ברוכים הבאים! בלוג זה נועד לספק משאבים לפסיכולוגים חינוכיים ואחרים בנושאים הקשורים לדיאגנוסטיקה באורייטנצית CHC אבל לא רק.

בבלוג יוצגו מאמרים נבחרים וכן מצגות שלי וחומרים נוספים.

אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לכם לעיין בסדרת המצגות המופיעה בטור הימני, שכותרתה "משכל ויכולות קוגניטיביות".

Welcome! This blog is intended to provide assessment resources for Educational and other psychologists.

The material is CHC - oriented , but not entirely so.

The blog features selected papers, presentations made by me and other materials.

If you're new here, I suggest reading the presentation series in the right hand column – "intelligence and cognitive abilities".

עקבו אחר הבלוג באימייל Follow by email

Featured Post

The school psychologist's working model and professional stance in diagnostic assessment

This is an excerpt from a lecture I gave at the Israeli national convention of school psychologists in December 2017.   In this part of th...

Tuesday, February 13, 2018

הרצאה על שפה מאת פרופ' ג'פרי אלמן


הרצאה מעניינת שמיועדת לקהל הרחב, ולכן מובנת מאד, על הייחודיות של השפה האנושית.

Grey Matters: Understanding Language

Jeffrey Elman  הוא פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית ופסיכולינגוויסטיקאי באוניברסיטת קליפורניה   
   
אלמן מזכיר בהרצאתו את המחקר של SAFFRAN על למידה סטטיסטית של שפה אצל תינוקות, עליו כתבתי כאן.  בדקה 13 של הוידאו ניתן לשמוע את הגירויים בהן השתמש ספרן במחקרו. 

דבר מעניין שלמדתי הוא שבעוד שקוף מסוג BONOBO יכול לרכוש בשנים של אימון אוצר מלים הבעתי של כ – 350 מלים בלבד, לאנשים בגיל תיכון או אוניברסיטה יש אוצר מלים של 50 עד 80 אלף מלים.  לא ידעתי שהלקסיקון שלנו הוא כל כך גדול. 


בדקה 23 מציג אלמן וידאו קצר של אדם שסובל מאפזית ברוקה.  ניתן לראות שאדם זה אינו מסוגל לדבר (למרות שהוא מבין שפה), אך באופן מדהים, כן מסוגל לומר את רצף מלות המספר בעשרת הראשונה.  אלמן מסביר שרצף מלות המספר כמו גם רצפים אחרים שתורגלו היטב והפכו לאוטומטים, כמו רצף האלפבית או היכולת לשיר "יום הולדת שמח", עשויים להישמר גם במקרה של אפזיה.  

Friday, February 9, 2018

The philosophical meaning of the object assembly test and its connection to "collapse into fantasy / reality"



Virtually every practicing psychologist had encountered chidren who could not grasp what they were assembling in the object assembly task (when they were not told in advance what the object was supposed to be).  These children usually progress by trial and error, erratically, grope in the dark, and only if and when they finish the task, and the object is complete, they say in surprise: "Oh, that's a dog!" (There is no dog there but I will not reveal items from the test here ...).

There is no doubt that these children have a disadvantage compared with children who see and say instantly, before beginning to assemble the pieces: "This is a dog."  Children who know instantly that it's a dog know where they are going.  They can monitor their work and check on their progress towards the goal, because they know what the goal is.  They hold the object in its entirety in their mind's eye.

Is it possible that the style of work and perception that a child exhibits in the object assembly task will appear only in this test? Perhaps this style characterizes the way he approaches the world, the way he interprets the world? And what are the implications of such a style?

Andy Clark is professor of logic and metaphysics at Edinburgh University in Scotland. Clark wrote an article in 2013 that was received with a wave of reactions from researchers and philosophers,  and was quoted about 1700 times in the professional literature. This is a very difficult article to read (for me anyway). Clark presents a theoretical concept that I understand was first introduced by Karl Friston in 2005. The theory is called HIERARCHICAL PREDICTIVE PROCESSING or HPP. The basic idea is familiar from Kant's philosophy, but it is presented here in new and interesting costume, which may help to understand what happens to a child who does not see Gestalt in object assembly.

But not only object assembly.  This theory offers an explanation of perception as well as other phenomena such as attention, mental imagery, dreaming, hallucinations and delusions, emotions, autism, and even reading difficulties. In this post I will focus on some of these phenomena.  I'll also try to walk on less secure ground for me and offer some links between cognition and psychoanalytic concepts (in the spirit of the work model presented in the previous post).

When I look out the window and see countless little green bits swaying in the breeze, my brain must understand that I see a tree swaying in the wind. How does that happen? According to HPP theory, the brain does not wait passively until sensory signals arrive, and then interprets them. The brain constantly produces predictions about the sources of signals it will receive from the senses. These predictions are the best guess, the best hypothesis the brain has about the sources (the objects in the world, in this case: the tree) from which sensory data are obtained. The brain creates these predictions based on its expectations and beliefs about how the world is structured, that is, based on its pool of knowledge.

As these predictions "descend" to sensory organs they affect the way the sensory signals are perceived. When there is a good match between the predictions and what is actually absorbed in the senses, all is well: the prediction worked. The world is really what we predicted it would be. 

When there is a mismatch between the predictions and what is actually absorbed in the senses, prediction errors, ie, the differences between what the brain predicted and what sensory organs have absorbed, "ascend" from the sensory organs to the brain.  Prediction errors cause slight changes in subsequent predictions to fit them more with what exists in reality. Because predictions are based on models we have of reality, that is, on our crystallized knowledge, prediction errors lead to changes in the models, changes in the crystallized knowledge - that is, learning. The goal of the brain is to minimize prediction errors as much as possible. The brain aspires to be in a state where it perfectly predicts the sources of signals it receives from the senses. There is a perpetual cycle of predictions and error correction.

