כיצד מודל תהליכי ניבוי מתמודד עם מושג התמוססות העצמי של קוהוט

 

Deane, G. (2020). Dissolving the self. Philosophy and the Mind Sciences, 1(I), 1-27. https://www.philosophymindscience.org/index.php/phimisci/article/view/39

 

 

בפוסט זה אנסה להבין את מושג "התמוססות העצמי" של קוהוט באמצעות מושגים מתוך תאוריות קוגניטיביות של predictive processing (בעברית: עיבוד של ניבויים או אולי יותר נכון: תהליכי ניבוי).

 

אריה גרין מצטט את קוהוט שכתב שהתמוססות היא "מצב על של התמרה בו העצמי מצוי במצב תודעה על אישי של כוליות אחדותית, כהוויה החורגת מעצמה אל 'קיום על אישי משתתף ביקום' (Kohut,1966 ).  זהו מצב תודעה חסר צורה מנטלית מוגדרת, א -מבני במהותו, המהווה פוטנציה ריקה מתוכן של אינסוף נטיות התקיימות".  דפנה הומינר כותבת שהתמוססות היא "בחירה מודעת בויתור על ההתקיימות כסובייקט פרטיקולרי הזקוק לקבלה של מירורינג מהסביבה, ובחירה באופן קיום אלטרנטיבי של כינון עצמי דרך נתינה לזולת באשר הוא, ושלא דרך מערכת יחסים הדדית של "תן וקבל"." אריה גרין כותב גם שקוהוט מגדיר "נרקיסיזם קוסמי" כ"הוויה החורגת מעצמה לטובת 'השתתפות על אישית ביקום'".  ככל הנראה יש זהות או לפחות דמיון רב בין המושג "נרקיסיזם קוסמי" לבין המושג "התמוססות העצמי".  אבל איך נבין את ההגדרות הקשות הללו של התמוססות העצמי? 

 

במלים שלי הייתי אומרת שהתמוססות זו אולי "השעיה של העצמי" כדי להתמקד במשהו אחר. בהקשר שאינו טיפולי, אני חושבת שספורטאי שמתמקד בתרגיל שהוא עומד לבצע, ומשעה מחשבות על העצמי ("האם אצליח?"; "האם אפשל מול כל הקהל הזה?"; "מה יחשבו עלי"),  או מוסיקאי שמתמקד ביצירה שהוא עומד לנגן ומשעה מחשבות דומות ("האם אשכח את התווים באמצע היצירה?"; "האם אצליח לא להתבלבל הפעם במקום בו אני תמיד מתבלבל?") נמצאים במצב של התמוססות העצמי.  מצב זה מתואר בספרות הקוגניטיבית גם באמצעות המושג flow.  Flow הוא מצב חוויתי שמופיע כאשר האדם מתקרב למעורבות אופטימלית עם מטלה.  במצב של  flow ה אדם שקוע במלואו במטלה.  דרישות המטלה והכישורים של האדם מתאימים זה לזה כך שהאדם לא חווה שעמום מצד אחד או קושי שאינו יכול לעמוד בו מצד שני (Nakamura & Csikszentmihalyi, 2009).  בהקשר טיפולי, התמוססות היא אולי מצב בו המטפל שקוע בקליינט או בקליינטים שלפניו, תוך שהוא משעה מחשבות על העצמי ("האם אצליח להגיד לקליינטים את הדבר הנכון?"; "האם הבן שלי לקח מפתח ויוכל להיכנס הביתה?" וכו').  במצב של התמוססות העצמי, המטפל פוגש בקליינטים "ללא זיכרון וללא תשוקה" כפי שאמר ביון.

George Deane   מציע במאמר שפרטיו מופיעים למעלה המשגה נוספת של התמוססות העצמי, הקשורה לתאורית תהליכי ניבוי.  הנה כמה מלים על התאוריה, אותן אני מעתיקה מפוסט אחר שכתבתי:   

