תנועת המייקרים – האם תהיה אחד הדברים שיסייעו למערכת החינוך להיחלץ מלפיתתה של תיאורית הלוח החלק?

גל אינו לומד מכיתה ז'. הוא יושב בכיתה לעיתים, אך אינו שותף למתרחש בה. כשהוא מצרף לעיסוקיו את שכניו לספסל הלמודים הוא מתעמת עם המורים. גם בבית הספר היסודי לא גילה גל עניין בנלמד. הוא רכש את הקריאה והכתיבה ועמד במינימום הנדרש בשיעורי חשבון. בשאר השיעורים היה ממלא שליחויות, חולם או מבקר אצל בעלי תפקידים שונים, שהתפנו בעל כרחם מעיסוקיהם כדי להעסיקו. בחטיבת הביניים נעשו ניסיונות לעניין אותו בנלמד. ניסו לסייע לו ללמוד. שלחו אותו לאבחונים, למרכז למידה, שוחחו עם מוריו השונים, הצמידו אליו מתנדבים מהקהילה.

 מאמצי המערכת להפוך אותו לתלמיד מן המניין לא עלו יפה. הוא נעדר משיעורים, לעיתים מימי לימודים מלאים.  עם היועצת יצר גל קשר טוב. בשיחות עמה שיתף אותה בחוסר העניין המוחלט בנלמד בכיתה. בחוסר הרצון לשבת שעות על גבי שעות ולהשתעמם. בחוסר הרצון לזכות בתשומת הלב המשתדלת של המורה. גל התחנן להפסיק ללמוד. לשאלה: מה כן היית רוצה לעשות? ענה ללא היסוס: להיות טבח. כדי להתחיל לימודי טבחות, על גל לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים עיוניים מלאים. בשנים אלה תעוצב למענו מערכת מיוחדת, הוא יבלה בשיחות עם היועצת, ישב בדשא, יכעיס את מוריו ואת הוריו, יבזבז שנים חשובות בהרגשה רעה... 

דברים אלה כתבה ד"ר נירית רייכל, הראש האקדמי של מכללת אוהלו בקצרין ומרצה בכירה במכללת עמק הירדן. 

כולנו מכירים ילדים כמו גל.  חלקם בעלי יכולת למידה תקינה אך בשל נסיבות חייהם אינם פנויים ללמידה במסלול שרובו ככולו שיעורים עיוניים.  חלקם מתמודדים עם לקות למידה.  עליהם להשקיע מאמץ יתר תמידי כדי להתגבר על המקצועות העיוניים שהם לומדים במהלך רוב שעות היום, ששה ימים בשבוע, במשך 12 שנים.  חלקם מתמודדים עם יכולת כללית נמוכה.  הם צריכים להתמודד יום יום, במשך 12 שנות לימוד, עם התחושה שהם מתקשים להבין את החומר הנלמד ואינם מצליחים בלימודיהם. 

בתי הספר מנסים לעזור לילדים אלה כמיטב יכלתם: באמצעות השקעה אדירה של המחנכים, מתן הוראה מתקנת, טיפולים פסיכולוגים ופרא - רפואיים, אבחונים, התאמות בבחינות ובבחינות הבגרות, ובלית ברירה - הפנייה לחינוך המיוחד  - הכל כדי שיחזיקו מעמד במסלול של לימודים עיוניים.  אך בשביל תלמידים רבים, לשבת על הכיסא כל היום וללמוד מקצועות עיוניים זה פשוט עינוי מתמשך.

תלמידים אלה היו יכולים לסיים את חוק לימודיהם בתחושת יכולת ועוצמה פנימית.  אך הם מסיימים אותו בתחושת כישלון.  הם היו יכולים להיות גאים בעצמם ובהישגיהם, אך הם חשים אכזבה צורבת מעצמם והערך העצמי שלהם פגוע.  הם היו יכולים להרגיש שמערכת החינוך העניקה להם נקודת זינוק להמשך חייהם, אך הם חשים חלשים, לא מוצלחים ואובדי דרך.

