באופן יוצא דופן, אב היה צריך לקחת את בנו התינוק לגן בבוקר. הוא שכח לפנות לעבר הגן ובמקום זה נהג לעבודה במסלול
השגרתי שלו. כעבור מספר שעות, בנו, שישן בשקט
במושב האחורי, נמצא מת.
זהו מקרה טראגי וקיצוני של כשל בזיכרון פרוספקטיבי.
זיכרון פרוספקטיבי הוא היכולת לזכור לעשות משהו בעתיד. לאחרונה גוברת והולכת ההכרה בחשיבותו של
הזיכרון הפרוספקטיבי לתפקוד היומיומי.
לזכור לקחת את הניירת הנחוצה ליום עבודה לא שגרתי, לזכור את מועד התור
לרופא, לזכור לומר למישהו משהו כאשר אראה אותו.
כל אלה דוגמאות של זיכרון פרוספקטיבי.
מהדוגמאות הללו ניתן לראות, שלזיכרון הפרוספקטיבי יש שני היבטים:
היבט פרוספקטיבי
– לזכור שאתה צריך לעשות
משהו.
והיבט רטרוספקטיבי
– לזכור מה אתה צריך
לעשות ולזכור מתי אתה צריך לעשות את זה.
חוקרים מבחינים בין שני סוגים של זיכרון פרוספקטיבי:
זיכרון פרוספקטיבי מבוסס
אירוע
כאן אנו צריכים לזכור לבצע פעולה עתידית כאשר מתרחש אירוע ספציפי,
המהווה "רמז מטרה" לביצוע אותה פעולה.
למשל ילד שצריך לזכור לבקש מאחד ההורים לחתום על אישור השתתפות בטיול. כאשר הילד יראה את אחד ההורים, הוא צריך לזהות
את המפגש עם ההורה כרמז מטרה המזכיר לו שהוא צריך לעשות משהו, ואז לזכור מה לעשות
(לבקש מההורה לחתום). דוגמה נוספת תהיה לזכור
לקנות דפים למדפסת בפעם הבאה שאני מגיעה לצומת ספרים (היו לי כמה כשלים בזה
לאחרונה).
כדי לבצע את משימת הזיכרון הפרוספקטיבי (לקנות דפים למדפסת) האדם צריך
בדרך כלל להפסיק את הפעילות השוטפת שלו. הרמז
בזיכרון פרוספקטיבי מבוסס אירוע הוא חיצוני.
אם הרמז לא מתרחש (לא הגעתי לצומת ספרים) או שלא מזהים אותו – (הגעתי לצומת
ספרים אך לא זיהיתי את ההגעה לחנות כרמז לשליפת המשימה) – משימת הזיכרון
הפרוספקטיבי לא תתבצע.
זיכרון פרוספקטיבי מבוסס זמן
כאן אנו צריכים לזכור לבצע פעולה מסויימת בזמן מסויים. למשל לזכור להביא מחר לכיתה מספריים, לזכור
להוציא את העוגה מהתנור בעוד 20 דקות, או לזכור את הפגישה עם החבר מחר בשעה ארבע.
גם כאן צריך להפסיק פעילות שוטפת כדי לבצע את משימת הזיכרון
הפרוספקטיבי. אך בניגוד לזיכרון
פרוספקטיבי מבוסס אירוע, במשימת זיכרון פרוספקטיבי מבוסס זמן אין רמז חיצוני. לכן דרך טובה להתמודד עם משימות כאלה היא ליצור
רמז שליפה באופן פעיל. למשל – לכתוב ביומן
(אבל אז צריך לזכור להסתכל ביומן...).
האירוע הטראגי שהוזכר בתחילת הפוסט הוא בעל מאפיינים של זיכרון
פרוספקטיבי מבוסס זמן. האב היה צריך לזכור
להוריד את הילד בגן בזמן כלשהו בדרך לעבודה.
לא היה רמז חיצוני (הילד ישן במושב האחורי). יכול להיות שלו האב היה יוצר רמז שליפה (למשל,
צלצול של הפלאפון לתזכורת) הוא היה יכול למנוע את השכחה.
באופן לא מפתיע, מוצאים במחקרים שזיכרון פרוספקטיבי מבוסס אירוע טוב
יותר מזיכרון פרוספקטיבי מבוסס זמן.
איך בודקים זיכרון פרוספקטיבי
במחקר?
נותנים למשתתפים במחקר הנחיות
לביצוע משימה כלשהיא (נכנה אותה "המשימה השוטפת"). למשל, מציגים להם תמונות של אנשים מפורסמים,
והמשימה שלהם היא לומר את השמות של אנשים אלה.
נותנים לנמשתתפים הנחיות לביצוע משימת זיכרון פרוספקטיבי. למשל, "בכל פעם שאתה רואה תמונה של אדם
ממושקף, תלחץ על מקש הרווח".