על פי תאורית תהליכי ניבוי, המוח מייצר כל הזמן ניבויים לגבי מקורות האותות שהוא יקבל מהחושים.  הניבויים הללו הם הניחוש הטוב ביותר, ההשערה הטובה ביותר שיש למוח על המקורות (האובייקטים בעולם) שמהם מתקבלים נתוני החושים.  המוח יוצר את הניבויים הללו על סמך הציפיות והאמונות שלו לגבי הדרך בה העולם בנוי, כלומר על סמך אוצר הידע המגובש.  הניבויים הללו "יורדים" אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה הם קולטים את אותות החושים.  כאשר יש התאמה טובה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל – הכל טוב: הניבוי הצליח.  העולם הוא באמת כפי שניבאנו שיהיה.  כאשר יש חוסר התאמה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל, "עולים" מאיברי החישה אל עבר המוח נתונים על טעויות הניבוי, כלומר על ההבדלים בין מה שהמוח ניבא לבין מה שאיברי החישה קלטו.  טעויות הניבוי גורמות לשינויים קלים בניבויים כדי שיתאימו יותר למה שקיים במציאות.  מכיוון שהניבויים נשענים על מודלים שיש לנו על המציאות, כלומר על הידע המגובש שלנו, טעויות הניבוי גורמות לשינויים במודלים, לשינויים בידע המגובש – כלומר ללמידה.  המטרה של המוח היא לצמצם את טעויות הניבוי ככל האפשר.  המוח שואף להיות במצב בו הוא מנבא בצורה מושלמת את מקורות האותות שהוא מקבל מהחושים.  כך מתקיימים כל הזמן מעגלים של ניבויים ותיקון שגיאות.

 

משמעות הדבר היא שמה שאנו תופסים נקבע על ידי הניבויים שלנו באותה מידה כמו על ידי האותות שמגיעים אל החושים שלנו מהאובייקטים שאותם אנו תופסים.  הניבויים ש"זורמים" למטה אל עבר איברי החושים הם עשירים בתוכן, בעוד שהמידע החושי ה"זורם" למעלה מורכב רק מאותות של שגיאות.  הניבוי העשיר ש"זורם" למטה מאפשר לנו לדעת מה שיש בעולם, "לתפוס" את העולם עוד לפני שהוא נתפס בפועל בחושים שלנו.  אם תאוריה זו נכונה, אז התפקיד של המגע החושי עם העולם הוא רק לבדוק את הניחוש הטוב ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ, וכאשר זה הכרחי – לתקן אותו.   על פי גישה זו, הניבויים שלנו הם המקור העיקרי של כל התכנים של התפיסות שלנו, אפילו שתכנים אלה נבדקים כל הזמן ומתוקנים כל הזמן באמצעות שגיאות הניבוי שנוצרות בעקבות הקלט החושי. 

 

George Deane טוען שהמוח מנבא את העולם רק כאמצעי למטרה של שימור הגוף.  לכן, להיות בעל גוף הוא אחד מההיבטים הבסיסיים של החוויה של להיות סלף.  כלומר, אין סלף בלי גוף.  הסלף נוצר כדי שהגוף יוכל להמשיך לשרוד.  כל המטרה של דגימת העולם באמצעות החושים היא לאפשר לאורגניזם (במקרה זה, האדם) לפעול בעולם ולהתאים בין הקלט החושי למודל הפנימי שלו.  לכן כאשר האדם דוגם את העולם הוא עושה זאת מתוך תחושה של AGENCY, של היותו פועל בעולם או של היותו מסוגל לפעול בעולם כדי לשנות את הקלט החושי.  כדי לשרוד לאורך זמן ולנווט בעולם האדם חייב להיות מסוגל לנבא את ההשלכות של פעולותיו לטווחי זמן שונים:  קצר, בינוני וארוך.  מודל עשיר של העצמי (מה אני יכולה לעשות בטווחי זמן שונים ומה תהיינה ההשלכות של דרכי פעולה שונות על מצבי בעתיד, בטווחי זמן שונים) מאפשר לנבא תוצאות לכל מיני כיווני פעולה.   Friston, התאורטיקן העיקרי של מודל תהליכי הניבוי, טוען שהתודעה היא הסקה על העתיד, על ההשלכות העתידיות של פעולותי בעולם.  אם נזהה את התודעה עם העצמי, הרי שהעצמי הוא סט של ניבויים לגבי אפשרויות פעולה העומדות לרשותי בטווחי זמן עתידיים שונים.

