Solms, M. (2013). The conscious id. Neuropsychoanalysis, 15(1),
5-19.https://doi.org/10.1080/15294145.2013.10773711
החיבורים
בין ממצאים נוירופסיכולוגים לתאוריה פסיכואנליטית הם מרתקים, והם מעוררים לתחיה את
רעיונותיו של פרויד. מעניין ואף מדהים
לראות שרעיונותיו והמשגותיו של פרויד עולים בקנה אחד, בשינויים קלים, עם ממצאים
בחקר המוח. הנה מאמר נוסף של מארק סולמס
שיוצר חיבורים כאלה בזכות היותו נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי. מאמר זה הוא חשוב, מעניין ביותר, גדוש ברעיונות
ולא קל לקריאה. שלא כחבריו
הפסיכואנליטיקאים, מארק סולמס משתדל לכתוב ברור.
עם זאת, משפטיו לעתים ארוכים ומכילים מספר זוגות סוגריים, דבר שמקשה על
הקריאה.
במאמר זה הופך סולמס את המודל של פרויד למבנה
הנפש על ראשו, וטוען שהאיד מודע והאגו לא מודע.
סולמס מתחיל בהבחנה בין שני היבטים של הדרך שבה הגוף מיוצג במוח: הגוף החיצוני והגוף הפנימי. הגוף
החיצוני כולל את החלקים בקורטקס המוקצים לעיבוד תפקודים מוטורים וסנסורים של חלקים
שונים בגוף. זהו ה – cortical homunculus. הגוף החיצוני הוא צורת העצמי שאדם תופס כאשר
הוא מסתכל במראה ("זה הגוף שלי. זה
אני"). הגוף החיצוני מיוצג כאובייקט,
באותה דרך בה מיוצגים אובייקטים חיצוניים אחרים (למשל, השולחן עליו אני
כותבת).
cortical homunculus
הגוף
הפנימי כולל ייצוג של האיברים הפנימיים של הגוף.
היבט זה של הגוף כמעט ואינו מיוצג על פני הקורטקס, אלא עמוק יותר
במוח. הגוף הפנימי מתפקד בעיקר באופן
אוטומטי, אבל הוא גם מעורר את הגוף החיצוני כדי לשרת את הצרכים החיוניים שלו. הגוף
הפנימי לא נתפס כאובייקט אלא כסובייקט. הוא נחווה כרגשות. רגשות הם מצבים של הסובייקט שיש להם ערך
ביולוגי הקשור להישרדות ולרביה. כאשר
מצבנו הגופני מקדם הישרדות ורביה אנו מרגישים רגשות נעימים. כאשר מצבנו הגופני אינו מקדם הישרדות ורביה
(למשל, כאשר אנו רעבים) אנו מרגישים רגשות לא נעימים.
לדעת סולמס, הגוף החיצוני מקביל לאגו
הפרוידיאני, והגוף הפנימי לאיד. לגבי האגו פרויד כתב כך: "האגו נובע מתחושות גופניות, ובעיקר מאלה
שנובעות מפני השטח של הגוף. ניתן להתייחס
אליו כאל השלכה מנטלית של פני השטח של הגוף". לפי פרויד, האגו נובע משרידי זיכרון של תפיסות. העירור האסוציאטיבי של שרידי זיכרון אלה הוא
התשתית לכל הקוגניציה. לגבי האיד פרויד
כתב כך: "האיד, מנותק מהעולם החיצון, הוא בעל עולם תפיסות של עצמו. הוא מגלה בחדות גדולה תנודות במתח של הדחפים,
ושינויים אלה הופכים למודעים כרגשות של עונג או חוסר עונג". כלומר, בתפיסה של
פרויד, המבנים המנטלים תמיד קשורים לגוף.
סולמס
טוען שהגוף הפנימי, הסובייקט, מזהה את עצמו עם הגוף החיצוני שלו בדרך דומה לזו בה
ילד משליך את עצמו לדמות אנימציה בה הוא שולט במשחק מחשב. היצוג במחשב מושקע במהירות בתחושת עצמי, למרות
שהוא לא באמת העצמי. ניתן לראות תהליך כזה
גם ב"אשלית יד הגומי" (בתמונה, ובסרטון הזה). https://www.youtube.com/watch?v=sxwn1w7MJvk
באשלית
יד הגומי, הנבדק מסתיר את ידו ומביט ביד גומי.
הנסיין "מלטף" באמצעות שני מכחולים את יד הנבדק ואת יד הגומי
באופן סימולטני (הנסיין אוחז מכחול בכל אחת מידיו ועובר בשני המכחולים באותו זמן,
באותה תנועה ועל אותה אצבע של הנבדק - ביד
האמיתית וביד הגומי). תוך מספר דקות הנבדק
מרגיש שיד הגומי היא אמיתית: אם הנסיין ינסה להלום ביד הגומי בפטיש, הנבדק ירתע
בבהלה. כמו שקורה עם דמות במשחק מחשב, סובייקט
התודעה של הנבדק מזהה את ידו עם יד הגומי.
סולמס טוען שהמשמעות היא שהעצמי הגופני הוא רעיון, הוא יצוג נלמד של
העצמי.
כאמור,
סולמס מזהה את הגוף החיצוני עם האגו ואת הגוף הפנימי עם האיד. על פי פרויד, האגו מודע בחלקו ואילו האיד לא
מודע. סולמס הופך תפיסה זו. אחת הסיבות להיפוך היא שגם לילדים שנולדו ללא
קורטקס (מצב שנקרא HYDRANENCEPHALY) יש תודעה. סולמס טוען שהתודעה אינה מופקת בקורטקס אלא
בגזע המוח. התודעה אינה תפיסתית במהותה,
אלא רגשית במהותה. כך, התודעה לדעת סולמס מופקת
באיד, והאגו הוא בבסיסו לא מודע. האגו על פי פרויד הוא החלק המאורגן במבנה
האישיות שכולל תפקודים ניהוליים, קוגניטיבים ותפיסתיים. אך הרבה מהעיבוד התפיסתי והקוגניטיבי אינו דורש
תודעה. למשל, נהיגה, קריאת מלים, תפיסה
ועיבוד של גירויים חזותיים ושמיעתיים נעשים באופן אוטומטי ואינם מחייבים
תודעה.