This means that what we perceive is determined by our predictions as much as by the signals that come to our senses from the objects we perceive. The predictions that "flow" down are rich in content, while the sensory information that "flows up" is composed only of prediction errors. The rich prediction that "flows down" enables us to know what is in the world, to "grasp" the world before it is actually caught in our senses. If this theory is true, then the role of sensory contact with the world is only to verify the best guess of the mind about what is out there, and when necessary - correct it. According to this approach, our predictions are the main source of all the contents of our perceptions, even though these contents are continually tested and constantly corrected by the prediction errors generated by sensory input.

The sensory signals always come to us with a certain "noise". For example, when we listen to a person talking, we do not hear the speech sounds in a completely clear way. There are background noises, the person "swallows" some of the sounds and does not separate the words (the speech sounds flow in a continuous sequence). We are able to understand what is said because of the predictions that the brain projects toward the sensory signals. The brain expects to hear certain things (according to the context of the conversation, according to the knowledge we have about syntax and grammar) and the expectations help it bridge imperfections in input quality, complete auditory Gestalt and understand what is said.





Perceptual illusions can also demonstrate HPP theory. Square A in the left chess board appears to be darker than Square B. But as indicated by the gray lines drawn on the right chessboard, the two squares are identical in color. We do not see the color of the squares "objectively".  What we see is our best guess about the color of the squares. We know that a chess board is made up of dark and light squares, and that between four dark squares there must be a light square. Our expectations about the structure of a chessboard affect the way we perceive it.

We see the green object lying on the chessboard as a cylinder even though it is really a two-dimensional object. This is because we interpret the "shadow" painted on the left side of the green object and the circle painted at the top of it as indicating 3D, and the object being a cylinder. We do not perceive what is actually drawn but our interpretation of what is drawn. And so it should be: the role of the visual system is not to be a physical measure of light, but to help us perceive reality. And the predictions that the brain produces do indeed help us perceive reality.

Our ability to generate predictions about objects in reality is at the basis of our ability to generate mental images and to dream. Predictions are perception without sensory stimulation. In a normal process of perception, predictions are always compared with sensory data. We use the same system that generates predictions about what is in the world to create mental images or dreams that are not contrasted with sensory data.

Could it be that the infant's evolving cognitive ability to create a mental image of his mother or caretaker (a mental image of the mother as a whole or partial object, a mental image of the mother's look, voice, touch, etc.) helps him to survive the moments when the mother is not with him? We know that there are individual differences in the ability to create mental images. How do babies with poor mental imagery endure in these difficult moments?

Our predictions not only affect what we perceive but also our actions in the world. When we want to pick up a cup of coffee, for example, we imagine or predict the state of the future goal (our hand holding the cup of coffee) and generate motor commands that will help us realize the prediction. Of course, we also predict the touch of the cup, the smell of the coffee and its taste. As predictions flow down, prediction errors flow up and set the next predictions flowing downwards.

Hallucinations and delusions

We have seen so far that what we perceive is always a subtle combination of "top-down" knowledge-based predictions and "bottom-up" prediction errors.  Normal perception is always a balance between sensory signals coming from the world and our expectations for these signals.

Could it be that precisely here -  at the point of connection between expectations / predictions and sensory signals, between the internal and external realities, between the subjective and the objective - is the potential space that Winnicott speaks of?

Our perception of the world is a kind of "controlled hallucination," a fantasy that fits reality. The predictions of the brain are restrained by sensory information from the world. We have partners to this controlled hallucination: different people who look at the same object (for example, the image of the cylinder on the chessboard) usually agree about what they see. When we agree about our hallucinations we call them reality.

But sometimes there is an imbalance between the prediction errors that flow up and the predictions that flow down. When the scale is tipped too much toward the predictions (the brain over- weights predictions and under- weights prediction errors), we may be under the impression that we perceive certain objects that are not actually there, and then we experience a hallucination.  Alternatively, hallucinations and delusions may also arise when something goes wrong at the level of sensory data, which causes us to generate false prediction errors.  False prediction errors (ie. incorrect corrections of our predictions) cause unjustified changes in our internal model of the world (delusions).  From this erroneous model, we generate false predictions that flow down and affect the way we interpret sensory data. Thus more erroneous prediction errors are created that reinforce the wrong internal model and thus a cycle of misperception and misinterpretation of the world is created.

I suggested earlier that one can think of the point of balance, the delicate connection between the inner world (the predictions that flow down) and the external world (the prediction errors that flow up) as the potential space. If this is the case, we may think of tilting the scales toward the predictions (attributing excessive weight to predictions and not enough weight to prediction errors) as a collapse of the potential space to the fantasy pole. Ogden argues that in trauma or great anxiety, we may experience fantasy as reality. A frightening thought is experienced as a frightening reality, a crocodile doll a child plays with as a real crocodile about to devour the child. The child loses the ability to play.

Perhaps in moments of collapse into the pole of fantasy, perhaps when the brain attributes too much weight to predictions and too little weight to prediction errors, a child will tell TAT stories that are not well linked to the stimuli in the picture. Perhaps such a child will give a very unusual interpretation to the stimuli in the picture. Perhaps such a child will see the objects in the picture as objects in the real world and respond to them as such.

Object assembly

I suspect that difficulties of children who do not see the whole object when working on an item in object assembly may result from tilting the scales to the sensory signals (the brain over- weights prediction errors and under- weights predictions). When predictions are underweighted, they can't guide perception and can't form expectations for the whole object.   Perception is guided primarily by sensory signals. Thus, the ability to integrate what is perceived and to interpret it is greatly weakened. The ability to create categorization is weakened, and each piece of stimulus is perceived as a separate object.

In the spirit of Winnicott and Ogden's theories, one may think of tilting the scales toward the sensory signals (attributing excessive weight to the senses and under-weight to the predictions) as a collapse of the potential space to the reality pole.  This situation can also occur, according to Ogden, following trauma and when people feel anxious.  A person may cling to reality defensively, as a defense against fantasy.  In this state a person can not play or imagine.