 

 מתי מתרחשת התמוססות של העצמי? במצבים בהם ההשפעה של הניבויים שיורדים "מלמעלה למטה" פוחתת או נחלשת (למשל, תחת השפעה של סמים פסיכדלים), נוצרת תחושה של חוסר יכולת להשפיע על העולם. אם היכולת שלי לנבא מה אתפוס בחושי בעוד רגע, מה יקרה בעולם בעוד רגע נחלשת, גם היכולת שלי לתכנן פעולה ולהשפיע על העולם נחלשת.  במצב בו יכולת הניבוי נחלשת הכל אפשרי, הכל יכול לקרות.  אין לי סט של ציפיות שיגיד לי שמשהו לא אפשרי או חורג מהציפיות.  אם שום דבר אינו חורג מהציפיות, כי אין ציפיות, לא מתעורר צורך לפעול כדי לתקן את החריגה וכדי להתאים בין נתוני החושים לניבוי. 

 

כך, כאשר ההשפעה של הניבויים חלשה, יש ירידה בתחושת ה – AGENCY.  ירידה זו בתחושת ה – AGENCY פוגעת בתחושת הסלף, וזו התמוססות העצמי.  היחלשות הניבויים גורמת גם ל"קריסה" של תחושת הזמן: הניבויים מאפשרים לנו לחזות את התוצאות של פעולותינו לטווחי זמן שונים.  אבל אם אין לנו יכולת ניבוי אז אין לנו תחושת זמן.  גם זה היבט של התמוססות של העצמי.  

 

יכול להיות שבהקשר טיפולי, כאשר המטפל מגיע לפגישה "בלי זיכרון ובלי תשוקה", הוא מפחית באופן רצוני את מידת הביטחון שלו בניבויים לגבי מה שיקרה בפגישה.  המטפל עסוק פחות במה שהקליינט כנראה יגיד או יעשה, ובדרך בה הוא יגיב על כך. המטפל מכניס עצמו למצב בו הוא פתוח לכל אפשרות, לכל רעיון ולכל מחשבה שישמיע הקליינט. הפחתת יכולת הניבוי של המטפל עשויה להפחית במידה מסוימת את תחושת ה – AGENCY שלו, ועשויה גם לגרום ל"קריסה" של תחושת הזמן שלו במהלך הפגישה.  כך המטפל חווה התמוססות של העצמי, שוקע בקליינט ואולי אפילו המטפל והקליינט שוקעים ביחד למצב של FLOW. 

 

 

 

הומינר, דפנה.   על ההבדל בין הכנעות התמסרות והתמוססות-  סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן במסגרת מפגשים בצוותא. מתוך האתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/

 

גרין, אריה.  גילוי פנים והסתר פנים. חיים ומוות. סוף ואינסוף – טרנספורמציה של עצמיות בהתמודדות עם טראומה של אובדן. מתוך האתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/

 

 

Nakamura, J., & Csikszentmihalyi, M. (2009).Flow theory and research(2ed.). New York, NY: Oxford University Press

 

 

המעיין הגנוז: מסע למקור התודעה מאת מארק סולמס

 

  

Mark Solms   הוא נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, ממיסדי זרם הנוירופסיכואנליזה. סולמס הוא פרופ' באוניברסיטת קייפ-טאון.  הוא פירסם לא פחות מ – 412 מאמרים וארבעה ספרים.

 

 בימים אלה יצא ספרו החדש והמצוין

The hidden spring: a journey to the source of consciousness

 

בפוסט זה אסקור את הרעיונות המרכזיים של הספר, ואתייחס מעט גם לקשר של רעיונות אלה להמשגות של יכולות קוגניטיביות ולטיפול.

 

פילוסופים רבים מתלבטים בשאלות הקשורות לתודעה.  למשל, ניתן לשאול למה ואיך האותות העצביים שמעוררים במוחנו כשאנו מביטים על אובייקט מסוים נותנים לנו את החוויה של ראיית האובייקט.  הרי גם מצלמה מעבדת קלט חזותי אך אין לה חוויה של ראיה.  למה התפתחה אצלנו חוויה כזו? איזו מטרה היא משמשת?

 

התשובות שמארק סולמס מציע לשאלות אלה קשורות לתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, מתקפות היבטים מסוימים שלה ומציעות שינויים בהיבטים אחרים שלה.  תשובות אלה יוצרות אינטגרציה בין תאוריות של תפיסה ועיבוד מידע לתאוריה פסיכואנליטית.