התפקודים
המיוחסים לאגו הם תפקודים קורטיקלים ברובם.
אם האגו אינו מודע, האם הקורטקס אינו תורם לתודעה? לדעת סולמס, התרומה של הקורטקס לתודעה היא ביצירת
מרחב ייצוג לזיכרון. הקורטקס מייצב את
האובייקטים של התפיסה ומאפשר לעבד אותם באופן מפורט. הקורטקס הופך את המצבים החולפים של התודעה
ל"מוצקים מנטלים" MENTAL SOLIDS, כלומר לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם. הייצוגים
הקורטיקלים הם לא מודעים כשלעצמם. אבל
כאשר התודעה מגיעה אליהם באמצעות הקשב (כלומר, כאשר מפנים אליהם קשב), הם הופכים ליצוגים
מודעים שניתן לבצע בהם מניפולציות בזיכרון העבודה. סולמס מזהה תהליך זה עם המושג הפרוידיאני
"הצגת אובייקט". לפי פרויד, אובייקטים שנמצאים בתודעה ("מוצגים
לתודעה") מקושרים למילים (למשל, אובייקט והמילה שמייצגת את השם שלו) שמסייעות
לחשוב עליהם, ואילו אובייקטים שנמצאים בלא מודע נמצאים שם לבדם, ללא מילים Simanke , 2017)
). העירור של ייצוגים קורטיקלים באמצעות מנגנונים מחוללי תודעה בגזע המוח הופך את
התודעה מרגשות לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם.
חשיבה
היא תהליך איטי, ולכן היא מתאפשרת רק בזכות יכולתנו להחזיק ייצוגים במוקד הקשב
(בזיכרון העבודה). פרויד כינה תהליך זה
"קתקסיס" CATHEXIS . קתקסיס היא השקעה רגשית – תהליך הקצאה של
אנרגיה מנטלית או רגשית לאדם, אובייקט או רעיון.
החשיבה משתמשת ביצוג של האובייקט כדי להנחות התנהגות ("כדי להשיג את
הדבר הזה שאני רוצה אני צריכה לעשות כך וכך").
עקרון המציאות של פרויד הוא היכולת
של המיינד להעריך את המציאות של העולם החיצון ולפעול עליה בהתאם, בניגוד לפעולה על
פי עקרון העונג. התאוריה המקבילה
בנוירופסיכולוגיה היא .PREDICTIVE CODING על פי תאוריה זו, במוח קיים מודל של
המציאות שעוזר לנו לדעת למה לצפות (מה אנחנו עומדים לראות, לשמוע, לחוות וכו')
ומכוון את פעולותינו בעולם בהתאם לציפיות אלה.
אנחנו בודקים את המודל הזה כל הזמן ומתקנים אותו בהתאם למשוב המגיע
מהחושים. מטרת המוח היא להפוך את המודל המנטלי לדומה ככל האפשר למציאות, כלומר להפחית
"טעויות ניבוי" (מקרים בהם הציפיות שלנו לא תאמו את המציאות). פער בין המודל המנטלי למציאות יוצר "אנרגיה חופשית" שמטרתו של
המוח היא לצמצם אותה ככל האפשר. גם פרויד
מדבר על כך שהמטרה של תהליכי חשיבה שניוניים (לוגים, מודעים), הפועלים על פי עקרון
המציאות, היא להמיר "אנרגיה חופשית" ב"אנרגיה קשורה" (BOUND ENERGY).
על פי
תאורית PREDICTIVE CODING, כל עוד לא קורה משהו בלתי צפוי, התהליכים המנטלים עובדים באופן
אוטומטי. הפתעה גורמת לפעולה בעולם ו/או
ללמידה (שינוי המודל המנטלי כדי שיתאים טוב יותר למציאות). ברגע שהמוח – או האגו - הצליח ללמוד ולהגיע למצב של שליטה במטלה
מנטלית, האלגוריתם לביצוע המטלה עובר אוטומטיזציה, והתודעה נסוגה ממנו (הוא הופך
ללא מודע). לדעת סולמס, מנגנון
ההדחקה עשוי להיות מצב בו התודעה נסוגה מוקדם מדי, והאלגוריתם ההתנהגותי עבר
אוטומטיזציה מוקדמת, כאשר הוא עדיין אינו מתאים לגמרי למציאות. כך, אוטומטיזציה מוקדמת לא מצליחה לצמצם
את הפער בין המודל המנטלי למציאות (כלומר, את טעויות הניבוי). טעויות הניבוי המתמשכות עם הרגש המתלווה אליהן,
עשויות לגרום לכך שהחומר הקוגניטיבי המודחק יתעורר מחדש. זוהי "חזרתו של המודחק", המנגנון
הקלאסי של הנוירוזה.
המטרה
הטיפולית של הפסיכואנליזה היא להתיר דברים מודחקים – ובמונחים נוירופסיכולוגים –
להפוך פרוצדורות אוטומטיות לידע דקלרטיבי אפיזודי, כדי לאפשר למידה מחודשת שתתאים
למציאות באופן הולם יותר.
Simanke, R. T. (2017). Meaning and object in
Freud's theory of language. The
International Journal of Psychoanalysis, 98(6), 1551-1576.