Perhaps in moments of collapse into reality, when the brain attributes too much weight to the senses and too little weight to predictions, a child will not be able to tell a story in the TAT test, and instead describe in detail the objects he sees in the drawings. In this way he clings to reality and leaves no room for fantasy.

I am reminded of a short story by Jorge Luis Borges, "Funes, the memorious" , that my friend Garciella Neumann introduced me to. In this fictional story, Borges tells the story of Ireneo Funes, a 19-year-old boy who was hit in the head after falling from a horse. Borges writes:

"On falling from the horse, he lost consciousness; when he recovered it, the present was almost intolerable; it was so rich and bright.  A little later he realized that he was crippled. This fact scarcely interested him. He reasoned (or felt) that immobility was a minimum price to pay. And now, his perception and his memory were infallible.  In effect, Funes not only remembered every leaf on every tree of every wood, but even every one of the times he had perceived or imagined it.

…He was, let us not forget, almost incapable of general, platonic ideas. It was not only difficult for him to understand that the generic term dog embraced so many unlike specimens of differing sizes and different forms; he was disturbed by the fact that a dog at three-fourteen (seen in profile) should have the same name as the dog at three fifteen (seen from the front).

…He was the solitary and lucid spectator of a multiform world which was instantaneously and almost intolerably exact.

…Without effort, he had learned English, French, Portuguese, Latin. I suspect, nevertheless, that he was not very capable of thought. To think is to forget a difference, to generalize, to abstract. In the overly replete world of Funes there were nothing but details, almost contiguous details".

Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and brain sciences36(3), 181-204.  http://www.fil.ion.ucl.ac.uk/~karl/Whatever%20next.pdf

Your brain hallucinates your conscious reality | Anil Seth  https://www.youtube.com/watch?v=lyu7v7nWzfo&t=876s

Borges, J. L. (1962). Funes, the memorious (pp. 59-66). na.  http://marom.net.technion.ac.il/files/2016/07/Funes-the-Memorious.pdf
Ogden, T. H. (1993). The matrix of the mind: Object relations and the psychoanalytic dialogue. Jason Aronson

 

 

Wednesday, January 31, 2018

המשמעות הפילוסופית של מבחן הרכבת עצמים והקשר של זה לקריסה אל הפנטזיה/מציאות


מי מאתנו לא נתקל בילד שאינו מצליח לתפוס מהו האובייקט שהוא מרכיב בהרכבת עצמים (כאשר  לא נאמר לו מראש מה הוא מרכיב).  הילד מתקדם בניסוי וטעיה, כמגשש באפלה, ורק אם וכאשר הצליח לסיים את הרכבת האובייקט, והאובייקט שלם, הוא אומר בהפתעה:  "אה, זה כלב!"  (אין שם כלב אבל לא אחשוף כאן פריטים מהמבחן...).

אין ספק שילד כזה נמצא בעמדת חסרון לעומת ילד שרואה ואומר ברגע הראשון:  "זה יהיה כלב".  ילד כזה יודע לאן הוא מתקדם.  הוא יכול לעבוד עם בקרה ולבדוק שהוא מתקדם לעבר המטרה, מכיוון שהוא יודע מהי המטרה.  הוא מחזיק בעיני רוחו את האובייקט השלם.

האם יכול להיות שסגנון העבודה והתפיסה שילד מפגין בהרכבת עצמים יופיע אצלו רק במבחן הרכבת עצמים?  אולי זה סגנון שמאפיין את הדרך בה הוא ניגש לעולם, את הדרך בה הוא מפרש את העולם?  ומהן ההשלכות של סגנון כזה?

אנדי קלארק הוא פרופסור ללוגיקה ומטפיסיקה באוניברסיטת EDINBURGH בסקוטלנד.   קלארק כתב בשנת 2013 מאמר שזכה לגל של תגובות מחוקרים ופילוסופים, עורר דיון סוער וצוטט כ – 1700 פעמים בספרות המקצועית.  זהו מאמר קשה ביותר לקריאה.  קלארק מציג בו תפיסה תיאורטית שלמיטב הבנתי הוצגה לראשונה על ידי KARL FRISTON  בשנת 2005.  תיאוריה זו נקראת HIERARCHICAL PREDICTIVE PROCESSING ותכונה מעתה HPP הרעיון הבסיסי מוכר לנו מהפילוסופיה של קאנט, אך הוא מוגש כאן בלבוש חדש ומעניין, שיכול אולי לעזור להבין מה קורה לילד שאינו רואה גשטלט בהרכבת עצמים. 

ולא רק הרכבת עצמים:  התאוריה הזו מציעה הסבר לתפיסה החושית וגם לתופעות רבות נוספות כמו קשב, דימוי מנטלי, חלימה, הלוזינציות ודלוזיות, רגשות, אוטיזם, ואפילו קשיים בקריאה.  בפוסט זה אתמקד בחלק מהתופעות הללו וגם אעז ללכת על קרקע פחות בטוחה בשבילי ולהציע כמה קישורים בין הקוגניציה לעולם הרגשי (ברוח מודל העבודה שהוצג בפוסט קודם).  