 

מארק סולמס טוען שמקור התודעה הוא בדחפים, בצרכים וברגשות המתעוררים בעקבותיהם.  בעוד שפרויד דיבר על שני דחפים שנמצאים בקונפליקט ביניהם, דחף החיים ודחף המוות, סולמס מציע שקיימים שבעה דחפים/צרכים.  הרגשות הן הדרכים בהן הדחפים מתבטאים באופן מודע.  קיימים שבעה דחפים/ צרכים וכך שבעה רגשות עיקריים:  הדחף לחקור את הסביבה קיים מכיוון שהצרכים הביולוגים שלנו יכולים להיות מסופקים רק על ידי הסביבה.  אנו מרגישים דחף זה כסקרנות ועניין.  דחף זה דומה למושג הפרוידיאני של "ליבידו".  דחף/רגש התשוקה מסייע לנו למצוא פרטנרים מיניים.  רגש הפחד נועד כדי שנברח ממצבים מסוכנים.  רגש הזעם מסייע לנו להרוס אובייקטים שמפריעים לנו לספק את הצרכים שלנו.  יש לנו צורך בהיקשרות, ורגשות של פאניקה ויאוש מתעוררים בנו כאשר אנו נפרדים מדמויות היקשרות או מאבדים אותן.  יש לנו צורך/דחף לטפל באחרים ובמיוחד בצאצאים שלנו.  זה האינסטינקט האימהי.  לבסוף, אנו צריכים לשחק.  המשחק הוא האמצעי שדרכו נוצרות היררכיות חברתיות ונשמרים גבולות בין ובתוך קבוצות. 

 

כאשר אחד מהדחפים הללו לא מסופק, מתעורר רגש.  הרגש הוא מודע, הוא מעורר את התודעה, ומטרתו היא להניע אותנו לפעולה כדי לספק את הדחף, להרגיע את הרגש ולחזור לשיווי משקל.  השאיפה לחזור לשיווי משקל בו הצרכים שלנו מסופקים והרגשות רגועים דומה לדחף המוות של פרויד, אלא שמטרתה לפי סולמס היא שימור החיים.

סולמס מזהה את התודעה שמתעוררת בעקבות הרגש עם זיכרון העבודה.  באמצעות זיכרון העבודה אנו חושבים על דרך פעולה שתספק את הדחף, תרגיע את הרגש ותחזיר אותנו למצב של שיווי משקל. כאשר אנחנו נמצאים במצב של שיווי משקל, אנחנו פועלים על מעין "טייס אוטומטי". במצב זה אנו עושים רצפים רבים של פעולות באופן אוטומטי, פרוצדורלי, לא מודע.  התודעה דורשת מאמץ ומשאבים קוגניטיבים והיא "יקרה" למערכת. המערכת (הגוף שלנו) מעדיפה לבצע כמה שיותר פעולות באופן לא מודע.  כך, חוסר מודעות הוא המצב הרצוי, והוא מצב ברירת המחדל.  מצב זה מופר ברגע שאחד מהצרכים יוצא מאיזון ויש צורך לספק אותו.  במצב כזה מתעורר כאמור רגש שמפסיק את הטייס האוטומטי ומעורר את התודעה.

 

סולמס טוען שרגשות הם מודעים בהגדרתם.  לכן הוא טוען שהאיד מודע. הוא ממקם את מקור התודעה בגזע המוח, אזור שמפיק דחפים ורגשות.  בניגוד לרגשות, חשיבה רבה יכולה להתבצע באופן בלתי מודע. למשל, מילה שמוקרנת במהירות יכולה להשפיע על פעולה שאדם עושה אחריה, למרות שאותו אדם לא יהיה מודע לכך שהוא קרא את אותה מילה.  אנחנו מבצעים פרוצדורות מורכבות רבות שדורשות חשיבה באופן לא מודע.  למשל התארגנות בבוקר, נהיגה לעבודה, ואפילו דפוסי אינטראקציה עם אנשים, למשל הדרך בה אנו מברכים זה את זה, נעשים באופן אוטומטי ולא מודע. כך, דווקא האגו הוא לפחות בחלקו לא מודע. 

