האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)? חלק שלישי: הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי- המקרה של זיכרון אפיזודי נמוך.

האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)?  

חלק שלישי:  

הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי-  

המקרה של זיכרון אפיזודי נמוך במיוחד.

האם הזיכרון האפיזודי יכול להיות יכולת קוגניטיבית (צרה)?  לשם כך עליו לעמוד במספר תנאים.  בפוסט הראשון בסדרה ראינו, שלזיכרון האפיזודי קו התפתחותי לאורך החיים.  הוא מתפתח מגיל שש בערך ומידרדר בזיקנה. 

בפוסט השני התחלנו לבדוק את השאלה האם יש הבדלים בינאישיים בזיכרון האפיזודי.  דנו באנשים בעלי זיכרון אפיזודי גבוה במיוחד.

בפוסט זה נדון בקבוצת אנשים שיש להם זיכרון אפיזודי נמוך וחלש במיוחד.

ראשית, תזכורת מהירה נוספת למושגים (מי שזוכר מוזמן לקפוץ לצבע הירוק למטה):

זיכרון אפיזודי הוא זיכרון לאירועי חיים שאנו עצמנו חווינו במקום מסוים ובזמן מסויים.  לזיכרון האפיזודי מתלווה החוויה, התחושה של "להיות באירוע, במקום ההוא ובזמן ההוא". 

זיכרון אוטוביוגרפי מורכב משילוב של זכרונות אפיזודים עם ידע סמנטי על עצמנו ועל דברים שהתרחשו בעולם במהלך חיינו.  ידע סמנטי על עצמנו הוא, למשל, ידע על האופי שלנו ועל התחביבים שלנו ועל מקומות בהם ביקרנו, באופן שאינו בהכרח קשור לזכרונות אפיזודיים מסוימים (אני יכולה לדעת שביקרתי במקום מסויים ולדעת כיצד מקום זה נראה, אך לא לזכור את חווית הביקור עצמו).

זיכרון סמנטי הוא אוצר הידע המגובש שצברנו (עובדות, רעיונות, משמעויות מלים ומושגים, ידע על התרבות שלנו).  

בשנת 2004 אשה בשם SUSAN MCKINNON קראה מאמר אודות הפסיכולוג ENDEL TULVING, שטבע את ההבחנה בין זיכרון סמנטי לזיכרון אפיזודי.  במאמר, שעסק בזיכרון האפיזודי, הוצג מקרה של אדם שזכרונו האפיזודי נפגע כתוצאה מתאונת דרכים.  מקינון הבחינה, שהסימפטומים של אותו אדם דומים מאד לחוויות שלה, אלא שלה אין נזק מוחי.  טולבינג הביע במאמר את אמונתו שקיימים בעולם אנשים אינטליגנטים ובריאים לגמרי שאין להם יכולת לזכור חוויות אישיות.  לאנשים אלה פשוט אין זיכרון אפיזודי.  טולבינג ניבא שבקרוב אנשים אלה ימצאו.  מקינון הבינה שטולבינג מתכוון לאנשים כמוה. 

מקינון היא אשה בריאה, נשואה ובעלת משפחה.  כעת היא פנסיונרית ובעבר עבדה בתפקיד מקצועי במשך שנים.  היא לא זוכרת שום אירועים מחייה.  היא לא זוכרת אירועים טובים ומרגשים, לא זוכרת אירועים קשים וטראומטים, וגם לא ויכוחים.  היא יודעת על קיומם של אירועים כאלה אבל אין לה חוויה של זיכרון מהם.  היא לא זוכרת ספרים שקראה או סדרות או סרטים שראתה.  היכולת שלה ליצור דימויים מנטלים אינה גבוהה. 

בשנת 2006 היא החליטה לפנות לד"ר בראיין לוין שעבד עם טולבינג.  לוין העביר לה סדרה של מבחנים, והיא הפכה לאדם הראשון שאובחן עם SDAM – SEVERELY DEFICIENT AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY.  מאוחר יותר לוין איתר עוד שני אנשים במצב דומה, ובשנת 2015 פירסם, יחד עם חבריו למחקר Palombo, Alain, Söderlund & Khuu מאמר על שלושת האנשים הללו.  מאז פירסום המאמר, מאות אנשים פנו אליו כשהם חושבים שיש להם SDAM.  הקבוצה של לוין בוחנת כעת אנשים אלה.  לוין מעריך שיצליח למצוא פחות מ – 15 איש שיענו לקריטריונים של SDAM בקבוצה זו.

