Can episodic memory be a (narrow) cognitive ability? part two: Highly Superior Autobiographical Memory

Can episodic memory be a (narrow) cognitive ability?  Only If it fulfills a number of conditions.  We've discussed one of them in the previous post.  We've seen that episodic memory develops through the lifespan.

Are there individual differences in episodic memory?  Do people in the same age group differ in their episodic memories?   Apparently so.

In this post we'll discuss people with an especially strong and rich episodic memory. 

Episodic memory is memory for life events that we'd experienced in a specific place at a specific time.  Autobiographical memory is composed of episodic memory and semantic knowledge about ourselves and about things that took place in the world during our lifetimes.  Semantic self knowledge is, for example, knowledge about our character and hobbies and about places we've visited, in a way that is not necessarily tied with specific episodic memories (It's possible for me to know I've been to a specific place and to know what it looks like, without recalling the visit itself).

Semantic memory is the fund of knowledge that we've accumulated (facts, ideas, meanings of words and concepts, knowledge about our culture).

In CHC terms the broad ability "Comprehension Knowledge" is the content of our  memory.  The broad ability "Long Term Storage and Retrieval" is the process of storing this content in memory and retrieving it from memory.

In 2000 Prof. McGaugh, a neuropsychologist at California University, received an intriguing email.  The writer was a 34 year old woman who wrote: "…since I was eleven I have had this unbelievable ability to recall my past, but not just recollections… I can take a date, between 1974 and today, and tell you what day it falls on, what I was doing that day and if anything of great importance (i.e.: The Challenger Explosion, Tuesday, January 28, 1986) occurred on that day I can describe that to you as well. I do not look at calendars beforehand and I do not read twenty-four years of my journals either. Whenever I see a date flash on the television (or anywhere else for that matter) I automatically go back to that day and remember where I was, what I was doing, what day it fell on and on and on and on and on. It is non-stop, uncontrollable and totally exhausting. Some people call me the human calendar while others run out of the room in complete fear but the one reaction I get from everyone who eventually finds out about this “gift” is total amazement. Then they start throwing dates at me to try to stump me… . I haven’t been stumped yet. Most have called it a gift but I call it a burden. I run my entire life through my head every day and it drives me crazy!!!…"

Prof. McGaugh and his staff were very skeptical about the woman's description, but nevertheless they invited her for a meeting.  This meeting led to five years of numerous tests and interviews.  Very early on Prof. McGaugh and his colleagues realized that her memory was different than other cases of good memories reported in literature.  She wasn't good at storing and retrieving long lists of words, for example.  Her memories were very personal.  They were related to things that interested her and to dates from the period of her lifetime.

The researchers validated her autobiographical memory with events she wrote in her personal diaries which she kept since the age of 10 and with events her mother told them.  As for events in the public domain ("The Challenger Explosion") – the researchers could validate the dates, the day of the week on which they happened and details of these events with external data sources.

The researchers were amazed to learn how extraordinary this woman's memory is.  They published her case in a paper in 2006.

A short time after the publication, her story raised a huge interest in the media.  At first she kept her identity secret, but later she decided to come out with her full name – Jill Price. 

Following the publication six more people with this kind of memory were discovered, leading to this 60minutes episode.

Gradually more cases were discovered and this phenomenon was named HSAM – Highly Superior Autobiographical Memory.   By now there are about 50 people in the world known to have HASM, and they seem to have similar characteristics:

a.  Memory organized by dates.  These people can retrieve episodic memories for specific dates in specific years.  They know what day of the week a specific date fell on.   When given a public event that occurred when they were 10 or older, they can say the exact date on which this event happened.  The event does not have to be very salient, but it has to be one that interested them (even a specific episode of a television series).   

b.  When people with HSAM retrieve an episode that took place many years ago, they relive it emotionally as they have when it actually happened.   Joey DeGrandis who has HSAM says:  "For a given date, I could probably tell you something that happened to me on that day, where I was in life, and the emotions attached to that. When I’m recalling these memories I’m really back there, emotionally. I’ll remember how I was feeling at a certain time very vividly...  The memory will trigger images, sentiments, emotions—literally the way someone looked in a certain light or something like that."

C.  Higher than average blending of semantic and episodic memory.  People with HSAM not only have a rich autobiographical memory but also a wide repertoire of information about events that took place in the public domain (all related to the dates they took place on).  Information in the public domain is usually maintained in semantic memory in a decontextualized form.  For instance, I don't remember where I was or what I was doing when I first encountered the term "political correctness".  Obviously there was an event during which I learned about this phrase, but it now exists in my semantic knowledge without the context during which I acquired it.

Only events in the public domain that are very unusual are coded in our memory with their episodic context.  Everybody probably remembers where he was and what he was doing when he learned about 9/11.  It seems to me that the powerful emotional reaction this event raised made the context inseparable from the semantic knowledge about the event.