חלק גדול מהתלמידים הללו היו יכולים לפרוח לו היה ניתן להם, כבר מכיתה ז', לשלב במערכת הלימודים שלהם גם מקצועות מעשיים, בהם הם לומדים תוך כדי עשיה.  לו היתה בחטיבות הביניים נגריה, למשל, ילדים היו יכולים ללמוד לתכנן רהיטים מאפס (יצירתיות, ידע בגיאומטריה, שימוש בתוכנות שיוצרות סימולציה של הרהיט הרצוי), לתמחר אותם ולעמוד בלוח זמנים על פי דרישות הלקוחות השונים (ניהול כלכלי של עסק, תכנון סדר עדיפויות בעבודה, עמידה בזמנים), וליצור אותם בפועל (הפעלת מכונות, מיומנות בחיתוך, חיבור, גילוף בעץ).  כמה דברים מורכבים ילדים יכולים ללמוד כך, ואיזה סיפוק הם יכולים לקבל ממעשי ידיהם!

איך יכול להיות שלא קיימים מסלולים כאלה בחטיבות הביניים?  איך יכול להיות שמסלולים כאלה אינם נפוצים גם בתיכונים?  איך יכול להיות שמסלולים כאלה נמצאים בעיקר בפנימיות?  שמסלולים כאלה די מנותקים מהזרם המרכזי בחינוך?  איך יכול להיות שאין כמעט בתיכונים ואין בכלל בחטיבות הביניים בתי ספר בהם כל תלמיד, מתקשה או מצטיין, יוכל ליצור לעצמו את התמהיל הרצוי לו של מקצועות עיוניים ומקצועות מעשיים?  

האם גם כאן אנו רואים את טביעות אצבעותיה של תיאורית הלוח החלק (ראו פוסט קודם)? 

אולי כן!  המצב הקיים, בו כל תלמיד בחטיבת הביניים צריך ללמוד אותם תכנים באותה דרך, יוצא מנקודת הנחה (סמויה) שאין הבדלים בין ילדים ביכולות הקוגניטיביות, ביכולות הרגשיות, בכשרונות, בנטיות.  זו גישת "הלוח החלק".  מתוך המחשבה שמקצועות עיוניים פותחים אפשרויות השכלה ותעסוקה טובות יותר בעתיד, ומתוך רצון לתת הזדמנות שווה לכל ילד, בוטלו כמעט לחלוטין בתי הספר המקצועיים בישראל.  כפי שהם היו בנויים בעבר, בתי הספר המקצועיים קלטו את התלמידים החלשים ביותר במערכת החינוך, ורק אותם, רמת הלימודים בהם היתה נמוכה והם נתפסו כ"דרך ללא מוצא".  המחשבה היתה שאם רק ניתן לכל התלמידים הזדמנות שווה ללמוד במסלול עיוני, עם סיוע מאסיבי במידת הצורך, הם יצליחו להשיג את "הגביע הקדוש" של הבגרות העיונית. 

אבל מתן הזדמנות שווה לכל ילד אין פירושה שכל תלמיד בחטיבת הביניים צריך ללמוד אותם תכנים באותה דרך.  כשעושים זאת, עושים בדיוק הפוך, ולא נותנים לכל ילד הזדמנות שווה.  ההזדמנות השווה שיש לתת לכל ילד היא לא הזדמנות שווה ללמוד אותם מקצועות עיוניים, אלא הזדמנות שווה לחוות הצלחה, לחוות אושר בתהליך הלמידה, לחוות תחושת יכולת, ולסיים את חוק הלימודים בתחושה של חוסן פנימי.  וההזדמנות השווה שיש לתת לכל ילד צריכה להיות אפשרית בחינוך הרגיל.

לו היינו יכולים ליצור לכל ילד, החל מכיתה ז', את התמהיל הנכון עבורו של מקצועות עיוניים ומקצועות מעשיים, היינו חוסכים תסכולים, חוסר הסתגלות ואף הידרדרות אל סף הנשירה של ילדים רבים. 

נדמה לי שתנועת ה – MAKERS, שבעברית מכנים אותה בשם המכוער "מייקרים", עשויה להיות צעד בכיוון הנכון.   בהיבט של מערכת החינוך, תנועה זו מעודדת ילדים ללמוד באמצעות עשיה ויצירה של אובייקטים מוחשיים בעולם.  הנה דוגמה לבתי ספר שעובדים בשיטה זו.  בעיני זה מלהיב מאד!

הנה כנס של מייקרים שיתקיים בסוף נובמבר ומאורגן ע"י מט"ח.