מבחנים השלכתיים פרק 8: ניתוח מבחנים השלכתיים על פי תאורית הסלף - מבנים מפצים ומנגנוני הגנה

   

זהו הפרק האחרון בסדרה זו שעוסק כולו בתאורית הסלף. בהמשך הסדרה, נעבור לדבר על ניתוח מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים, על פי המודל והמחקרים של פיבי קרמר.

 

 

כאשר תינוק או ילד חווה כשלונות אמפטים רבים מדי, החלק הפגוע של העצמי יהיה בדרך כלל ה– MIRRORING.  אם יש אדם אחר בסביבה שיכול לספק צרכים של IDEALIZING   או TWINSHIP, זה יכול להוות "מבנה מפצה" ולפצות על ה – MIRRORING החסר (לעקוף את הקושי שלא ניתן לפתור באופן ישיר).  אם יצירת המבנה המפצה מצליחה, העצמי הפגועה יכולה להשתקם.

אנשים שלא מצליחים לפתח מבנה מפצה נוטים להשתמש יותר במנגנוני הגנה. כך, שימוש במנגנוני הגנה מסמן כשלון הן של המבנים הראשונים (למשל: כשל ראשוני לספק צרכי מירורינג) והן של המבנים המפצים. מנגנוני הגנה לפי קוהוט הם נסיונות לחזק את הקוהסיביות הפגועה של העצמי. טיפול יעיל יוביל לירידה בשימוש במנגנוני הגנה ולעליה בשימוש במבנים מפצים.

קוהוט האמין שאצל כל אחד מאיתנו יש איזון בין מבנים ראשוניים תקינים (למשל, סיפוק תקין של צרכי מירורינג מדמות האם), מבנים מפצים (למשל, דמות האב לא מצליחה לספק צרכי מירורינג אך כן מספקת צרכי אידאליזציה), והגנות. לרוב האנשים יש יותר מבנים מפצים מאשר הגנות, ומצב כזה הוא מצב של בריאות נפשית על פי קוהוט. קוהוט אף טען באוזני חבר, שאנשים שיש להם בעיקר מבנים ראשוניים תקינים ושאין להם כמעט צורך במבנים מפצים הם אנשים אפורים או משעממים, המתקשים לחוות אמפטיה עם כאב ומצוקה של אחרים.

מנגנוני הגנה מגינים על סלף פגיעה או חסרת חיות שלא הצליחה לרכוש מבנים מפצים (לפחות באחד מהמרכיבים/ההיבטים שלה, למשל במירורינג). הופעת הגנות מציינת את הכשלון של מבנים מפצים באותו מרכיב/היבט. למרות שהן מנגנוני הגנה והן מבנים מפצים מגנים על העצמי, מנגנוני הגנה מבטאים את מאמצי האדם לצמצם, להסתיר או לסגת ממצבי עצמי פוגעניים. מכיוון שמטרתם העיקרית היא להגן על העצמי, מנגנוני הגנה עלולים להפריע לאדם לצמוח ולהתפתח. לעומת זאת, מבנים מפצים חושפים את מאמצי האדם להחיות מחדש את העצמי הפגועה על ידי חיזוק חלק אחר של העצמי, שבו אידאלים, או הערכת אחרים, או תחושה של אחדות עם אחרים או דמיון לאחרים מאפשרים את שיקום הערך העצמי. במבחנים ההשלכתיים לעתים נראה את הפוטנציאל הראשוני ליצירת מבנים מפצים כאלה, שניתן יהיה ליצור אותם באמצעות הטיפול.

קוהוט מדבר על שני מנגנונים שהם מעין מנגנוני הגנה: ספליט אופקי וספליט אנכי. לצערי הדיון בהתבטאויות של ספליט אנכי ואופקי במבחנים השלכתיים בספרות המקצועית הוא דל, ולכן המשך הפוסט מנקודה זו הוא ספקולטיבי.