I guess by what Joey DeGrandis and others have said, that maybe people with HSAM attach powerful emotional reactions to everyday events, which causes their storage in memory with their context.  This makes semantic memory more organized and facilitates retrieval.  People with HSAM have fuzzy boundaries between semantic and episodic memory.

d.  OCD features.  It seems that people with HSAM have OCD-like features.  For instance some of them keep their things in a specific order.  It's unclear whether the superiorly organized autobiographical memory developed as a coping style with anxiety or the OCD tendencies developed as a way to deal with the flood of autobiographical memories, some of them unpleasant.  There could also simply be a correlation between HSAM symptoms and OCD.  There is a resemblance between the brains of people with HSAM and the brains of people with OCD.  Both have enlarged caudate and putamen.

e.  Maintenance.  People with HSAM tend to activate their autobiographical memory when they rest or daydream, in ways that can be conducive to its organization and maintenance.  For example, they recall all dates on which they had dinner at specific restaurant and what happened on each visit.  Or, they recall what happened on a specific day a year ago, two years ago, three years ago and so on.  Or they try to recall as many dates of a specific year as they can.  Some keep a personal diary.  Some researchers see these maintenance habits also as OCD-like features.

f.  Neurological findings.  people with HSAM have morphological changes in nine brain structures as compared to a control group.  Among these areas are, as mentioned above, enlargements of the caudate and the putamen.

g.   Many of the first people with HSAM had difficulty with relationships.  One of the hypotheses about this is that they clearly remember conflicts with their partners, which makes it harder for them to forgive and carry on.

To summarize, we asked whether episodic memory can be a narrow cognitive ability.  In order to be a narrow cognitive ability it has to fulfill a number of criteria.  One of them is interpersonal differences.  In this post we talked about people at one end of the spectrum – people with HSAM – highly superior autobiographical memory.

Parker, E. S., Cahill, L., & McGaugh, J. L. (2006). A case of unusual autobiographical remembering. Neurocase, 12(1), 35-49.‏ http://www.psych.ufl.edu/~fischler/Hm/Parker06_MemorySavant.pdf

LePort, A. K., Mattfeld, A. T., Dickinson-Anson, H., Fallon, J. H., Stark, C. E., Kruggel, F., ... & McGaugh, J. L. (2012). Behavioral and neuroanatomical investigation of highly superior autobiographical memory (HSAM). Neurobiology of learning and memory, 98(1), 78-92. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3764458/

LePort, A. K., Stark, S. M., McGaugh, J. L., & Stark, C. E. (2015).Highly superior autobiographical memory: Quality and quantity of retention over time.Frontiers in psychology, 6.‏ http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4720782/

Can episodic memory be a (narrow) cognitive ability?

Shing, Y. L . et al. Episodic memory across the lifespan: the contributions of associative and strategic components.Neuroscience and Behavioral Reviews, 34 (2010) 1080-1091http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0149763409001687

Episodic memory is memory for life events that we experienced in a specific place at a specific time.  Autobiographical memory is composed of episodic memory and semantic knowledge about ourselves and about things that took place in the world during our lifetimes.

Can episodic memory be a (narrow) cognitive ability?  Maybe so!  To do that, episodic memory has to fulfill a few conditions suggested by Schneider .  In this post we will discuss one of these conditions:  developmental across the lifespan.

All cognitive abilities identified hitherto (Fluid ability, Comprehension Knowledge, Processing Speed etc.) develop across the lifespan.   What about episodic memory?

Shing and his colleagues argue that the ability to remember lifetime events as personal experiences begins at about the age of six.  Episodic memory continues to improve from age six to adolescence, and deteriorates in elderly people.

There are different ways to recall life events (like the ways we retrieve semantic knowledge):  recognition ("Have you been to the Eifel tower?"), free recall ("Which sites in Paris did you visit?"), or cued recall ("Did you visit places in Paris from which there is a panoramic view?")

Recognition is the easiest form of remembering.  It requires less cognitive effort of searching in memory.  Free recall and cued recall require more cognitive effort and strategies for retrieval of information from memory.  Recognition develops in children at an earlier age than retrieval and cued recall.   Older adults show poorer performance than younger adults on memory tasks, with the difference in performance being largest in free recall, followed by cued recall and recognition.

 When we attempt to retrieve information from episodic memory we have to be able to discriminate between events we know had happened (but we did not experience them, since they did not happen to us personally), imagined events, and events that we'd actually experienced.  In other words, we have to be able to determine the source of the memory (something someone told us, something we imagined or something that happened to us).   We determine the memory source by retrieving contextual information from memory (what we did before and after the event, who else was there, what the physical environment in which it took place looked like etc.)

Children under six are poor at judging whether they imagined a specific activity or really performed it.  Old people are also poor at judging the source of memory.

Another distinction is between  recollection and familiarity.  There are events that we know happened to us, but we don’t experience them as episodic memory.  We don't have an experience of ourselves in these events.  We are familiar with these events but don't recollect them.

 The development of recollection extends into adolescence, whereas familiarity matures earlier during childhood.  When old people retrieve episodic memories, they rely more on familiarity and less on recollection.  They remember less specific details of the event, experience themselves less in the event itself, but can tell about the event since they are familiar with it and know they experienced it.