כשאני מביטה מהחלון ורואה אינספור פיסות ירוקות קטנות מתנודדות ברוח הקלה, המוח שלי צריך להבין שאני רואה עץ שעליו מתנודדים ברוח.  איך זה קורה?  על פי תאורית HPP המוח לא ממתין בפאסיביות עד לבואם של אותות החושים, ואז מפרש אותם.  המוח מייצר כל הזמן ניבויים לגבי מקורות האותות שהוא יקבל מהחושים.  הניבויים הללו הם הניחוש הטוב ביותר, ההשערה הטובה ביותר שיש למוח על המקורות (האובייקטים בעולם, במקרה זה: העץ) שמהם מתקבלים נתוני החושים.  המוח יוצר את הניבויים הללו על סמך הציפיות והאמונות שלו לגבי הדרך בה העולם בנוי, כלומר על סמך אוצר הידע המגובש.  הניבויים הללו "יורדים" אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה הם קולטים את אותות החושים.  כאשר יש התאמה טובה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל – הכל טוב: הניבוי הצליח.  העולם הוא באמת כפי שניבאנו שיהיה.  כאשר יש חוסר התאמה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל, "עולים" מאיברי החישה אל עבר המוח נתונים על טעויות הניבוי, כלומר על ההבדלים בין מה שהמוח ניבא לבין מה שאיברי החישה קלטו.  טעויות הניבוי גורמות לשינויים קלים בניבויים כדי שיתאימו יותר למה שקיים במציאות.  מכיוון שהניבויים נשענים על מודלים שיש לנו על המציאות, כלומר על הידע המגובש שלנו, טעויות הניבוי גורמות לשינויים במודלים, לשינויים בידע המגובש – כלומר ללמידה.  המטרה של המוח היא לצמצם את טעויות הניבוי ככל האפשר.  המוח שואף להיות במצב בו הוא מנבא בצורה מושלמת את מקורות האותות שהוא מקבל מהחושים.  כך מתקיימים כל הזמן מעגלים של ניבויים ותיקון שגיאות.

משמעות הדבר היא שמה שאנו תופסים נקבע על ידי הניבויים שלנו באותה מידה כמו על ידי האותות שמגיעים אל החושים שלנו מהאובייקטים שאותם אנו תופסים.  הניבויים ש"זורמים" למטה אל עבר איברי החושים הם עשירים בתוכן, בעוד שהמידע החושי ה"זורם" למעלה מורכב רק מאותות של שגיאות.  הניבוי העשיר ש"זורם" למטה מאפשר לנו לדעת מה שיש בעולם, "לתפוס" את העולם עוד לפני שהוא נתפס בפועל בחושים שלנו.  אם תאוריה זו נכונה, אז התפקיד של המגע החושי עם העולם הוא רק לבדוק את הניחוש הטוב ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ, וכאשר זה הכרחי – לתקן אותו.   על פי גישה זו, הניבויים שלנו הם המקור העיקרי של כל התכנים של התפיסות שלנו, אפילו שתכנים אלה נבדקים כל הזמן ומתוקנים כל הזמן באמצעות שגיאות הניבוי שנוצרות בעקבות הקלט החושי. 

אותות החושים מגיעים אלינו תמיד עם "רעש" מסויים.  למשל, כאשר אנו מאזינים לאדם מדבר אנחנו לא שומעים את צלילי המלים בצורה נקיה לגמרי.  יש רעשי רקע, האדם "בולע" חלק מהצלילים ולא מפריד בין המלים (צלילי הדיבור זורמים אלינו ברצף אחד).  אנו מצליחים להבין את הנאמר בזכות הניבויים שהמוח "מזרים" לעבר האוזן.  המוח מצפה לשמוע דברים מסויימים (על פי תוכן השיחה, על פי הידע שיש לנו על תחביר ודקדוק) והציפיות עוזרות לו לגשר על חוסר המושלמות שבאיכות הקלט, "להשלים גשטלט" שמיעתי ולהבין את הנאמר. 





אשליות תפיסתיות יכולות להדגים את תאורית HPP במישור החזותי.   ריבוע A בלוח השחמט השמאלי נראה לנו כהה יותר מריבוע B    (לחצו על התמונה להגדלה).  אבל כפי שניתן לראות בעזרת קווי העזר בלוח השחמט הימני, שני הריבועים זהים בצבעם.  אנחנו לא רואים את צבע הריבועים כפי שהוא קיים בעולם האובייקטיבי.  אנחנו רואים את הניחוש הטוב ביותר שלנו לגבי צבעי הריבועים.  אנחנו יודעים שלוח שחמט בנוי מריבועים כהים ובהירים, ושבין ארבעה ריבועים כהים חייב להיות ריבוע בהיר.  הציפיות שלנו לגבי המבנה של לוח שחמט משפיעים על הדרך בה אנו תופסים אותו.  

אנחנו רואים את האובייקט הירוק המונח על לוח השחמט כגליל למרות שהוא אובייקט דו מימדי בעולם האובייקטיבי.  זאת מכיוון שאנו מפרשים את ה"צל" המצויר בצדו השמאלי של האובייקט הירוק ואת העיגול המצויר בחלק העליון שלו כמעידים על תלת מימד, ועל היותו של האובייקט גליל.   אנו לא תופסים את מה שמצויר בפועל אלא את הניבוי שלנו לגבי מה שמצויר, ואת הפירוש שלנו לגבי מה שמצויר.  וכך צריך להיות: התפקיד של מערכת הראיה אינו להיות מודד פיסי של אור, אלא לעזור לנו לתפוס את המציאות.  והניבויים שהמוח מפיק אכן עוזרים לנו לתפוס את המציאות.

היכולת שלנו ליצור ניבויים לגבי אובייקטים במציאות עומדת בבסיס יכולתנו ליצור דימויים מנטלים ובבסיס יכולתנו לחלום.  הניבויים הם תפיסה ללא גירוי חושי.  בתהליך רגיל של תפיסה הניבויים תמיד מעומתים עם נתוני החושים.  אנו משתמשים באותה מערכת שמיצרת את הניבויים לגבי מה שיש בעולם כדי ליצור דימוים מנטלים או חלומות שאינם מעומתים עם נתוני חושים.

ואולי היכולת הקוגניטיבית המתפתחת של התינוק ליצור דימוי מנטלי של האם/הדמות המטפלת בו (דימוי מנטלי של האם כאובייקט שלם או חלקי; דימוי מנטלי של מראה האם, קולה, מגעה וכו', שהוא יצוג פנימי של האם) מאפשרת את היווצרות המרחב הפוטנציאלי שעוזר לתינוק להחזיק מעמד ברגעים בהם האם אינה איתו?  אנחנו יודעים שיש הבדלים בין אישיים ביכולת ליצור דימוי מנטלי.  איך תינוקות עם קושי ליצור דימוי מנטלי מחזיקים מעמד ברגעים קשים אלה? 

