סכמה להתערבות דיאגנוסטית - חלק שני

זהו חלק שני של פוסט המציע סכמה להתערבות דיאגנוסטית.  החלק הראשון מופיע כאן (או בגילגול למטה).

  

שלב שלישי:  העברת המבחנים:  בדיקה ראשונית

אנחנו רגילים לפגוש ילד לפחות פעמיים.  בדרך כלל נימנע מלערוך את האבחון בפגישה אחת, כדי לא "לתפוס" את הילד ביום שהוא אינו במיטבו בו (כמובן שאם אנו מבחינים בזאת נפסיק את האבחון, אך לא תמיד נוכל להבחין בכך, במיוחד אם עדיין איננו מכירים את הילד.  הילד עצמו לא תמיד מודע לכך שאינו במיטבו ולכן לא תמיד יוכל לומר לנו זאת). 

כיצד אנחנו "מנצלים" בדרך כלל את שני המפגשים (או יותר) שאנו עורכים עם הילד?  בדרך כלל אנו מתחילים בהעברת מבחנים מסויימים, ואת מה שלא הספקנו להעביר אנו ממשיכים ומעבירים בפגישה הבאה. 

אני מציעה להשתמש בשני המפגשים באופן מושכל יותר:

במפגש הראשון נבצע מעין בדיקה ראשונית.  לקראת המפגש השני נבדוק את תוצאות המפגש הראשון ונתכנן במה להעמיק.

מה נעשה בבדיקה הראשונית?

·         ראיון עם הילד.  לא נרצה לראות את הילד רק דרך המבחנים.  בכל התערבות דיאגנוסטית נרצה לשוחח עם הילד, להכיר אותו, לשמוע ממנו כיצד הוא רואה את הבעיה שבגללה הופנה לאבחון, איך הוא מבין אותה, אילו תחומי חוזק וכוחות הוא רואה בעצמו, כיצד הוא תופס את מצבו החברתי, איך הוא רואה את היחסים במשפחתו, ועוד.  הראיון משמש לנו סוג של בדיקה ראשונית בתחום הרגשי – חברתי.

·         נערוך בדיקה ראשונית של תחומי ההישג (קריאה/כתיבה/חשבון).  זאת, רק אם יש צורך בכך לפי שאלות האבחון, ועם דגשים לפי שאלות האבחון.  אם, למשל, הילד הופנה בשל קשיים בהבנת הנקרא כאשר המורים מתארים קריאה טכנית תקינה, אפשר להתחיל ממתן טקסט עם שאלות שבודקות את הבנת הנקרא ולא מבדיקה של השליטה של הילד בקריאת עיצורים, צירופים ומלים בודדות.  ניתן יהיה כמובן להרחיב את בדיקת הקריאה אם נראה יהיה שיש בכך צורך.

·         נערוך בדיקה ראשונית של היכולות הקוגניטיביות – עם דגשים לפי ההשערות.  נרחיב באופן יחסי בבדיקה של היכולות הקשורות לשאלות האבחון.  נצמצם בבדיקה של היכולות שנראות פחות קשורות לכך. 

הילד הוא שותף שלנו ל"חקירת הבעיה" ולתהליך הגילוי על עצמו.  הילד אינו "נבדק" ואינו "נבחן".  הוא אינו פאסיבי, הוא אינו אובייקט שאנו עורכים לו בדיקות.  הוא אדם שנמצא באבחון כשותף שלנו.  אנחנו חוקרים את הבעיה ביחד.  לכן אנחנו מעוניינים בכל מחשבה שיש לילד, בכל אבחנה שיש לו לגבי עצמו.  ולכן נשאל במהלך האבחון:  "איך ניגשת לזה?", "איך חשבת?", "מה במה שעשיתי עכשיו עזר לך?", "בוא נחשוב ביחד מה אנחנו לומדים ממה שקרה עכשיו" וכן הלאה. 

ייתכן שהתהליך המתואר כאן יקח יותר מפגישה אחת, אך הוא עדיין בגדר "שלב שלישי – בדיקה ראשונית" במהותו.

שלב רביעי:  העברת המבחנים - העמקה

לקראת שלב ההעמקה נרצה לבדוק את מה שעשינו עם הילד עד עכשיו ולתכנן מה נעשה בשלב ההעמקה. 

אנחנו נשאל את עצמנו: 

האם איששנו את ההשערות (ואולי מוטב, מבחינה פילוסופית: האם הפרכנו את ההשערות)?  מהן השאלות שנשארו לנו פתוחות?

באילו יכולות קוגניטיביות נרצה להעמיק את הבדיקה?  למשל, אם בדקנו בשלב הבדיקה הראשונית יכולת מסויימת בשני מבחנים, והתוצאות שלהם לא עולות בקנה אחד, נרצה להוסיף בשלב ההעמקה מבחן שלישי.

האם נרצה להעמיק בתחום הרגשי? מה עוד אנו רוצים לדעת בתחום זה?

האם נרצה להעמיק בתחומי ההישג?  מה עדיין חסר לנו כדי שתהיה לנו תמונה ברורה של מצב הילד בתחומי ההישג?

ובאופן כללי:  מה אנו צריכים לעשות או לדעת כדי להשיב על שאלות האבחון?

השאלות הללו יובילו אותנו לתכנן את המפגש השני עם הילד באופן שנפיק ממנו את המיטב.

שלב חמישי:  אינטגרציה

בשלב זה אנו מגבשים את התשובה שלנו לשאלות האבחון.  תשובה זו תהיה עמוד השדרה סביבו נטווה את פגישת המשוב ואת הד"וח.  כדי לגבש אותה נוכל להסתייע בשלושה סוגים של שאלות:

·         נשאל את עצמנו איך אנו קושרים בין התפקוד של הילד בתחומי ההישג (קריאה, כתיבה, חשבון) לבין מצב היכולות הקוגניטיביות שלו.

·         נשאל את עצמנו איך אנו קושרים בין מצבו הרגשי של הילד לבין תפקודו בתחומי ההישג ובתחום הקוגניטיבי.

·         נשאל את עצמנו האם ואיך אנו רואים את הילד מבעד למבחנים.  האם אישיותו של הילד ברורה לנו?  האם ההתמודדויות שלו ברורות לנו? האם אנו מבינים את המקור לקשייו?  האם אנו רואים את תחומי החוזק? והאם אנו מסוגלים לתקשר את ההבנות שלנו באופן בהיר לקליינטים?

את התשובה לשאלות האבחון ננסה לנסח לעצמנו בכמה משפטים (חמישה, עשרה).  ניסוח זה יהיה הגרעין של המשוב ושל הדו"ח.

השלבים הבאים בהתערבות הדיאגנוסטית יידונו בפוסט שלישי ואחרון בסדרה זו.