Strategies for organizing and retrieving episodic memories develop throughout the lifespan.  Coginitive control processes, such as elaborating and organizing the memory content, validating it with contextual knowledge, controlling the memory content (what content belongs to which event), creating a search strategy for a specific event in autobiographical memory– all these are active both during encoding and during retrieval.  Children younger than 6 are poor at organizing the memory content, even when they are instructed to do so.  Only by the end of elementary school, children begin to organize information they learn without being prompted to do so, and to activate strategies for memory search and retrieval.  Older people are poor at activating efficient strategies both during learning and during encoding and retrieval.

To summarize, we see that episodic memory is present by the age of six and deteriorates in old age.  Young children and old people have difficulty identifying the memory source more than adolescents or adults.  Small children and old people rely more on familiarity than on recollection when they recall episodic memories.  Efficient strategies for storage and retrieval develop during elementary school and deteriorate in old age. 

This is how episodic memory fulfills one of the conditions for being a cognitive ability – a pattern of development across the lifespan. 

Does it satisfy other conditions?  I hope to write about that in the future.

האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)? חלק שלישי: הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי- המקרה של זיכרון אפיזודי נמוך.

האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)?  

חלק שלישי:  

הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי-  

המקרה של זיכרון אפיזודי נמוך במיוחד.

האם הזיכרון האפיזודי יכול להיות יכולת קוגניטיבית (צרה)?  לשם כך עליו לעמוד במספר תנאים.  בפוסט הראשון בסדרה ראינו, שלזיכרון האפיזודי קו התפתחותי לאורך החיים.  הוא מתפתח מגיל שש בערך ומידרדר בזיקנה. 

בפוסט השני התחלנו לבדוק את השאלה האם יש הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי.  דנו באנשים בעלי זיכרון אפיזודי גבוה במיוחד.

בפוסט זה נדון בקבוצת אנשים שיש להם זיכרון אפיזודי נמוך וחלש במיוחד.

ראשית, תזכורת מהירה נוספת למושגים (מי שזוכר מוזמן לקפוץ לצבע הירוק למטה):

זיכרון אפיזודי הוא זיכרון לאירועי חיים שאנו עצמנו חווינו במקום מסוים ובזמן מסויים.  לזיכרון האפיזודי מתלווה החוויה, התחושה של "להיות באירוע, במקום ההוא ובזמן ההוא". 

זיכרון אוטוביוגרפי מורכב משילוב של זכרונות אפיזודים עם ידע סמנטי על עצמנו ועל דברים שהתרחשו בעולם במהלך חיינו.  ידע סמנטי על עצמנו הוא, למשל, ידע על האופי שלנו ועל התחביבים שלנו ועל מקומות בהם ביקרנו, באופן שאינו בהכרח קשור לזכרונות אפיזודיים מסוימים (אני יכולה לדעת שביקרתי במקום מסויים ולדעת כיצד מקום זה נראה, אך לא לזכור את חווית הביקור עצמו).

זיכרון סמנטי הוא אוצר הידע המגובש שצברנו (עובדות, רעיונות, משמעויות מלים ומושגים, ידע על התרבות שלנו).  

בשנת 2004 אשה בשם SUSAN MCKINNON קראה מאמר אודות הפסיכולוג ENDEL TULVING, שטבע את ההבחנה בין זיכרון סמנטי לזיכרון אפיזודי.  במאמר, שעסק בזיכרון האפיזודי, הוצג מקרה של אדם שזכרונו האפיזודי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים.  מקינון הבחינה, שהסימפטומים של אותו אדם דומים מאד לחוויות שלה, אלא שלה אין נזק מוחי.  טולבינג הביע במאמר את אמונתו שקיימים בעולם אנשים אינטליגנטים ובריאים לגמרי שאין להם יכולת לזכור חוויות אישיות.  לאנשים אלה פשוט אין זיכרון אפיזודי.  טולבינג ניבא שבקרוב אנשים אלה ימצאו.  מקינון הבינה שטולבינג מתכוון לאנשים כמוה. 

מקינון היא אשה בריאה, נשואה ובעלת משפחה.  כעת היא פנסיונרית ובעבר עבדה בתפקיד מקצועי במשך שנים.  היא לא זוכרת שום אירועים מחייה.  היא לא זוכרת אירועים טובים ומרגשים, לא זוכרת אירועים קשים וטראומטים, וגם לא ויכוחים.  היא יודעת על קיומם של אירועים כאלה אבל אין לה חוויה של זיכרון מהם.  היא לא זוכרת ספרים שקראה או סדרות או סרטים שראתה.  היכולת שלה ליצור דימויים מנטלים אינה גבוהה. 

בשנת 2006 היא החליטה לפנות לד"ר בראיין לוין שעבד עם טולבינג.  לוין העביר לה סדרה של מבחנים, והיא הפכה לאדם הראשון שאובחן עם SDAM – SEVERELY DEFICIENT AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY.  מאוחר יותר לוין איתר עוד שני אנשים במצב דומה, ובשנת 2015 פירסם, יחד עם חבריו למחקר Palombo, Alain, Söderlund & Khuu מאמר על שלושת האנשים הללו.  מאז פירסום המאמר, מאות אנשים פנו אליו כשהם חושבים שיש להם SDAM.  הקבוצה של לוין בוחנת כעת אנשים אלה.  לוין מעריך שיצליח למצוא פחות מ – 15 איש שיענו לקריטריונים של SDAM בקבוצה זו.