הניבויים שלנו לא משפיעים רק על מה שאנו תופסים אלא גם על הפעולות שלנו בעולם.  כאשר אנחנו רוצים לאחוז בכוס קפה, למשל, אנו מדמיינים, מנבאים את מצב המטרה העתידי (ידנו אוחזת בכוס הקפה) ויוצרים פקודות מוטוריות שתעזורנה לנו לממש את הניבוי.  כמובן שאנו מנבאים גם את המגע של היד בכוס, את ריח הקפה ואת טעמו, עוד לפני שכל אלה התרחשו.  זרם הניבויים יורד אל איברי החישה ובמקביל עולה מאיברי החישה זרם של טעויות ניבוי שמתקנות את הניבויים הבאים שיזרמו כלפי מטה. 

הלוזינציות ודלוזיות

ראינו עד כה, שמה שאנו תופסים הוא תמיד שילוב עדין בין ניבויים מבוססי ידע הזורמים "מלמעלה למטה" לבין עדות חושית וטעויות ניבוי הזורמות "מלמטה למעלה".  תפיסה נורמלית היא תמיד איזון בין אותות חושיים שבאים מהעולם לבין הציפיות שלנו לגבי אותות אלה.

ואולי בדיוק כאן, בנקודת החיבור בין הציפיות/הניבוי לבין אותות החושים, בין המציאות הפנימית לחיצונית, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, מצוי המרחב הפוטנציאלי עליו מדבר ויניקוט?

התפיסה שלנו את העולם היא סוג של "הלוזינציה נשלטת", פנטזיה שמתאימה למציאות.  הניבויים של המוח מרוסנים על ידי מידע חושי מהעולם.  יש לנו שותפים להלוזינציה הנשלטת הזו:  אנשים שונים שמביטים על אותו אובייקט (למשל, תמונת הגליל על לוח השחמט) יסכימו בדרך כלל ביניהם לגבי מה שהם רואים.  כאשר אנו מסכימים בינינו על ההלוזינציות שלנו אנו קוראים לזה מציאות. 

לעתים נוצר חוסר איזון בין טעויות הניבוי שזורמות מאיברי החישה אל המוח לבין הניבויים שזורמים מהמוח אל איברי החישה.  כאשר הכף נוטה יותר מדי לעבר הניבויים (המוח מייחס משקל יתר לניבויים ומשקל חסר לטעויות הניבוי), אנו עלולים להיות תחת הרושם שאנו תופסים אובייקטים מסוימים שאינם נמצאים שם במציאות, ואז נוצרת הלוזינציה.  גם כאשר משהו משתבש ברמת נתוני החושים, שגורם לנו להזרים כלפי מעלה טעויות ניבוי שגויות, עלולות להיווצר הלוזינציות ודלוזיות.  טעויות הניבוי השגויות (כלומר תיקונים לא נכונים של הניבויים שלנו) גורמות לשינויים לא מוצדקים של המודל הפנימי שלנו לגבי העולם (דלוזיה).  מתוך מודל שגוי זה אנו מפיקים ניבויים שגויים, שזורמים למטה אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה אנו מפרשים את נתוני החושים.  כך תיווצרנה עוד טעויות ניבוי שגויות שיחזקו את המודל הפנימי השגוי וכך יווצר מעגל של תפיסה ופרשנות מוטעית לגבי העולם.

הצעתי קודם שניתן לחשוב על נקודת האיזון, החיבור העדין שבין העולם הפנימי (הניבויים שזורמים מהמוח כלפי איברי החישה) לבין העולם החיצוני (טעויות הניבוי שזורמות מאיברי החישה אל המוח) כעל המרחב הפוטנציאלי.  אם זה כך, אנחנו יכולים אולי לחשוב על הטית הכף לעבר הניבויים (ייחוס משקל יתר לניבוי ומשקל חסר לטעויות הניבוי) כעל קריסה של המרחב הפוטנציאלי אל קוטב הפנטזיה.  אוגדן טוען שבמצבים של טראומה או חרדה רבה, אנחנו עלולים לחוות את הפנטזיה כמציאות.  מחשבה מפחידה נחווית כמציאות מפחידה, בובה של תנין בה ילד משחק נחווית כתנין אמיתי שעומד לטרוף את הילד.  הילד מאבד את היכולת לשחק.

אולי ברגעים של קריסה אל קוטב הפנטזיה, אולי ברגעים בהם המוח מייחס משקל יתר לניבויים ומשקל חסר לטעויות הניבוי, ילד יספר סיפורי TAT שאין קשר טוב בינם לבין הגירוי הנמצא בתמונה.  אולי ילד כזה יתן פרשנות מאד לא רגילה למה שהוא רואה בתמונה.  אולי ילד כזה יראה את האובייקטים בתמונה כאובייקטים בעולם האמיתי ויגיב להם ככאלה.

הרכבת עצמים

אני משערת, שקשיים של ילדים שלא רואים את האובייקט השלם כאשר הם עובדים על פריט בהרכבת עצמים עשויים לנבוע מהטיה של הכף לעבר אותות החושים (המוח מייחס משקל יתר לטעויות הניבוי ומשקל חסר לניבוי).  בשל משקל החסר שמיוחס לו, הניבוי, הציפיה לאובייקט השלם, לא יכול להנחות את התפיסה, והיא תונחה בעיקר על ידי אותות החושים.  כך נחלשת מאד היכולת ליצור אינטגרציה של מה שנתפס בחושים ולפרש אותו.  נחלשת היכולת ליצור קטגוריזציה, וכל פיסה של הגירוי נתפסת כאובייקט נפרד.  

