Deane,
G. (2020). Dissolving
the self. Philosophy and the Mind
Sciences, 1(I), 1-27. https://www.philosophymindscience.org/index.php/phimisci/article/view/39
בפוסט זה אנסה להבין את מושג "התמוססות
העצמי" של קוהוט באמצעות מושגים מתוך תאוריות קוגניטיביות של predictive
processing (בעברית: עיבוד של ניבויים או אולי יותר
נכון: תהליכי ניבוי).
אריה גרין מצטט את קוהוט שכתב שהתמוססות היא "מצב על של התמרה בו העצמי מצוי במצב תודעה על אישי של כוליות אחדותית, כהוויה החורגת מעצמה אל 'קיום על אישי משתתף ביקום' (Kohut,1966 ). זהו מצב תודעה חסר צורה מנטלית מוגדרת, א -מבני במהותו, המהווה פוטנציה ריקה מתוכן של אינסוף נטיות התקיימות". דפנה הומינר כותבת שהתמוססות היא "בחירה מודעת בויתור על ההתקיימות כסובייקט פרטיקולרי הזקוק לקבלה של מירורינג מהסביבה, ובחירה באופן קיום אלטרנטיבי של כינון עצמי דרך נתינה לזולת באשר הוא, ושלא דרך מערכת יחסים הדדית של "תן וקבל"." אריה גרין כותב גם שקוהוט מגדיר "נרקיסיזם קוסמי" כ"הוויה החורגת מעצמה לטובת 'השתתפות על אישית ביקום'". ככל הנראה יש זהות או לפחות דמיון רב בין המושג "נרקיסיזם קוסמי" לבין המושג "התמוססות העצמי". אבל איך נבין את ההגדרות הקשות הללו של התמוססות העצמי?
במלים שלי הייתי אומרת שהתמוססות זו אולי "השעיה
של העצמי" כדי להתמקד במשהו אחר. בהקשר שאינו טיפולי,
אני חושבת שספורטאי שמתמקד בתרגיל שהוא עומד לבצע, ומשעה מחשבות על העצמי
("האם אצליח?"; "האם אפשל מול כל הקהל הזה?"; "מה יחשבו
עלי"), או מוסיקאי
שמתמקד ביצירה שהוא עומד לנגן ומשעה מחשבות דומות ("האם אשכח את התווים באמצע
היצירה?"; "האם אצליח לא להתבלבל הפעם במקום בו אני תמיד מתבלבל?")
נמצאים במצב של התמוססות העצמי. מצב זה
מתואר בספרות הקוגניטיבית גם באמצעות המושג flow. Flow הוא מצב חוויתי שמופיע כאשר האדם מתקרב למעורבות
אופטימלית עם מטלה. במצב של flow ה אדם שקוע במלואו במטלה. דרישות המטלה והכישורים של האדם מתאימים זה לזה
כך שהאדם לא חווה שעמום מצד אחד או קושי שאינו יכול לעמוד בו מצד שני (Nakamura & Csikszentmihalyi, 2009). בהקשר
טיפולי, התמוססות היא אולי מצב בו המטפל שקוע בקליינט או בקליינטים שלפניו, תוך
שהוא משעה מחשבות על העצמי ("האם אצליח להגיד לקליינטים את הדבר
הנכון?"; "האם הבן שלי לקח מפתח ויוכל להיכנס הביתה?" וכו'). במצב של התמוססות העצמי, המטפל פוגש בקליינטים
"ללא זיכרון וללא תשוקה" כפי שאמר ביון.
George Deane מציע במאמר שפרטיו מופיעים למעלה המשגה נוספת של
התמוססות העצמי, הקשורה לתאורית תהליכי ניבוי.
הנה כמה מלים על התאוריה, אותן אני מעתיקה מפוסט אחר שכתבתי:
על פי תאורית תהליכי ניבוי, המוח מייצר כל
הזמן ניבויים לגבי מקורות האותות שהוא יקבל מהחושים. הניבויים הללו הם
הניחוש הטוב ביותר, ההשערה הטובה ביותר שיש למוח על המקורות (האובייקטים בעולם)
שמהם מתקבלים נתוני החושים. המוח יוצר את הניבויים הללו על סמך הציפיות
והאמונות שלו לגבי הדרך בה העולם בנוי, כלומר על סמך אוצר הידע המגובש.
הניבויים הללו "יורדים" אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה הם קולטים
את אותות החושים. כאשר יש התאמה טובה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים
בפועל – הכל טוב: הניבוי הצליח. העולם הוא באמת כפי שניבאנו שיהיה.
כאשר יש חוסר התאמה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל, "עולים"
מאיברי החישה אל עבר המוח נתונים על טעויות הניבוי, כלומר על ההבדלים בין מה שהמוח
ניבא לבין מה שאיברי החישה קלטו. טעויות הניבוי גורמות לשינויים קלים
בניבויים כדי שיתאימו יותר למה שקיים במציאות. מכיוון שהניבויים נשענים על
מודלים שיש לנו על המציאות, כלומר על הידע המגובש שלנו, טעויות הניבוי גורמות
לשינויים במודלים, לשינויים בידע המגובש – כלומר ללמידה. המטרה של המוח היא
לצמצם את טעויות הניבוי ככל האפשר. המוח שואף להיות במצב בו הוא מנבא בצורה מושלמת
את מקורות האותות שהוא מקבל מהחושים. כך מתקיימים כל הזמן מעגלים של ניבויים
ותיקון שגיאות.