שלושת האנשים עם SDAM הם אנשים אינטליגנטים (רמת המשכל של כל אחד מהם היתה 110 ומעלה) עובדים ומשכילים, שלאחד מהם יש דוקטורט.  הזיכרון האוטוביוגרפי הנמוך שלהם לא פוגע בתפקוד היומיומי שלהם.  אנשים אלה הם בריאים, לא סבלו מפגיעות ראש, מחלות נוירולוגיות או טראומה פסיכולוגית.  לשניים מהם יש הסטוריה רחוקה של דיכאון, באפיזודה אחת וללא הישנות, בסוף גיל ההתבגרות – שנים לפני שהשתתפו במחקר הנוכחי.  שניים מהשלושה נמצאים במערכות יחסים מחייבות (נישואין, ידועים בציבור) ואחד רווק.

שלשתם נוכחו לדעת שיש להם בעיה בזיכרון האוטוביוגרפי בשנות ההתבגרות המאוחרת או בבגרות המוקדמת.   

החוקרים השוו אותם לחמישה עשר אנשים דומים להם בגיל (גיל 47 בממוצע) וברמת ההשכלה (שש עשרה וחצי שנות השכלה בממוצע). 

מבין המבחנים הקוגניטיביים, המדד היחיד ששלושתם היו נמוכים בו היה השליפה של ה-  RCFT לאחר שלוש דקות ולאחר שלושים דקות. 

המחברים סוברים ששליפה של חומר חזותי היא אינהרנטית להיזכרות אוטוביוגרפית (כלומר, כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר אנו יוצרים דימוי חזותי שלו).  הם מציינים שבמחקר אחר נמצאו שני אנשים בריאים עם חוסר יכולת מוחלטת לכל אורך חייהם ליצור דימוי חזותי.  אנשים אלה היו בעלי יכולת נמוכה לחוות מחדש אירועים אפיזודים.  לאחד מהשניים, שבמקרה עבר אבחון נוירו פסיכולוגי בעברו, היתה פגיעה בזיכרון החזותי, כולל ציונים נמוכים בריי החזותי. 

כיצד בדקו את הזיכרון האוטוביוגרפי של אנשים אלה ושל קבוצת הביקורת? 

כל אחד מאנשי ה – SDAM ומאנשי קבוצת הביקורת בחר שני אירועים מכל אחת משש תקופות חיים:  לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנה, לפני עשר שנים, בגיל ההתבגרות ובילדות.  כל אחד מהאירועים היה צריך להתרחש בזמן ספציפי ובמקום ספציפי.  האנשים יכלו להסתכל בלוחות שנה או לבקש מאנשים קרובים אליהם לנקוב בשם של אירוע כזה (למשל, "ביולי 2016 ביקרת בפארק סאורק בקוריאה").  האנשים הקרובים התבקשו לא להוסיף שום פרטים לתיאור האירוע. 

כל אחד מהאנשים (SDAM וקבוצת הביקורת) סיפר על האירועים הללו כמיטב יכלתו.  החוקרים ניתחו את סיפוריהם וסיווגו את הפרטים בהם לפרטים אפיזודים (קשורים ישירות לאירוע הראשי שתואר, ספציפים לזמן ולמקום, מקנים תחושה של חוויה מחדש) ולפרטים סמנטים או "חיצוניים" (למשל, עובדות על קוריאה או על אתרים בקוריאה שלא בהכרח קשורות לאותו ביקור).  

הסתבר ששלושת האנשים עם SDAM הפיקו הרבה פחות פרטים אפיזודים במובהק ביחס לקבוצת הביקורת -  אבל רק עבור אירועים שהתרחשו בתקופת הילדות וגיל ההתבגרות.  

מספר הפרטים האפיזודים ששלושת אנשי ה – SDAM יכלו לספר על אירועים בתקופות חיים מאוחרות יותר לא היה שונה במובהק מזה של אנשי קבוצת הביקורת.  זאת למרות שאנשי ה – SDAM אמרו שאין להם חוויה של האירועים הללו – שהם לא זוכרים את האירועים שהם מתארים.  איך זה יכול להיות? 

החוקרים משערים, שאנשי ה-  SDAM יכלו להפיק פרטים כמו-אפיזודים EPISODIC-LIKE כתוצאה מהפעלת תהליכים לא אפיזודים (אלא סמנטים).  אנשים אלה רגילים במשך שנים לפצות על העדר החוויה האישית באמצעות היכרות עם סיפור האירוע.  סיפור האירוע מסופר מחדש בכל פעם שהאירוע מוזכר, ואנשים שונים שהיו בו מן הסתם מוסיפים פרטים לסיפור זה.  תמונות מן האירוע אף הן תורמות להעשרת סיפור האירוע.  אוסיף ואשער, שייתכן שאירועים מן העבר הרחוק מוזכרים בצורה פחות ספונטנית באופן כללי, ומוזכרים פחות בחברת אנשים שהשתתפו בהם ויכולים להעשיר את הסיפור עליהם. 