אם נמשיך עם החיבורים לתיאוריות של ויניקוט ואוגדן, אולי אפשר לחשוב על הטית הכף לעבר אותות החושים (ייחוס משקל יתר לאותות החושים ומשקל חסר לניבוי) כעל קריסה של המרחב הפוטנציאלי אל קוטב המציאות.  גם מצב כזה יכול לקרות, על פי אוגדן, בעקבות טראומה ובמצבים של חרדה.  הילד עלול להיצמד למציאות באופן הגנתי, כהגנה מפני פנטזיה.  גם ילד כזה לא יכול לשחק או לדמיין.    

אולי ברגעים של קריסה אל קוטב המציאות, ברגעים בהם המוח מייחס משקל יתר לאותות החושים ומשקל חסר לניבוי, הילד לא יצליח לספר סיפור לתמונת TAT, ובמקום זה יתאר לפרטי פרטים את האובייקטים שהוא רואה בתמונה.  באופן כזה הוא יצמד למציאות ולא ישאיר מקום לפנטזיה.

אני נזכרת בסיפור הקצר של חורחה לואיס בורחס, Funes, the memorious   , אותו הכירה לי חברתי גרסיאלה נוימן.  בסיפור בדיוני זה מספר בורחס על אירנאו פונס, נער בן 19 שנפגע בראשו כתוצאה מנפילה מסוס.  כך כותב בורחס (בתרגום שלי מאנגלית):

"בנופלו מהסוס הוא איבד את הכרתו; כאשר היא חזרה אליו, ההווה היה כמעט בלתי נסבל, הוא היה כה עשיר וכה בהיר.  מעט מאוחר יותר הוא הבין שהוא נכה.  עובדה זו כמעט ולא עניינה אותו.  הוא חשב (או הרגיש) שחוסר יכולת לזוז הוא מחיר מינימלי לשלם.  וכעת, התפיסה והזיכרון שלו היו מושלמות....פונס לא רק זכר כל עלה על כל עץ בכל יער, אלא אפילו את כל אחת מהפעמים שהוא תפס או דמיין את אותו עלה. 

הוא היה...כמעט בלתי מסוגל ליצור רעיונות כלליים, אפלטונים.  לא רק שהיה לו קשה להבין שהמושג הכללי "כלב" מקיף הרבה כלבים שונים זה מזה בגודלם ובצורתם; הוא הוטרד מהעובדה שלכלב בשעה שלוש וארבע עשרה דקות, שנראה בפרופיל, יש אותו שם כמו לכלב בשעה שלוש וחמש עשרה דקות, הנראה מהחזית.

הוא היה הצופה הבודד וצלול ההכרה בעולם רב גוני שהיה מדויק בצורה מיידית וכמעט בלתי נסבלת.  בלי מאמץ, הוא למד אנגלית, צרפתית, פורטוגזית ולטינית.  אך אני חושש שלמרות זאת הוא לא היה מסוגל לחשוב.  לחשוב זה לשכוח הבדלים ולהכליל.  בעולמו העשיר מדי של פונס לא היה דבר מלבד פרטים, רצף של פרטים".

Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and brain sciences36(3), 181-204.  http://www.fil.ion.ucl.ac.uk/~karl/Whatever%20next.pdf


Your brain hallucinates your conscious reality | Anil Seth  https://www.youtube.com/watch?v=lyu7v7nWzfo&t=876s


Borges, J. L. (1962). Funes, the memorious (pp. 59-66). na.  http://marom.net.technion.ac.il/files/2016/07/Funes-the-Memorious.pdf


Ogden, T. H. (1993). The matrix of the mind: Object relations and the psychoanalytic dialogue. Jason Aronson.

Wednesday, January 24, 2018

להערכת CIRCUMPLEX ומודל ה – FACES שאלון המשפחה - ואולי גם מערכת בית הספר

שאלון FACES ומודל ה – CIRCUMPLEX להערכת המשפחה (ומערכת בית הספר?)

Olson's Family Adaptation and Cohesion Evaluation Scales (FACES)

בפוסט קודם כתבתי על דרכים מגוונות להעריך את היכולות הרגשיות של הילד בדיאגנוסטיקה.  אחת מהן היא להסתכל על המערכת המשפחתית אליה הילד שייך.  אביא כאן כלי להערכת המערכת המשפחתית.  אך כל מלה שכתובה בפוסט הזה על המערכת המשפחתית יכולה להיות רלוונטית גם למערכת בית הספר.  כך שההמשגה המובאת כאן וגם שאלון FACES   יכולים לשמש גם להערכת בית הספר ולעבודה עם צוות בית הספר (כדי לעשות זאת אפשר לערוך שינויים קלים בשאלון, כמו לכתוב "צוות המורים" במקום "בני המשפחה").  כך שאני מזמינה אתכם לקרוא את הפוסט תוך מחשבה במקביל על מערכות משפחתיות ועל מערכות חינוך.

מודל ה – CIRCUMPLEX פותח על ידי OLSON בשנת 1979.    במודל זה קיימים שלושה מימדים להערכת משפחות:  מימד הלכידות, מימד ההסתגלות ומימד התקשורת. 

לכידות COHESION

לכידות היא המידה בה קיימת תחושה של "ביחד" בנישואין ובמשפחה, הקשר הרגשי שיש לבני המשפחה זה עם זה ומידת האוטונומיה האישית שאדם חווה במערכת המשפחתית.  מימד הלכידות מתמקד בשאלה כיצד המערכת המשפחתית מאזנת בין נפרדות לבין "ביחד". 

במודל קיימות ארבע דרגות של לכידות, היוצרים ארבעה סוגי משפחות: משפחות מנותקות  DISENGAGED (מעט מאד לכידות), משפחות נפרדות  SEPARATED(לכידות מעטה עד בינונית), משפחות מחוברות   CONNECTED (לכידות בינונית עד גבוהה) ומשפחות ENMESHED (לכידות גבוהה מאד).  משפחות נפרדות ומשפחות מחוברות הן משפחות מאוזנות.  משפחות מנותקות ומשפחות ENMESHED הן משפחות לא מאוזנות, שעלולות להתקשות לתפקד יותר ממשפחות מאוזנות.

