך העצמי.  תהליך זה של הפנמת פונקציות הזולת עצמי נקרא הפנמה מתמירה.  ההפנמה המתמירה מתאפשרת, כאמור, הודות להיענות אמפטית, כלומר לשילוב של הענות לצרכים וגם תסכולים אופטימלים (מידתיים, כאלה שהילד יכול לעמוד בהם) וכשלונות אמפטים אופטימלים. 

היכולת לסיפוק עצמי של הצרכים הללו לעולם אינה מושלמת, גם אצל מבוגר (וטוב שכך, כך צריך להיות).  תמיד נותרת מידה של הזדקקות לזולת. אנחנו לומדים לספק צרכים אלה בחלקם גם על ידי ספרות, מוסיקה, השתייכות מקצועית, השתייכות לתנועת נוער וכו'. אלה משמשים מקור להערכה עצמי, לרוגע ושלווה, לחיוניות ויוזמה. 

כשלונות כרוניים וקיצוניים של הדמויות המטפלות הקרובות לילד להיענות באופן סביר לצרכים שלו, ולתת לו היענות אמפטית) להגיב לצרכים של מירורינג ואידיאליזציה), גורמים לפגיעה בקוהסיביות של העצמי. תחושה של עצמי מפורק, לא לכיד ונעדר חיוניות היא המקור לפסיכופתולוגיה לפי קוהוט.  תחושה כזו עלולה ללוות את האדם במהלך חייו, להשפיע על היחסים שהוא יוצר ועל התפקוד היומיומי שלו.  תחושת העצמי הלא לכיד באה לידי ביטוי בתחושות קשות של ריקנות, חידלון, דכאון או זעם. 

אוסיף, שכשתינוק נולד עם קשיים נוירולוגים וטמפרמנטלים (שאולי יובילו לליקויי למידה...), הטיפול בו יותר קשה, קשה יותר להבין את צרכיו ולהיענות להם.  גם כך עלולה להיווצר סביבה שלא נענית לצרכים של התינוק בצורה מספקת, למרות שההורות כשלעצמה היא טובה.

?איך תתבטא חוסר לכידות של העצמי במבחנים השלכתיים 

א.   הדמויות בסיפורים:  נראה סיפורים בהם הדמויות חשות ריקנות, חסרות אנרגיה, חסרות כוחות, משועממות.  נראה דמויות פצועות.  אנשים שלא יכולים להחזיק את עצמם.  לא יכולים לקום.  אנשים שחווים אבדן הורס ממנו הם לא מחלימים.  נראה דמויות פאסיביות שלא יוזמות, דמויות שמוותרות על התמודדות.  דמויות שמרגישות לא קומפטנטיות ולא מסוגלות לכלום.  גם דמויות זקנות יכולות להיות מטאפורה לזה.  גם דמויות נלעגות. 

ב.  מצב האובייקטים בסיפורים:  המצב הפיסי של הדמויות, הבית, העץ ואובייקטים אחרים מרמזים על המצב הפנימי של העצמי של הילד.  למשל:  בית מט לנפול, בית שעוד שנייה ייהרס, גג דולף, עץ שכל עליו נשרו, ילד לבוש בלואים, פרחים שכל יום נובלים עוד קצת.  חולצה דהויה שהשליכו אותה,  פרפר פצוע שלא יכול לעוף.  עלה נובל.  משהו שבור.  משהו שנראה מסמורטט, מלוכלך.  משהו יפה שמוסתר על ידי זבל.  משהו ישן, דהוי.  ביטויים של הידרדרות:  מתקלף, מתפרק, נובל, נופל, דולף, נשבר, נרקב. 

ג.  הציורים: ציורי אנוש לא מחמיאים.  ציורים באוויר, ללא שורשים.  ציור עץ שבור, בית הרוס וכו'.  איני ממליצה להסיק מסקנות מציורים בלבד, אלא רק כעדות תומכת לסיפורים. 