 

כדי לדעת מה מצבנו, האם יצאנו משיווי משקל והאם קיים צורך שאינו מסופק, אנו דוגמים כל הזמן את הסביבה הפנימית (הגוף) ואת הסביבה החיצונית שלנו.  אך אנחנו בהחלט לא מעבדים את כל הסביבה החיצונית שלנו.  הרבה ממה שאנחנו רואים, למשל, הוא יצירה של המוח.  כאשר אני יושבת בחדר וכותבת את הדברים הללו, אני לא צריכה לעבד בכל רגע מחדש את כל האובייקטים החזותיים שנמצאים מסביבי.  אני יודעת שהם שם ומצפה שהם ימשיכו להיות שם גם ברגע הבא.  אני יודעת מה משמעותם של האובייקטים המקיפים אותי ומה תפקידם בשל התנסויות העבר שלי עמם.  כך אני "רואה" את החדר באמצעות הידע הקודם שלי, ולמעשה עלי לעבד רק את השינויים החלים בו ועוד יותר מזה – את השינויים הבלתי צפויים.  בתהליך הראיה אנו מנבאים באמצעות הידע הקודם מה קיים סביבנו, מה אנחנו רואים, ובאמצעות החושים אנו בודקים את הניבויים הללו.  כאשר יש פער בין הניבוי לנתוני החושים, אנו פועלים לתקן אותו.  ניתן לתקן פער כזה באמצעות שינוי המודל הפנימי של הסביבה החיצונית (שינוי הניבוי), באמצעות שינוי נתוני החושים (פעולה בעולם) או באמצעות שינוי מידת הבטחון שיש לנו בנתוני החושים. 

 

כאמור, הניבויים שאנו יוצרים לגבי מראה הסביבה ולגבי כל מצב בו אנו נתקלים נובעים מנסיון העבר שלנו – מהזיכרונות שלנו.  הזיכרון קיים כדי לאפשר לנו לנבא את הסביבה.  ניתן להבחין בין שני סוגים של זיכרון לטווח ארוך:  דקלרטיבי ולא דקלרטיבי.  זכרונות דקלרטיבים הם דברים שניתן לחשוב עליהם, ליצור דימוי מנטלי שלהם, להמשיג אותם במילים.  זכרונות דקלרטיבים הם פרה מודעים – ניתן להביא אותם למודעות לפי הצורך.  זכרונות לא דקלרטיבים הם לא מודעים.  הם בלתי ניתנים לייצוג.  לא ניתן לחשוב אותם או ליצור דימוי מנטלי שלהם.  בניגוד לזכרונות דקלרטיבים, הם לא מקודדים בקורטקס. 

 

זכרונות לא דקלרטיבים יכולים להיות פרוצדורות, כמו למשל כיצד רוכבים על אופניים.  הם יכולים להיות גם דרכי פעולה ואינטראקציה שהתגבשו בילדות המוקדמת מאד, כתוצאה מחוויות שלנו עם הדמויות שטיפלו בנו.  דרכי פעולה אלה הפכו לאוטומטיות.  מכיוון שלא ניתן לייצג זכרונות לא דקלרטיבים, אנחנו לא יכולים לזכור אותם אלא רק לפעול אותם.  לעתים דרכי פעולה אלה אינן יעילות בסיפוק הצרכים.  במקרים כאלה יתעוררו רגשות שיפריעו לאדם בחיי היומיום.  מכיוון שאי אפשר ליצג, לחשוב או לדמות זכרונות לא דקלרטיבים, הדרך להתמודד עם הרגשות הללו ולחולל שינוי בטיפול היא באמצעות חזרה על דרכי הפעולה. 

 

סולמס טוען שאנשים שפונים לטיפול סובלים מרגשות חזקים שמציפים אותם ומפריעים להם. הם מנסים כמיטב יכלתם להתמודד עם הרגשות כדי לענות לצורך, לדחף שעורר אותם ולהחזיר את עצמם למצב של שיווי משקל, אך אינם מצליחים בכך.  הסיבה לחוסר ההצלחה היא שהניבויים בהם אותם אנשים משתמשים כדי לקלוט את הסביבה, להבין אינטראקציות בינאישיות וכדי לפעול לאור הבנות אלה אינם עולים בקנה אחד עם נתוני החושים.  נזכור שניבוי הסביבה מתבסס על הזיכרון הדקלרטיבי והלא דקלרטיבי.   יתכן שחוויות ילדות יצרו אצל אותם אנשים זכרונות לא דקלרטיבים שגורמים לניבויים לא מוצלחים. הניבויים הלא מוצלחים לא מאפשרים לפעול בעולם באופן שיענה היטב לצרכים ויחזיר לשיווי משקל.