נראה לי, שקשה מאד להבחין במחקר בין פרטים אפיזודים לפרטים כמו-אפיזודים.  לעתים קרובות גם האדם המספר עצמו מתקשה להבחין ביניהם.  בכל פעם שאנחנו מספרים על אירוע אפיזודי אנחנו משלבים בין פרטים אפיזודים לכמו-אפיזודים.  אני לא בטוחה שאנחנו יכולים להבחין בין פרטים קטנים שאנחנו זוכרים ישירות מתוך אירוע שהתרחש לפני שנים רבות, לבין פרטים קטנים שמישהו אחר שהיה באירוע הוסיף לנו.  במהלך ההיזכרות אנחנו גם נעזרים, בלי להיות מודעים לכך, ב"תסריט" או "סכמה" על פיה אמור אירוע כזה להתנהל. 

זה מדגיש עד כמה זיכרון אוטוביוגרפי הוא תופעה שנמצאת על הגבול בין האישי לבינאישי ולחברתי.   הזיכרון האוטוביוסרפי שלנו הוא במידה מסויימת סיפור שיש לו מספר מחברים, סיפור המושפע מערכים ומנורמות של התרבות בה אנחנו חיים.    

אולי כדי להתגבר על סוגיות אלה, במחקר זה הוסיפו ונתנו לשופטים שלא ידעו אם האדם שאת זכרונותיו הם קוראים שייך לקבוצת ה – SDAM או לא להתרשם התרשמות איכותנית מאיכות הזכרונות.  שופטים אלה התרשמו, שאיכות הזיכרון של שלושת האנשים עם SDAM לאירועים שהתרחשו לא רק בתקופת הילדות וההתבגרות, אלא גם לפני עשר שנים, לפני שנה ואפילו לפני שבוע היא פחות גבוהה (מבחינת עושר הזיכרון, מידת ההתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני ואחרי האירוע) מאשר איכות הזיכרון של אנשי קבוצת הביקורת.

יש גם ממצאים נוירולוגים:  אצל שלושת האנשים עם ה – SDAM ההיפוקמפוס בצד ימין קטן יותר מאשר אצל קבוצת הביקורת.  במהלך שליפה של אירועים אפיזודים תחת FMRI, אצל אנשים אלה יש פחות פעילות באזורים מוחיים הקשורים לזיכרון אוטוביוגרפי ועם זיכרון חזותי.   

 לסיכום, אנחנו רואים עדות לקיומה האפשרי של קבוצת אנשים שאינם מסוגלים לזכור אירועים מחייהם, שאין להם זיכרון אפיזודי.  אלה אנשים בריאים, משכילים, עובדים ומתפקדים באופן תקין מבחינה קוגניטיבית ובינאישית.  בשל קוטן הקבוצה (שלושה אנשים) קשה לדעת אם ההנמכה שקיימת אצלם בזיכרון החזותי מאפיינת אנשים אחרים עם SDAM.  קשה לדעת אם אפיזודת הדיכאון עמה התמודדו שניים מהם מאפיינת אנשים אחרים עם SDAM.  באופן כללי, קשה מאד להגיע למסקנות כלשהן על סמך מחקר בשלושה אנשים.  מחקר על אנשים נוספים נערך בימים אלה.

ממצאים אלה מעוררים שאלות והרהורים.  אנחנו רגילים לחשוב שסיפור החיים שלנו הוא חלק מהותי מתפיסת הסלף, שהזכרון האוטוביוגרפי הוא חלק מהותי מהסלף.  אבל לאנשים אלה יש בהחלט תפיסת סלף, אישיות, תחביבים, ערכים, אמונות, דעות וחברים.  הם יודעים היטב מי הם.

ודבר נוסף:  עצם היכולת של אנשים אלה לתפקד באופן כל כך טוב בחיי היומיום מכל הבחינות – מקצועית, אישית – מעוררת את השאלה עד כמה הזיכרון האפיזודי חיוני לנו?  ואם הוא לא חיוני – לאיזה צורך הוא התפתח?

       

Palombo, D. J., Alain, C., Söderlund, H., Khuu, W., & Levine, B. (2015). Severely deficient autobiographical memory (SDAM) in healthy adults: A new mnemonic syndrome. Neuropsychologia, 72, 105-118.‏  http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S002839321500158X

The strange case of the woman who couldn't remember her past – and can't imagine her future.  Erika Hayasaki.  WIRED.

https://www.wired.com/?p=1994722

האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)? חלק שני: הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי- המקרה של זיכרון אפיזודי גבוה וחזק במיוחד.

האם הזיכרון האפיזודי יכול להיות יכולת קוגניטיבית (צרה)?  לשם כך עליו לעמוד במספר תנאים.  באחד מהם דנו בפוסט הקודם.  ראינו, שלזיכרון האפיזודי קו התפתחותי לאורך החיים.  הוא מתפתח מגיל שש בערך ומידרדר בזיקנה.