במשפחות נפרדות קיימת נפרדות רגשית של כל אחד מבני המשפחה, אבל היא לא קיצונית כמו במשפחות מנותקות.  בעוד שלבני המשפחה יש תחומי עניין נפרדים ופעילויות שהם עושים בנפרד, והם חשובים יותר מפעילויות שנערכות ביחד ומזמן שמבלים ביחד, יש גם זמן לפעילויות ביחד, לקבלת החלטות משותפת וקיימת תמיכה בין בני המשפחה.   

במשפחות מחוברות קיימת קירבה רגשית בין בני המשפחה ונאמנות לקשר.  הזמן ביחד חשוב יותר מהזמן לבד.  יש דגש על ה"ביחד".  יש חברים נפרדים, אבל גם חברים משותפים לבני הזוג.  יש תחומי עניין משותפים וגם כמה תחומי עניין נפרדים. 

במשפחות מנותקות קיים ניתוק רגשי קיצוני בין בני המשפחה.  בני המשפחה מעורבים מעט מאד זה בענייניו של זה וקיימת הרבה נפרדות ועצמאות.  כל אחד מבני המשפחה עסוק בשלו ויש לו תחומי עניין שונים משל השאר.  בני המשפחה לא מסוגלים לפנות זה לזה כדי לקבל תמיכה וכדי לפתור בעיות.  במשפחות מנותקות, יש מעט מאד תחושה של חיבור ותמיכה בין בני המשפחה.  לכל אחד מבני המשפחה קל להשיג אוטונומיה, אבל במחיר של נאמנות או מחויבות ליחידה המשפחתית.  במשפחות מנותקות, אפילו תנודות התנהגותיות קיצוניות בבן משפחה אחד יפיקו מעט מאד תגובה   בבני משפחה אחרים.  נדרשת רמה גבוהה של לחץ בבן משפחה אחד כדי להפעיל את האחרים.

במשפחות ENMESHED קיימת דרישה וציפיה לכמות קיצונית של קירבה רגשית ונאמנות.  בני המשפחה תלויים מאד זה בזה ומגיבים זה לזה בעוצמה.  אין נפרדות או אוטונומיה והמשפחה מתירה רק מעט מאד מרחב חופשי.  האנרגיה של האדם מתמקדת בעיקר בתוך המשפחה, ויש מעט חברים או תחומי עניין מחוץ למשפחה.  בני המשפחה חושבים ומדברים אחד בשביל השני ויש להם מעט מאד עמדות שונות זה מזה בנושאים שונים.  כאשר חל שינוי קטן בבן משפחה אחד, הדבר משפיע מאד ועשוי לחולל שינוי עצום בבני המשפחה האחרים. 

הסתגלות/גמישות             
  FLEXIBILITY/ADAPTABILITY

הסתגלות/גמישות היא היכולת של מערכת זוגית או משפחתית לשנות את מבנה יחסי הכוח שלה (מי מנהיג ומי מונהג), את מבנה התפקידים שלה ואת הכללים על פיהם היא מתנהגת בתגובה ללחץ מצבי או התפתחותי.   כאשר המשפחה מוצאת את עצמה במצב חדש אליו אין לה תגובה מוכנה, המבנה הפנימי שלה ינבא את המידה שבה היא יכולה ליצור תגובה חדשה מתאימה למצב.  מצבים חדשים יכולים להיות מעבר טבעי של שלב בחיי המשפחה (למשל, לידת תינוק חדש, ילד שעוזב את הבית) או שינוי משמעותי בחיים (מחלה, אבטלה וכו').  משפחות שמתקשות להסתגל מגיבות למצבים חדשים בהגדלת נוקשות הגבולות ודפוסי התקשורת שלהן, ונמנעות או מתנגדות לבדוק אלטרנטיבות.  במשפחות מתפקדות יש גמישות לשנות את דפוסי התקשורת, את התפקידים במשפחה ואת מבנה המשפחה בהתאם למצב החדש. 
 
במודל קיימות ארבע רמות של גמישות שיוצרות ארבעה סוגי משפחות:  משפחות נוקשות RIGID (עם מעט מאד גמישות), משפחות מובנות STRUCTURED   (עם כמות מעטה עד בינונית של גמישות), משפחות גמישות  FLEXIBLE (עם כמות בינונית עד גבוהה של גמישות) ומשפחות כאוטיות (עם כמות גבוהה מאד של גמישות.)  משפחות מובנות ומשפחות גמישות הן מאוזנות, ומתפקדות טוב יותר ממשפחות נוקשות וממשפחות כאוטיות, שהן לא מאוזנות. 

משפחות מובנות נוטות להיות בעלות מנהיגות דמוקרטית במידת מה ונוטות לאפשר משא ומתן מסוים עם הילדים לגבי כללי ההתנהגות בבית.  התפקידים במשפחה הם יציבים, עם שותפות מסויימת בתפקידים.  יש מעט שינויים בכללים והם נאכפים בקפידה. 

משפחות גמישות הן בעלות מנהיגות שוויונית וגישה דמוקרטית לקבלת החלטות.  הן נוטות לקיים משא ומתן פתוח בין הורים וילדים.  אנשים מתחלקים בתפקידים ויש שינוים כאשר הם נדרשים.  ניתן לשנות כללים והכללים מתאימים לגילאי הילדים. 

במערכת משפחתית נוקשה אדם אחד הוא האחראי ושולט במצב ביד רמה.  יש מעט מאד משא ומתן ורוב ההחלטות נכפות על ידי המנהיג.  התפקידים מוגדרים בצורה נוקשה והכללים לא משתנים.  המשמעת נוקשה.  המשפחה מתקשה להשתנות אפילו לנוכח מעברי שלב טבעיים (למשל, לידת תינוק או גיוס של ילד).