יש זמן השהיה במהלכו המשתתפים מבצע יםמשימה אחרת, שלישית (לא המשימה
השוטפת ולא משימת הזיכרון הפרוספקטיבי).
לאחר מכן המשתתפים מתחילים לבצע את המשימה השוטפת ולא מזכירים להם את
משימת הזיכרון הפרוספקטיבי.
רמז המטרה של הזיכרון הפרוספקטיבי (תמונה של אדם ממושקף) מופיע מספר
פעמים במהלך משימה השוטפת, ובודקים כמה פעמים המשתתפים זכרו לבצע את פעולת הזיכרון
הפרוספקטיבי (ללחוץ על מקש הרווח) כאשר רמז המטרה הופיע.
מה ההבדל בין משימה כזו למשימה של
זיכרון אסוציאטיבי?
במבחנים מסוימים שבודקים זיכרון לטווח ארוך, מלמדים את האדם הנבחן
צמדים של תמונות ומלים, ולאחר זמן השהיה מראים לאדם הנבחן את התמונות והוא צריך
לומר את המלה הקשורה לכל תמונה. מבחנים
כאלה יהיו בתוך מבחן הוודקוק ג'ונסון.
מה ההבדל בין משימה כזו לבין משימת זיכרון פרוספקטיבי? לכאורה האדם הנבחן לומד את הצמד "תמונה של
אדם ממושקף – לחיצה על מקש הרווח", ואז כאשר הוא רואה תמונה של אדם ממושקף
הוא צריך לשלוף את התגובה המתאימה.
ההבדל הוא שבמשימות של זיכרון לטווח ארוך אומרים לאדם הנבחן שהוא מבצע
כעת משימת שליפה. אומרים לו, למשל,
"לפני עשרים דקות למדת צמדים של מלים ותמונות. עכשיו אני אראה לך את התמונות ואתה תגיד לי את
המלה המתאימה לכל תמונה".
במשימות של זיכרון פרוספקטיבי לא אומרים לאדם הנבחן "הנה תמונה של אדם ממושקף, עכשיו תגיב
בהתאם". האדם הנבחן צריך לזהות בעצמו
"תמונה של אדם ממושקף" כרמז מטרה שאליו הוא צריך להגיב בלחיצה על מקש
הרווח. כלומר, האדם הנבחן צריך לעשות כאן
שתי פעולות: לזהות את רמז המטרה (תמונה של
אדם ממושקף) ככזה (כרמז לביצוע משימת זיכרון פרוספקטיבי), ולזכור מה הוא צריך
לעשות בתגובה לרמז המטרה.
אם עד כאן הבנתם, בהמשך יוצע ביטול של ההבחנה הזו בין משימות של
זיכרון פרוספקטיבי לבין משימות של זיכרון אסוציאטיבי...
כיצד אנו שולפים משימת זיכרון
פרוספקטיבי?
קיימות שתי תאוריות: תאורית
הניטור MONITORING ותאורית השליפה הספונטנית.
תאורית הניטור:
לפי תאוריה זו, כאשר אנשים מקבלים או יוצרים לעצמם משימה של זיכרון
פרוספקטיבי, הם מתחילים לנטר את סביבתם ושומרים על מצב זה עד שהם נתקלים ברמז
המטרה. למשל, אני מקדישה משאבי קשב שוטפים
כדי לזהות את צומת ספרים כרמז מטרה (בין אם אני מודעת לתהליך הניטור הזה ובין אם
הוא מתבצע מחוץ למודעות). אם לא אבצע
ניטור שוטף, לא אזהה את צומת ספרים כרמז
מטרה ולא אקנה דפים למדפסת.
חוקרים התומכים בגישה זו מראים מחקרים שבהם כוונה לבצע משימת זיכרון
פרוספקטיבי מאטה ביצוע של משימה שוטפת.
זאת מכיוון שהחזקת משימת הזיכרון הפרוספקטיבי במודעות גוזלת משאבי קשב שהיו
יכולים להיות מופנים לביצוע המשימה השוטפת.
אותם חוקרים גם מראים, שאנשים שמצליחים במשימות של זיכרון פרוספקטיבי
משלמים "מחיר" גבוה יותר במשימה השוטפת (למשל, מבצעים אותה לאט יותר)
מאשר אנשים שפחות מצליחים במשימות של זיכרון פרוספקטיבי. עדות נוספת לתאוריה זו היא שכאשר מגדילים את
המורכבות של המשימה השוטפת, מה שדורש להקדיש לה יותר משאבי קשב, זה פוגע בביצוע של
משימות זיכרון פרוספקטיבי.