כמו בכל תהליך דיאגנוסטי, לעולם לא נסיק מסקנות על סמך עדות אחת.  התבטאויות אלה צריכות לחזור על עצמן בסיפורים רבים של הילד כדי שיהיה בהן ממש.  בנוסף, הממצאים צריכים לעלות בקנה אחד עם ממצאים נוספים (מהאינטייק, מחלקים אחרים של האבחון, ומשאלונים). 

דוגמאות:  

הדוגמאות מבוססות על סיפורים של ילדים, אך אינן זהות לסיפורים עצמם.  גילאי הילדים שונו במקצת, תכני הסיפורים שונו (מבלי לפגוע במהות ובאוירה העולה מן הסיפור). הילדים אובחנו על ידי פסיכולוגים שונים.  

ילדה בכיתה ה', סיפור לתמונת TAT 9GF: "יש משהו לראות פה? אין מה לראות פה. זה ריק?  זה רק סלע שקוף שאפילו לא מסתכלת בה. (?) זה סלע בלתי נראה (מצביעה על חלק מהרקע) והיא רצה.  (לאן היא רצה?) לשחק (אחר כך?) תשחק". לדוגמה זו נחזור בהמשך, בדיון על מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים. 

ילד בכיתה ה', סיפור לציור איש:  "היה בן אדם שנתקל בעץ ונפל, ואז לקחו אותו למרפאה, חבשו אותו ולא הצליח לזוז.  הוא קרע את התחבושות וברח משם, ובאמצע הדרך פתאום שוב לא הצליח לזוז, ונשאר שמה עד עכשיו...."  

ילדה בת 8, סיפור לתמונת TAT  2 –   "אנשים זקנים חורשים עם הסוס. לאיש הזה נקרעה החולצה והוא חרש בלי חולצה. ואז... הבית שלו התמוטט והסוס חלה ואחר כך גם אשתו והילדה שלו חלו. (מרגישים? חושבים?) חושבים שהם הולכים למות עוד מעט כי הבית התמוטט והסוס עוד מעט מת".

ילדה בת 16, סיפור לתמונת TAT 1: "לא יודע על מה הוא מסתכל...חושב על משהו...אולי הוא חושב על מה הוא ינגן...הוא מרגיש לא טוב...כואב לו הראש...הוא לא ינגן".

 

איך תתבטא חוסר לכידות של העצמי באינטראקציה עם הפסיכולוג בזמן האבחון? 

אלה הצעות שלי (לא של סילברסטין):  הילד נראה חסר אנרגיה וכוחות או יבטא שעמום.  הילד יוותר על ההתמודדות עם משימות האבחון אפילו מבלי שניסה, או שיוותר במהירות לאחר שניסה, מתוך תחושה פנימית שאינו מסוגל לבצע את המשימה.  הילד יבטא תחושות של חוסר חיות:  "אין לי כוח...אני לא יכול...אני לא יודע כלום....וכו'".  

אולי נראה ילד עם "שריון הגנתי מפצה" – ילד נוקשה מאד, לא ספונטני, לא חיוני, אולי ילד שמתקשה להתקרב וליצור קשר.  הוא לא צריך אף אחד.  יכול לבד ולא צריך עזרה מאף אחד.  מסתדר לבד. 

מה נשמע מהמורה ו/או מההורים על ילד שהעצמי שלו פגועה? 

אלה הצעות שלי:  המורה יספר על ילד חסר כוחות, חסר חיוניות, לא נהנה, "מדוכא", לא מתעניין בחומר הנלמד, לא מעורב חברתית.  נכנס לחרדה מול אפשרות של כישלון.  מוכן לקחת על עצמו רק דברים בטוחים, בהם הוא בטוח שיצליח.  אולי התיאור יהיה של ילד שמוותר על התמודדות עם דברים שנראה לו קשים מדי,  גם אם הם היטב בגבולות יכולותיו.  לא מאמין בעצמו.  מייחס הצלחות שלו למזל ולא ליכולת.   או ילד שלא מסכים לקבל שום עזרה – יכול לבד ולא צריך אף אחד.