הרעיון לפוסט הזה עלה מתוך שיחה עם חיה אדם, מנהלת
שפ"ח יקנעם.
האם הפחתת דרישות לכתיבה אצל ילדים עם קשיים בכתיבה
שנובעים, למשל, מלקויות מוטוריות, עלולה להשפיע על רכישת הקריאה וביסוסה?
מצאתי את המאמר הבא, שנותן תשובה חלקית מאד לשאלה זו
(למה חלקית? ראו את הערותי בצבע ירוק).
The influence of writing
practice on
letter recognition in
preschool children:
A comparison between
handwriting and typing
Marieke Longcamp Marie-The´re`se
Zerbato-Poudou,
Jean-Luc Velay, Acta Psychologica 119 (2005) 67–79
אנו מייצגים אובייקטים גם באמצעות מידע סנסורי מוטורי על תכונותיהם. ניתן לזהות ולשיים אובייקטים, כמו כלי עבודה או כלי מטבח, באמצעות שימוש במידע זה (התנועות הכרוכות בשימוש באובייקט, למשל תנועת גזירה יכולה לזהות מספריים).
למרות
שאותיות אינן אובייקטים מוחשיים ניתן לשער שהן מיוצגות גם באמצעות תנועות
מוטוריות, מכיוון
שכל אחת מהן נכתבת בתנועות ספציפיות מאד. ידוע
שתנועות כתיבה לעתים עוזרות לאנשים שיכולות הקריאה שלהם פגועות. למשל, אנשים עם אלקסיה, שלא מסוגלים לזהות
אותיות באופן חזותי, לעתים מצליחים לעשות זאת כאשר הם מתבקשים "לצייר"
את האות באצבעם. תנועת האצבע מפעילה את
הייצוגים החזותיים של האותיות.
כאשר אנשים שכותבים ביד ימין מתבוננים באותיות, נוצרת אצלם אקטיבציה
של אזורים פרה – מוטורים
בהמיספרה השמאלית, גם כאשר לא נדרשת שום תגובה
מוטורית. אצל אנשים שכותבים ביד שמאל נוצרת
אקטיבציה של אותו אזור בהמיספרה הימנית.
כאשר השוו בין היכולת של ילדים ללמוד צורות גרפיות מופשטות באמצעות
התבוננות בהן לעומת באמצעות מעבר על קווי המתאר שלהן באצבע, הילדים שעברו באצבע
זכרו את הצורות טוב יותר מהילדים שרק התבוננו.
לעומת זאת יש מחקרים שהשוו בין כתיבה להקלדה, בהם התברר שלא היה הבדל
ביכולת הכתיבה והזיהוי של מלים אצל ילדים שכתבו לעומת ילדים שהקלידו.
במחקר הזה בדקו את יכולת הלמידה של אותיות אצל ילדים צעירים מאד,
בגילאי 3-5, שטרם החלו ללמוד קריאה. השוו בין היכולת לזהות אותיות לאחר למידתן
באמצעות כתיבה לעומת הקלדה. בגילאים כה צעירים,
במיוחד 3-4, עדיין קשה מבחינה מוטורית להעתיק אותיות. יצרו שתי קבוצות של ילדים תואמות בגיל,
מין, יד דומיננטית, יכולת מוטורית ויכולת זיהוי אותיות (לפני שהן נלמדו בניסוי). איך בדקו זיהוי אותיות? נתנו לילד לזהות אות שהוצגה עם שלושה
מסיחים: תמונת הראי של האות, אותה אות
כאשר חסר בה חלק או נוסף לה חלק, ותמונת הראי של האות שחסר בה חלק או נוסף לה
חלק. השתמשו באותו מבחן כדי לבדוק את
זיהוי האותיות אחרי למידתן. מוזר, לדעתי שהשתמשו במסיחים אלה, שכן ילדים כה צעירים
מתקשים, כמדומני, באופן נורמטיבי בהבחנה בין גירויים שהם תמונות ראי זה של זה. לכן איני בטוחה שילד שהצביע על תמונת הראי של
אות אכן לא זיהה נכון את האות.
במחקר לימדו 12 אותיות בתוך ארבע מלות תפל שהיו חלק מסיפור שהוקרא
לילדים. הילדים למדו את האותיות שלוש
פעמים, במשך חצי שעה בכל פעם.
זה אימון מועט מדי מכדי שניתן יהיה להסיק ממנו
מסקנות, לדעתי. כיצד התבצעה הלמידה? קבוצת המקלידים התבקשה להקליד את המלים
שהוקרנו על מסך מחשב. החוקרים הסירו
מהמקלדת קלידים של כל האותיות למעט 12 האותיות שנלמדו. בעצם, הילדים בקבוצה הזו היו צריכים לא רק להקליד אלא גם לזהות
את האות הנכונה מבין 12 אפשרויות שהוצגו בפניהם. קבוצת הכותבים העתיקו בטוש
את האותיות במלים שהוצגו בפניהם.
היכולת לזהות את
האותיות שנלמדו נבדקה מייד לאחר תום הלמידה, ולאחר שבוע.
רק הילדים הגדולים ביותר (בני 4-5) שלמדו באמצעות כתיבה
זיהו יותר אותיות לאחר הלמידה מאשר לפני הלמידה.
יכולת זו נשמרה גם לאחר שבוע.
במחקר
זה האותיות בעצם לא נלמדו, מכיוון שהילדים לא נדרשו לשיים אותן אלא רק לכתוב או
להקליד אותן. אפשר היה לנסות זאת (כתיבה לעומת הקלדה) עם ילדים גדולים יותר ועם אותיות בשפה זרה ובלתי מוכרת (אפילו מומצאת). האותיות צריכות להיות נלמדות ביחד עם הקוד
השמיעתי שלהן ואז אפשר לבדוק לא רק זיהוי אלא גם שליפה של האות לפי צליל או של
הצליל לפי האות. אפשר היה ללמד מלים בשפה
זרה ולבדוק יכולת זיהוי ושליפה שלהן לאחר תירגול בכתיבה או הקלדה. מעניין למצוא מאמרים נוספים בנושא זה.
No comments:
Post a Comment