תאורית השליפה הספונטנית
בגלל שתהליכי ניטור גוזלים משאבי קשב, מאמינים חוקרים מסויימים,
ביניהם Einstein&
McDaniel, שצריכה להיות דרך יעילה יותר לבצע משימות
זיכרון פרוספקטיבי. לעתים זמן ההשהיה בין
יצירת הכוונה לבצע משהו לבין ההזדמנות לבצע אותו הוא ארוך (רק בעוד יומיים יזדמן
לי להיות ליד צומת ספרים). זה לא הגיוני
וגם לא אדפטיבי שבמהלך היומיים אעסוק בניטור מתמיד (בין אם הוא מודע ובין אם לא
מודע). ההשערה שלא מתבצע כל הזמן ניטור
נתמכת, לדעת איינשטיין ומקדניאל, על ידי דיווחים סובייקטיבים של נבדקים שסיפרו
שהכוונה לבצע את משימת הזיכרון הפרוספקטיבי פשוט "קפצה" להם לראש ברגע
המתאים. למיטב הבנתי, איינשטיין ומקדניאל
טוענים שקיימים שני נתיבים לביצוע משימות של זיכרון פרוספקטיבי: נתיב הניטור ונתיב השליפה הספונטנית. אנו בוחרים בין הנתיבים הללו בהתאם לתנאי
המשימה.
איינשטיין ומקדניאל מתארים תהליך של שליפה ספונטנית כך: כאשר אנשים יוצרים כוונה לבצע משימת זיכרון
פרוספקטיבי מבוססת אירוע, הם יוצרים אסוציאציה בין רמז המטרה (צומת ספרים) לבין
הפעולה אותה הם מתכוונים לעשות (לקנות דפי מדפסת). מאוחר יותר, כאשר רמז המטרה מופיע, "מערכת
אוטומטית של זיכרון אסוציאטיבי" מעוררת שליפה של הפעולה ודוחפת אותה
למודעות. בין אם האדם חושב על כוונת
הזיכרון הפרוספקטיבי בזמן שמופיע רמז המטרה ובין אם לאו, אם הרמז מעובד במלואו
והאסוציאציה בין הרמז לבין הפעולה היא מספיק חזקה, הופעת הרמז תעורר את שליפת
הפעולה "באופן רפלקסיבי". הסבר
זה מבטל לדעתי את ההבדל שהוסבר למעלה בין משימות של זיכרון אסוציאטיבי לבין משימות
של זיכרון פרוספקטיבי.
איינשטיין ומקדניאל טוענים שהם הצליחו להוכיח שניתן לבצע משימות של
זיכרון פרוספקטיבי ללא ניטור. הם הוכיחו
זאת בכך שאמרו למשתתפים בניסוי שהמשימה השוטפת מאד חשובה ושמשימת הזיכרון
הפרוספקטיבי היא בעדיפות שניה. לפי תאורית
הניטור, הנחיה זו אמורה לפגוע בביצוע משימת הזיכרון הפרוספקטיבי. אך ביצוע משימת הזיכרון הפרוספקטיבי לא נפגעה,
ולא היה הבדל בזמן התגובה בין ביצוע המשימה השוטפת כאשר המשתתפים ידעו שאין סיכוי
שתופיע משימה של זיכרון פרוספקטיבי לבין ביצוע המשימה השוטפת כאשר המשתתפים ציפו
להופעתה של משימת זיכרון פרוספקטיבי מתישהו במהלכה.
בניסוי דומה אחר, נוכחו אינשטיין ומקדניאל שהמשתתפים שלהם מתחלקים
לשתי קבוצות: כאלה שניטרו (ואז ביצעו את
המשימה השוטפת לאט יותר, כי הניטור אחר רמז המטרה של משימת הזיכרון הפרוספקטיבי גזל
משאבי קשב), וכאלה שלא ניטרו (ביצעו את המשימה השוטפת באותה מהירות כפי שביצעו
אותה ללא משימת זיכרון פרוספקטיבי). הן
המשתתפים שניטרו והן אלה שלא ניטרו ביצעו את משימת הזיכרון הפרוספקטיבי באותה מידה
(גבוהה) של הצלחה. ככל הנראה המשתתפים שלא
ניטרו ביצעו את משימת הזיכרון הפרוספקטיבי באמצעות שליפה ספונטנית.
מתי אנו משתמשים בתהליכי שליפה ספונטנית ומתי בתהליכי ניטור
שוטף? אינשטיין ומקדניאל חושבים שנשתמש בשליפה
ספונטנית כאשר התנאים לביצוע משימת הזיכרון הפרוספקטיבי הם קלים יותר (למשל, רמז
המטרה בולט וקל לזיהוי). באירוע הטראגי
שתואר בתחילת הפוסט, רמזי המטרה (למשל, מראה הילד או מראה הגן) נסתרו מהעין (הילד
ישן במושב האחורי, הגן היה מעבר לפינה) וכך ביצוע המשימה היה תלוי בתהליכי ניטור
שוטף, שהם פגיעים יותר להסחות דעת.
No comments:
Post a Comment