האם קיימים הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי?  כלומר, האם בתוך אותה קבוצת גיל, ישנם אנשים שיש להם זיכרון אפיזודי עשיר לעומת אנשים אחרים, שיש להם זיכרון אפיזודי דל?  מסתבר שכן. 

בפוסט זה נדון בקבוצת האנשים שיש להם זיכרון אפיזודי חזק ועשיר במיוחד. 

ראשית ניזכר במספר מושגים: 

זיכרון אפיזודי הוא זיכרון לאירועי חיים שאנו עצמנו חווינו במקום מסוים ובזמן מסויים.  לזיכרון האפיזודי מתלווה החוויה, התחושה של "להיות באירוע, במקום ההוא ובזמן ההוא". 

זיכרון אוטוביוגרפי מורכב משילוב של זכרונות אפיזודים עם ידע סמנטי על עצמנו ועל דברים שהתרחשו בעולם במהלך חיינו.  ידע סמנטי על עצמנו הוא, למשל, ידע על האופי שלנו ועל התחביבים שלנו ועל מקומות בהם ביקרנו, באופן שאינו בהכרח קשור לזכרונות אפיזודיים מסוימים (אני יכולה לדעת שביקרתי במקום מסויים ולדעת כיצד מקום זה נראה, אך לא לזכור את חווית הביקור עצמו).

זיכרון סמנטי הוא אוצר הידע המגובש שצברנו (עובדות, רעיונות, משמעויות מלים ומושגים, ידע על התרבות שלנו).   

במונחי CHC, היכולת הרחבה "ידע מגובש" היא התוכן שיש לנו בזיכרון.  היכולת הרחבה "אחסון ושליפה לטווח ארוך" היא תהליכי האחסון (הלמידה) ותהליכי השליפה של התוכן הזה. 

בשנת 2000 קיבל פרופ' McGaugh, נוירופסיכולוג באוניברסיטת קליפורניה, אימייל שסקרן אותו מאד.  הכותבת היתה אשה בת 34, שכתבה כך:  "מאז שהייתי בת 11, יש לי יכולת שלא תיאמן לזכור את העבר שלי...אני יכולה לקחת תאריך, בין 1974 להיום, ולומר לך באיזה יום בשבוע חל תאריך זה, מה עשיתי באותו יום, ואם קרה משהו חשוב באותו יום (למשל פיצוץ מעבורת החלל צ'לנג'ר)  - אני יכולה לתאר לך גם את זה.  אני לא מסתכלת בלוח שנה לפני כן...בכל פעם שאני רואה תאריך בטלויזיה (או בכל מקום אחר) אני חוזרת באופן אוטומטי לתאריך זה וזוכרת היכן הייתי, מה עשיתי, באיזה יום בשבוע חל תאריך זה, וכן הלאה והלאה והלאה.  זה מתמיד, בלתי נשלט ולגמרי מתיש אותי".

"אנשים מסוימים קוראים לי "לוח השנה האנושי" בעוד שאנשים אחרים בורחים מהחדר בפחד.  התגובה האחידה שאני מקבלת מכל מי שמתוודע לראשונה ל"כשרון" הזה היא תדהמה.  ואז אותם אנשים מתחילים לזרוק לי תאריכים כדי לנסות לבלבל אותי...עד עתה אף אחד לא הצליח לעשות זאת!  מרבית האנשים קוראים לזה "כשרון" אבל אני קוראת לזה עול.  כל חיי עוברים בראשי כל יום וזה גורם לי להשתגע!!!..."

פרופ' מגו ואנשי צוותו היו מאד סקפטים לגבי התופעות שתיארה האשה, אך בכל זאת הזמינו אותה לפגישה.  פגישה זו הובילה לחמש שנים במהלכן אשה זו עברה אינספור מבחנים וראיונות.  מהר מאד התברר לפרופ' מגו ולאנשי צוותו, שהזיכרון שלה היה שונה ממקרים אחרים של זכרונות טובים במיוחד שדווחו בספרות המקצועית.   היא לא היתה טובה באחסון ושליפה של רשימות ארוכות של מלים, למשל.  הזכרונות שלה היו מאד אישיים.  הם היו קשורים לדברים שעניינו אותה ולתאריכים שהתרחשו במהלך חייה.

החוקרים אימתו את זכרונה האוטוביוגרפי עם אירועים שרשמה ביומנים האישיים שאותם חיברה מאז גיל 10 ועם אירועים שסיפרה להם אמה.  לגבי אירועים במרחב הציבורי ("פיצוץ מעבורת צ'לנג'ר")  - החוקרים יכלו לאמת את התאריכים, היום בשבוע בו התרחשו ופרטים של אירועים אלה שהיא זכרה באמצעות מקורות מידע חיצוניים. 

החוקרים נהדמו לגלות עד כמה הזיכרון האוטוביוגרפי של אשה זו יוצא דופן.  הם פרסמו את המקרה שלה במאמר בשנת 2006. 

לא עבר זמן רב מפרסום המאמר, והסיפור שלה עורר עניין עצום בתקשורת.  בתחילה היא שמרה על חסיון זהותה אך לאחר מכן החליטה להיחשף בשמה -  Jill Price    בכתבות כמו זו למשל. 