משמעות הדבר היא שמה שאנו תופסים נקבע על ידי הניבויים
שלנו באותה מידה כמו על ידי האותות שמגיעים אל החושים שלנו מהאובייקטים שאותם אנו
תופסים. הניבויים ש"זורמים" למטה אל עבר איברי החושים הם עשירים
בתוכן, בעוד שהמידע החושי ה"זורם" למעלה מורכב רק מאותות של שגיאות.
הניבוי העשיר ש"זורם" למטה מאפשר לנו לדעת מה שיש בעולם,
"לתפוס" את העולם עוד לפני שהוא נתפס בפועל בחושים שלנו. אם
תאוריה זו נכונה, אז התפקיד של המגע החושי עם העולם הוא רק לבדוק את הניחוש הטוב
ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ, וכאשר זה הכרחי – לתקן אותו. על
פי גישה זו, הניבויים שלנו הם המקור העיקרי של כל התכנים של התפיסות שלנו, אפילו
שתכנים אלה נבדקים כל הזמן ומתוקנים כל הזמן באמצעות שגיאות הניבוי שנוצרות בעקבות
הקלט החושי.
George
Deane טוען שהמוח מנבא את העולם רק כאמצעי
למטרה של שימור הגוף. לכן, להיות בעל גוף
הוא אחד מההיבטים הבסיסיים של החוויה של להיות סלף. כלומר, אין סלף בלי גוף. הסלף נוצר כדי
שהגוף יוכל להמשיך לשרוד. כל המטרה
של דגימת העולם באמצעות החושים היא לאפשר לאורגניזם (במקרה זה, האדם) לפעול בעולם
ולהתאים בין הקלט החושי למודל הפנימי שלו.
לכן כאשר האדם דוגם את
העולם הוא עושה זאת מתוך תחושה של AGENCY, של היותו פועל בעולם או של היותו מסוגל
לפעול בעולם כדי לשנות את הקלט החושי. כדי
לשרוד לאורך זמן ולנווט בעולם האדם חייב להיות מסוגל לנבא את ההשלכות של פעולותיו
לטווחי זמן שונים: קצר, בינוני וארוך. מודל עשיר של העצמי (מה אני יכולה לעשות בטווחי זמן שונים ומה תהיינה
ההשלכות של דרכי פעולה שונות על מצבי בעתיד, בטווחי זמן שונים) מאפשר לנבא תוצאות
לכל מיני כיווני פעולה. Friston,
התאורטיקן העיקרי של מודל תהליכי הניבוי, טוען שהתודעה היא הסקה על העתיד, על
ההשלכות העתידיות של פעולותי בעולם. אם
נזהה את התודעה עם העצמי, הרי שהעצמי הוא סט של ניבויים לגבי אפשרויות פעולה העומדות
לרשותי בטווחי זמן עתידיים שונים.
מתי מתרחשת התמוססות של העצמי? במצבים בהם
ההשפעה של הניבויים שיורדים "מלמעלה למטה" פוחתת או נחלשת (למשל, תחת
השפעה של סמים פסיכדלים), נוצרת תחושה של חוסר יכולת להשפיע על העולם. אם היכולת
שלי לנבא מה אתפוס בחושי בעוד רגע, מה יקרה בעולם בעוד רגע נחלשת, גם היכולת שלי
לתכנן פעולה ולהשפיע על העולם נחלשת. במצב
בו יכולת הניבוי נחלשת הכל אפשרי, הכל יכול לקרות. אין לי סט של ציפיות שיגיד לי שמשהו לא אפשרי
או חורג מהציפיות. אם שום דבר אינו חורג
מהציפיות, כי אין ציפיות, לא מתעורר צורך לפעול כדי לתקן את החריגה וכדי להתאים
בין נתוני החושים לניבוי.
כך, כאשר ההשפעה של הניבויים חלשה, יש
ירידה בתחושת ה – AGENCY. ירידה זו בתחושת ה – AGENCY פוגעת בתחושת הסלף, וזו התמוססות העצמי. היחלשות הניבויים גורמת גם ל"קריסה"
של תחושת הזמן: הניבויים מאפשרים לנו לחזות את התוצאות של פעולותינו לטווחי זמן
שונים. אבל אם אין לנו יכולת ניבוי אז אין
לנו תחושת זמן. גם זה היבט של התמוססות של
העצמי.
יכול להיות שבהקשר טיפולי, כאשר המטפל מגיע
לפגישה "בלי זיכרון ובלי תשוקה", הוא מפחית באופן רצוני את מידת הביטחון
שלו בניבויים לגבי מה שיקרה בפגישה. המטפל
עסוק פחות במה שהקליינט כנראה יגיד או יעשה, ובדרך בה הוא יגיב על כך. המטפל מכניס
עצמו למצב בו הוא פתוח לכל אפשרות, לכל רעיון ולכל מחשבה שישמיע הקליינט. הפחתת
יכולת הניבוי של המטפל עשויה להפחית במידה מסוימת את תחושת ה – AGENCY שלו, ועשויה גם לגרום ל"קריסה" של תחושת
הזמן שלו במהלך הפגישה. כך המטפל חווה
התמוססות של העצמי, שוקע בקליינט ואולי אפילו המטפל והקליינט שוקעים ביחד למצב של FLOW.
הומינר, דפנה. על ההבדל בין הכנעות התמסרות והתמוססות- סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן
במסגרת מפגשים בצוותא. מתוך האתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית
העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/
גרין, אריה.
גילוי פנים והסתר פנים. חיים ומוות. סוף ואינסוף – טרנספורמציה של עצמיות
בהתמודדות עם טראומה של אובדן. מתוך האתר
של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/
Nakamura, J., & Csikszentmihalyi, M.
(2009).Flow theory and research(2ed.). New York, NY: Oxford University Press
No comments:
Post a Comment