במערכת משפחתית כאוטית יש מנהיגות לא יציבה או מעט מאד מנהיגות.  החלטות מתקבלות בצורה אימפולסיבית ולא לאחר מחשבה.  התפקידים אינם ברורים ועוברים לעתים קרובות מאדם לאדם.  כללי המשמעת לא עקביים.  מצב כאוטי יכול להיווצר כאשר המשפחה עוברת שינויים רבים בתקופת זמן קצרה.

כדי שמשפחה תתפקד צריך להיות איזון בין שינוי ליציבות.  מערכת משפחתית מסתגלת היא כזו ששומרת על איזון מתאים בין תהליכים מקדמי יציבות לבין תהליכים מקדמי שינוי. 

השילוב בין מימד הלכידות לבין מימד ההסתגלות יוצר את מודל ה – CIRCUMPLEX  המוצג בתרשים למטה ׁ(לחצו להגדלה). 



התרשים מציג את הלכידות על ציר ה – X ואת ההסתגלות על ציר ה -Y.

משפחות במעגל הפנימי מאוזנות הן במימד הלכידות והן במימד ההסתגלות.

משפחות במעגל השני מאוזנות רק באחד משני המימדים.  הן עדיין מסוגלות לענות על צרכים של יחידים, זוגות ומשפחה אבל במידה פחות גבוהה. 

משפחות שנמצאות בפינות המודל מיצגות מצבים קיצוניים של חוסר איזון בשני המימדים. 

המודל הוא דינמי.  כלומר אנשים ומערכות משפחתיות יכולות להשתנות ולנוע ממקום למקום בתוך התרשים.  הן משתנות כדי להתאים עצמן למצבי לחץ ולשינויים התפתחותיים.  משפחות מאוזנות ומשפחות במעגל השני יכולות להשתנות יותר בקלות מאשר משפחות קיצוניות, שיתנגדו לשינוי לאורך זמן. 

תקשורת

מימד התקשורת לא נמדד בשאלון FACES אך הוא חלק ממודל ה – CIRCUMPLEX   תקשורת במשפחה כוללת כישורי האזנה (להיות קשוב לאחר ולהאזין באופן אמפטי),  דיבור (לשתף במחשבות וברגשות, לדבר על עצמך ולא על אחרים או במקום אחרים) העברת מסרים בהירים, וכבוד הדדי.   תקשורת טובה בין בני המשפחה עוזרת למשפחה לנוע במימד הלכידות ובמימד ההסתגלות. במערכות משפחתיות מאוזנות קיימת תקשורת טובה יותר מאשר במשפחות לא מאוזנות.   

שאלון FACES-3

הגירסה המובאת כאן היא גירסתו השלישית של השאלון שעבר שינויים בהתאם למחקר.  בשאלון 20 היגדים.  ממלא השאלון מציין עד כמה כל אמירה מתארת את המשפחה שלו (בסולם של 1-5).  עשרה היגדים יוצרים מדד ללכידות והעשרה האחרים יוצרים מדד להסתגלות.  השאלון עצמו, הנחיות ציינון ונורמות נמצאים כאן. 

במדגם לא קליני, מקדם המהימנות ללכידות הוא  0.77,  להסתגלות הוא 0.62 ולציון הכללי הוא 0.68   (Olson, Portner, & Lavee, 1985)..  במקום ENMESHED ו – CHAOTIC ציונים גבוהים בסולם מפורשים באופן מתון יותר כ – "מאד מחוברים"  VERY CONNECTED וכ  - "מאד גמישים" (בהתאמה).   הסיבה לכך היא שה – FACES-3 לא מודד היטב את הקצוות הקיצוניים של משפחות ENMESHED ושל משפחות כאוטיות (DIAKON/FDR).

כדאי לתת לכמה שיותר בני משפחה למלא את השאלון.  כך מתקבלת תמונה רב מימדית על הדרך בה כל אחד מבני המשפחה תופס את המשפחה.  מעניין לראות עד כמה בני המשפחה מסכימים ביניהם.  כאשר בני משפחה שונים ממפים את המשפחה בשני המימדים באופן דומה, זה מחזק את ההשערה שזה אכן מבנה המשפחה.  ניתן לתת לבני המשפחה למלא את השאלון פעמיים – עבור המשפחה הנוכחית ועבור המשפחה האידיאלית שהם היו רוצים שתהיה להם.  ההבדל בין השניים בודק את מידת שביעות הרצון מהמשפחה.  אם יש שביעות רצון רבה המשפחה תתפקד יותר טוב, גם אם המשפחה נמצאת בטווח הקיצוני באחד המימדים.  אם בני המשפחה חושבים שאופן התנהלותם טוב להם, הם נחשבים במודל ה- CIRCUMPLEX ל"קיצונים בריאים".  ניתן לבקש מההורים למלא את השאלון פעם שלישית, באופן שישקף את משפחת המוצא שלהם.  זה יכול להיות פתח לשיחה על דמיון ושוני בין משפחת המוצא שלהם למשפחתם הנוכחית.

השאלון יכול להראות תנו איזה מימד פחות מאוזן במשפחה ועל איזה מימד כדאי לעבוד עם המשפחה. 



Smith, S. G. (1996). Clinical utility of the family adaptation and cohesion evaluation scales III (FACES III) (Doctoral dissertation, Texas Tech University).

Olson, D. H. (2000). Circumplex model of marital and family sytems. Journal of family therapy22(2), 144-167.  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.554.7050&rep=rep1&type=pdf

Olson, D. H., Portner, J., & Lavee, Y. (1985). Family adaptability and cohesion evaluation scale (FACES III). St. Paul: Family Social Science Department, University of Minnesota.


FACES III  Fact Sheet for Affiliate Users  April 15, 2003  DIAKON/FDR.  Diakon Lutheran Social Ministries in partnership with Family Design Resources, administrator for the Pennsylvania Department of Human Services Statewide Adoption and Permanency Network