בעקבות הפרסום התגלו ששה אנשים נוספים, עליהם נעשתה כתבה מעניינת מאד בתכנית 60 MINUTES, שזה חלקה הראשון וזה חלקה השני.   

  

לאט לאט החלו להתגלות עוד אנשים עם תסמונת זו, שקיבלה את השם HSAM – HIGHLY SUPERIOR AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY.   כעת ידועים בעולם כ – 50 אנשים כאלה, ומתחילים להסתמן מאפיינים משותפים להם:

א.  אירגון של הזיכרון לפי תאריכים.  אנשים אלה יכולים לשלוף זיכרון אפיזודי על פי תאריך מסויים בשנה מסויימת.  הם אף יודעים מה היה היום בשבוע באותו תאריך.  זה עובד גם בכיוון השני:  כאשר נותנים להם שם של אירוע שהתרחש בתקופת החיים לגביה יש להם זיכרון אוטוביוגרפי גבוה (בדרך כלל מעל גיל 10), הם יכולים לומר את התאריך המדויק בו אירוע זה התרחש.  האירוע לא חייב להיות בולט מאד, אך הוא צריך להיות אירוע שעניין אותם במיוחד (אפילו אפיזודה מסויימת מתוך סדרת טלויזיה בה נהגו לצפות).  רבים מאנשים אלה נוהגים לשלוף זכרונות על פי תאריכים (למשל, לשלוף מה שקרה בתאריך של היום לפני שנה, שנתיים, שלוש וכן הלאה עד גיל 10). 

ב.  רגישות גבוהה ותגובה רגשית עוצמתית יחסית לאירועי חיים רבים.  כאשר אנשים עם HSAM            שולפים אפיזודה שהתרחשה לפני שנים רבות, הם חיים אותה מחדש במלוא העוצמה הרגשית בה חשו כאשר חוו אותה לראשונה.  כפי שאומר אחד מהם, Joey DeGrandis, "אם תתן לי תאריך מסוים, אוכל לספר לך משהו שקרה לי באותו יום...ואת הרגשות הקשורים לזה.  כאשר אני נזכר בדברים האלה אני ממש נמצא שם מבחינה רגשית.  אני זוכר איך הרגשתי בזמן מסויים בחיות רבה מאד...זו חוויה חושית כאילו אני חי מחדש את אותו יום.  הזיכרון יעורר דימויים, רגשות, איך אדם כלשהו נראה כשהוטל עליו אור מסויים ודברים כאלה"..."כל דבר שאני חווה  -  אני חווה עם המון רגש".    

ג.  שילוב גדול מהרגיל בין הזיכרון הסמנטי לזיכרון האפיזודי.  לאנשים עם HSAM יש לא רק זיכרון אוטוביוגרפי עשיר אלא גם רפרטואר רחב של מידע על אירועים שהתרחשו במרחב הציבורי (כולם, כאמור, קשורים בתאריכים בהם התרחשו).  מידע השייך למרחב הציבורי בדרך כלל נשמר בזיכרון הסמנטי ללא ההקשר בו הוא נרכש (למשל, אני לא זוכרת היכן הייתי ומה עשיתי כאשר נחשפתי לראשונה למושג "תקינות פוליטית".  ברור שהיה אירוע בו למדתי על קיומו של מושג זה, אך המושג קיים כעת במאגר הידע הסמנטי שלי ללא ההקשר בו רכשתי אותו). 

רק אירועים במרחב הציבורי שהם מאד יוצאי דופן מקודדים אצלנו בזיכרון ביחד עם ההקשר בו הם נרכשו.  למשל, מן הסתם כל אחד מאיתנו זוכר היכן היה ומה עשה כאשר נודע לו לראשונה על רצח רבין או על הפיגוע במגדלי התאומים.  אנחנו כמובן זוכרים גם את התאריכים בהם אירועים אלה התרחשו.  נראה לי, שהתגובה הרגשית העוצמתית שאירועים כאלה מעוררים גורמת לכך שהם לא ינותקו מהקשרם האפיזודי ושהם לא יהפכו לעוד פיסת מידע שיש לנו במאגר הידע המגובש. 

אצל אנשים עם HASM   אירועים רבים יותר שמתרחשים במרחב הציבורי, מהם בעלי חשיבות שולית (כמו סדרה קומית בטלויזיה בה הם צפו בתאריך מסויים) מקושרים לחוויות אפיזודות ספציפיות.  אנשים אלה בדרך כלל יודעים את התאריך בו התרחש האירוע והיכן הם היו כאשר הם שמעו על האירוע.  אני משערת, לאור דבריו של ג'ואי דגרנדיס ואנשים אחרים עם HSAM, שייתכן שאירועים רבים יותר מעוררים אצלם תגובה רגשית עוצמתית בעת התרחשותם, מה שגורם לכך שהם לא ינותקו מהקשרם.  שמירת האירוע שהתרחש במרחב הציבורי ביחד עם ההקשר האוטוביוגרפי בו למדת על אירוע זה לראשונה עוזרת לארגן את הזיכרון הסמנטי וכן עוזרת לשלוף אירועים אלה מהזיכרון הסמנטי.  אצל אנשים עם HSAM יש טשטוש של ההבחנה בין ידע מגובש סמנטי לבין זיכרון אפיזודי. 