ספליט אופקי דומה ככל הנראה להדחקה. הנפש מפוצלת לשני חלקים, כאשר החלק המודחק אינו מודע ואינו נגיש לחלק המודע. אני משערת שהתבטאויות של ספליט אופקי בסיפורים השלכתיים ייראו כך:

¤    דחיה של התמונה: "אין לי סיפור", "לא רואה כלום".

¤    השמטה של דמות מרכזית או אובייקט מרכזי  (על פי BELLAK)

¤    הדמות לא חושבת כלום ולא מרגישה כלום.

¤    אולי: תמה של שכחה.

 

דוגמאות מילד בכיתה ו':

¨    5(אשה פותחת דלת): מה יש לראות בתמונות האלה?  כלום, זה תמונות ריקות ((עידוד)) אבא שלה בא לבית וזהו. (?) רואים על הפרצוף שלה.  היא עצובה, לא? (למה?) מאיפה לי לדעת, כי אבא שלה בא.  (המשך?) כלום.

¨    9 GF (נערות רצות): יש משהו לראות פה? אין מה לראות פה.  זה ריק?  כולה אבן שקופה שאפילו לא מסתכלת בה, והיא רצה.  (?) זה אבן שקופה (מצביע על חלק מהרקע) והיא רצה.  (לאן היא רצה?) לשחק (אחר כך?) תשחק.

 

ספליט אנכי הוא מעין דיסוציאציה. האדם מודע לשני החלקים המופרדים או מפוצלים, אך אחד משני החלקים אינו נחווה כחלק מהעצמי. האדם חווה זרות או ניכור ביחס לחלק זה. פעמים רבות, התוכן הנדחה סותר את הדימוי העצמי השולט של האדם. קוהוט נותן לדוגמה אזרח טוב שגונב בחשאי מחנויות, או מורה ישרה שלעתים גונבת ספרים שהיא לא צריכה ושלעולם לא תקרא, או גבר שמרגיש מאד נאמן אך מנהל רומן לאורך שנים. במקרים אלה, אזור שלם של החוויה, ההתנהגות והרגש נחווה כאילו הוא זר לעצמי, כאילו "זה לא אני", אך האדם מודע לו.

יתכן שהורים שלא מכירים בחרדה של ילדם מעודדים את ההתפתחות של ) DISAVOWAL"זה לא אני, זה לא שלי") כמנגנון מסתגל. באמצעות התנהגויות שמפוצלות מהעצמי, ילדים אלה בורחים מהמצוקה שמעוררים רגשותיהם.

¤    לדעת סילברסטיין הספליט האנכי יתבטא בדמויות בסיפורים שמשדרות קור, יהירות וסוג של ניתוק רגשי.  

¤    אני חושבת שגם שלילת רגש או מחשבה, או שלילה של משהו שהילד רואה יהיו דוגמאות לספליט אנכי. למשל: "הוא לא עצוב", או: "אין כאן אקדח". גם זיהוי שגוי בעליל של הרגש של הדמות בתמונה, למשל בתמונה 3BM: "הוא מתפקע מצחוק". מבחינה זו, ספליט אנכי יהיה דומה אולי להכחשה, שבה נדון יותר לעומק בפרק 9. במצבים כאלה, הילד קולט את הרגש (למשל, קלט שהדמות עצובה) או את האובייקט (קלט שיש שם אקדח) אך טורח להכחיש או "למחוק" אותם. לא מדובר כאן על התעלמות מדמות או אובייקט על ידי אי הזכרתם (שזה ספליט אופקט). הילד לא התעלם מהדמות או האובייקט, אלא שלל אותם ("אין כאן אקדח") או הפך את הרגש. כאשר הילד דוחה את התמונה כולה ("אין פה כלום"/"אני לא רואה כלום") זה נראה לי מתאים יותר לספליט אופקי, בו כל המחשבות והרגשות שהתמונה מעוררת מודחקים.

Silverstein, M. L. (2001). Clinical identification of compensatory structures on projective tests: A self psychological approach. Journal of personality assessment, 76(3), 517-536. https://doi.org/10.1207/S15327752JPA7603_11