 

אתן דוגמה פשטנית מאד. אפשר להשתמש בה כדי לחשוב על מצבים דומים הקשורים ליחסים בינאישיים או לעבודה של ילד במהלך אבחון.  כאמור למעלה, כדי להקטין את הפער בין הניבוי לנתוני החושים, ניתן לשנות את המודל הפנימי של הסביבה החיצונית, לשנות את נתוני החושים -  כלומר לפעול על הסביבה - או לשנות את מידת הבטחון שיש לנו בנתוני החושים. כדי לשתות את הקפה המונח לצדי, אני לא זקוקה לרמה גבוהה של תודעה.  אני יכולה לעשות זאת מבלי משים, תוך הפעלה של רצפי פעולה אוטומטים.  אך אם צבעו של הקפה יהפוך פתאום לורוד פוקסיה, המודל הפנימי שיש לי לא יוכל לספק לכך פשר.  תהיה חוסר התאמה בין הניבוי (ציפיה לקפה בצבע חום) לבין נתוני החושים (קפה בצבע ורוד פוקסיה).  הקפה הורוד יעורר רגש (סקרנות? פחד?), והתודעה תיכנס לפעולה כדי להבין את המצב ולפעול בעולם כדי "לשכך" את הרגש.

 

אם אווכח שהמציאות באמת השתנתה (קיים גם זן של קפה ורוד), אשנה את המודל הפנימי בהתאם, והניבוי שלי לגבי מראה של כוס קפה יכיל את הצבע ורוד.  בכך התגובה הרגשית שהתעוררה למראה הקפה הורוד תרגע ואחזור לשיווי משקל.  בפעמים הבאות בהן אתקל בקפה ורוד אוכל לשתות אותו תוך הפעלת רצף פעולות אוטומטי.  אם המציאות השתנתה אך אני כשלתי לשנות את המודל הפנימי, אמשיך לנבא קפה חום ולחוש סקרנות מהולה בפחד בכל פעם מחדש כשאראה את צבעו הורוד.  המצב בו שתיה של כל כוס קפה מלווה ברגשות סוערים ומערבת מאמץ תודעתי אינו רצוי כי הוא גוזל משאבי עיבוד יקרים.  כך, חוסר יכולת להתאים את המודל הפנימי ואת הניבויים לנתוני החושים גורם לקושי נפשי (רגשות שלא ניתן לשכך אותם ולחזור לשיווי משקל). 

 

אם באמצעות המאמץ התודעתי, הפעלת זיכרון העבודה ופעולה בעולם אווכח שהמציאות לא השתנתה, אין קפה ורוד ולפני כוס עם צבע גואש, לא אלגום ממנה כמובן.  גם במצב כזה רגשות הסקרנות והפחד ירגעו ואחזור לשיווי משקל.  אבל אם אטיל ספק בנתוני החושים או לא אקח אותם בחשבון (אני לא רואה קפה ורוד, כי אין דבר כזה) ואמשיך לפעול לפי הניבוי שכשל  - לפי המודל הפנימי שלי – אני עלולה לסכן את עצמי (לטעום מה"קפה" ולהיווכח שזה צבע גואש).  מצב כזה ירחיק אותי עוד יותר ממטרתי (להגיע לשיווי משקל).  כאן אולי מנגנוני הגנה פעלו כדי להרגיע את הרגשות באופן לא מסתגל.

 

לסיכום, סולמס מציע שהתודעה היא רגשות המתעוררים ומעובדים בזיכרון העבודה כדי לספק דחף. הדחף נוצר כאשר אנו יוצאים משיווי משקל, מצב שעלול לסכן אותנו.  שאיפתנו היא לחזור למצב של שיווי משקל. במצב של שיווי משקל הרגשות שהתעוררו נרגעים והדחפים מסופקים. 

 

האינטראקציה שלנו עם העולם מורכבת ברובה מניבויים על אודות העולם שאנו מפיקים על פי הזכרונות שלנו.  את הניבויים הללו אנו מעדכנים ומתקנים בהתאם לנתוני החושים.  בעיה בהתאמה בין הניבויים הזורמים "מלמעלה למטה" לנתוני החושים הזורמים "מלמטה למעלה" עשויה לגרום לכך שלא נצליח להרגיע את הרגש/דחף ולחזור לשיווי משקל, ומכאן ינבעו קשיים רגשיים.