האם זה אומר, שאולי ניתן לסייע לילדים עם קושי באחסון ובשליפה מהזיכרון לטווח ארוך על ידי קישור מידע סמנטי למידע אפיזודי (למשל, לעודד העלאת זכרונות על ביקורים של הילדים בירושלים כאשר לומדים על אירועים הסטורים שהתרחשו בירושלים)?  ההבדל הוא שכאן הקישור לחוויה האפיזודית נעשה בדיעבד, בעוד שאצל אנשים עם HSAM הקישור בין המידע הסמנטי לאפיזודי נוצר ונשמר מרגע התרחשותו.   אם במהלך השיעור על ההיסטוריה של ירושלים היה מתרחש אירוע יוצא דופן, למשל כניסה של להקת ציפורים לכיתה, אירוע זה היה אולי מגדיל את הסיכוי לכך שהמידע שנלמד באותו שיעור ישלף בקלות רבה יותר כאשר התלמיד נזכר בלהקת הציפורים שהתעופפה בכיתה.  אבל לא ניתן להצמיד אירוע יוצא דופן כזה לכל פיסת מידע נלמדת....

ד.  קווים של OCD בחיי היומיום.  נראה, שלאנשים עם HSAM יש קווים מסויימים של OCD.  למשל, חלקם מקפידים לשמור על סדר ספציפי ומסויים בחפצים שלהם.  לא ברור לי אם הזיכרון האוטוביוגרפי הטוב במיוחד התפתח כסגנון התמודדות עם קושי או חרדה באמצעות אירגון ותיעוד של הזיכרונות, או שאולי קווי ה – OCD התפתחו כדרך להתמודד עם ההצפה בזכרונות אוטוביוגרפים, חלקם בלתי נעימים, או שפשוט יש מתאם בין הסימפטומים של HSAM  ושל OCD.  יש דמיון בין מבנה המוח של אנשים עם HSAM לבין מבנה המוח של אנשים עם OCD.  לשניהם יש הגדלה ב – CAUDATE וב – PUTAMEN. 

 ה.  תחזוק:  אנשים אלה מרבים להפעיל את הזיכרון האוטוביוגרפי שלהם ברגעי מנוחה, באופנים שככל הנראה תורמים לאירגון שלו ולתחזוק שלו.  למשל, הם נזכרים בכל התאריכים בהם ביקרו במסעדה מסויימת ועל מה שהתרחש בכל ביקור.  או למשל, בכל ערב הם נזכרים במה שקרה באותו יום לפני שנה, שנתיים, שלוש וכן הלאה עד גיל 10.  או שהם מנסים להיזכר בכמה שיותר תאריכים משנה מסויימת.   חלקם  מנהלים יומן בו הם מתעדים את חייהם.   יש חוקרים שרואים גם במנהגים אלה של תחזוק הזכרונות קווים של OCD. 

ו.  ממצאים נוירולוגים –לאנשים עם HSAM יש שוני מורפולוגי בתשעה מבנים מוחיים לעומת אנשים מקבוצת ביקורת, ביניהם, כאמור למעלה, הגדלה ב – CAUDATE וב – PUTAMEN.     

ז.  לפחות לגבי האנשים הראשונים שהתגלו עם התסמונת הזו, היה לרובם קושי להחזיק זוגיות ולהקים משפחה.  אחת ההשערות לגבי זה היא שהם זוכרים היטב אירועים לא נעימים ורגעי קונפליקטים עם בני הזוג, מה שכנראה מקשה עליהם להתגבר ולהמשיך הלאה.   

לסיכום:  שאלנו האם זיכרון אפיזודי יכול להיות יכולת קוגניטיבית צרה.  כדי להיות יכולת צרה הוא צריך לעמוד במספר תנאים.  אחד מהם הוא הבדלים בינאישיים.  בפוסט זה התחלנו לדון בהבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי, והתמקדנו ב – HSAM  - אנשים עם זיכרון אפיזודי חזק וגבוה במיוחד.

Parker, E. S., Cahill, L., & McGaugh, J. L. (2006). A case of unusual autobiographical remembering. Neurocase, 12(1), 35-49.‏  http://www.psych.ufl.edu/~fischler/Hm/Parker06_MemorySavant.pdf

LePort, A. K., Mattfeld, A. T., Dickinson-Anson, H., Fallon, J. H., Stark, C. E., Kruggel, F., ... & McGaugh, J. L. (2012). Behavioral and neuroanatomical investigation of highly superior autobiographical memory (HSAM). Neurobiology of learning and memory, 98(1), 78-92.  http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3764458/

LePort, A. K., Stark, S. M., McGaugh, J. L., & Stark, C. E. (2015). Highly superior autobiographical memory: Quality and quantity of retention over time.Frontiers in psychology, 6.‏  http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4720782/