שלושת האנשים עם SDAM הם אנשים אינטליגנטים (רמת המשכל של כל אחד מהם היתה 110 ומעלה) עובדים ומשכילים, שלאחד מהם יש דוקטורט.  הזיכרון האוטוביוגרפי הנמוך שלהם לא פוגע בתפקוד היומיומי שלהם.  אנשים אלה הם בריאים, לא סבלו מפגיעות ראש, מחלות נוירולוגיות או טראומה פסיכולוגית.  לשניים מהם יש הסטוריה רחוקה של דיכאון, באפיזודה אחת וללא הישנות, בסוף גיל ההתבגרות – שנים לפני שהשתתפו במחקר הנוכחי.  שניים מהשלושה נמצאים במערכות יחסים מחייבות (נישואין, ידועים בציבור) ואחד רווק.

שלשתם נוכחו לדעת שיש להם בעיה בזיכרון האוטוביוגרפי בשנות ההתבגרות המאוחרת או בבגרות המוקדמת.   

החוקרים השוו אותם לחמישה עשר אנשים דומים להם בגיל (גיל 47 בממוצע) וברמת ההשכלה (שש עשרה וחצי שנות השכלה בממוצע). 

מבין המבחנים הקוגניטיביים, המדד היחיד ששלושתם היו נמוכים בו היה השליפה של ה-  RCFT לאחר שלוש דקות ולאחר שלושים דקות. 

המחברים סוברים ששליפה של חומר חזותי היא אינהרנטית להיזכרות אוטוביוגרפית (כלומר, כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר אנו יוצרים דימוי חזותי שלו).  הם מציינים שבמחקר אחר נמצאו שני אנשים בריאים עם חוסר יכולת מוחלטת לכל אורך חייהם ליצור דימוי חזותי.  אנשים אלה היו בעלי יכולת נמוכה לחוות מחדש אירועים אפיזודים.  לאחד מהשניים, שבמקרה עבר אבחון נוירו פסיכולוגי בעברו, היתה פגיעה בזיכרון החזותי, כולל ציונים נמוכים בריי החזותי. 

כיצד בדקו את הזיכרון האוטוביוגרפי של אנשים אלה ושל קבוצת הביקורת? 

כל אחד מאנשי ה – SDAM ומאנשי קבוצת הביקורת בחר שני אירועים מכל אחת משש תקופות חיים:  לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנה, לפני עשר שנים, בגיל ההתבגרות ובילדות.  כל אחד מהאירועים היה צריך להתרחש בזמן ספציפי ובמקום ספציפי.  האנשים יכלו להסתכל בלוחות שנה או לבקש מאנשים קרובים אליהם לנקוב בשם של אירוע כזה (למשל, "ביולי 2016 ביקרת בפארק סאורק בקוריאה").  האנשים הקרובים התבקשו לא להוסיף שום פרטים לתיאור האירוע. 

כל אחד מהאנשים (SDAM וקבוצת הביקורת) סיפר על האירועים הללו כמיטב יכלתו.  החוקרים ניתחו את סיפוריהם וסיווגו את הפרטים בהם לפרטים אפיזודים (קשורים ישירות לאירוע הראשי שתואר, ספציפים לזמן ולמקום, מקנים תחושה של חוויה מחדש) ולפרטים סמנטים או "חיצוניים" (למשל, עובדות על קוריאה או על אתרים בקוריאה שלא בהכרח קשורות לאותו ביקור).  

הסתבר ששלושת האנשים עם SDAM הפיקו הרבה פחות פרטים אפיזודים במובהק ביחס לקבוצת הביקורת -  אבל רק עבור אירועים שהתרחשו בתקופת הילדות וגיל ההתבגרות.  

מספר הפרטים האפיזודים ששלושת אנשי ה – SDAM יכלו לספר על אירועים בתקופות חיים מאוחרות יותר לא היה שונה במובהק מזה של אנשי קבוצת הביקורת.  זאת למרות שאנשי ה – SDAM אמרו שאין להם חוויה של האירועים הללו – שהם לא זוכרים את האירועים שהם מתארים.  איך זה יכול להיות? 

החוקרים משערים, שאנשי ה-  SDAM יכלו להפיק פרטים כמו-אפיזודים EPISODIC-LIKE כתוצאה מהפעלת תהליכים לא אפיזודים (אלא סמנטים).  אנשים אלה רגילים במשך שנים לפצות על העדר החוויה האישית באמצעות היכרות עם סיפור האירוע.  סיפור האירוע מסופר מחדש בכל פעם שהאירוע מוזכר, ואנשים שונים שהיו בו מן הסתם מוסיפים פרטים לסיפור זה.  תמונות מן האירוע אף הן תורמות להעשרת סיפור האירוע.  אוסיף ואשער, שייתכן שאירועים מן העבר הרחוק מוזכרים בצורה פחות ספונטנית באופן כללי, ומוזכרים פחות בחברת אנשים שהשתתפו בהם ויכולים להעשיר את הסיפור עליהם. 

נראה לי, שקשה מאד להבחין במחקר בין פרטים אפיזודים לפרטים כמו-אפיזודים.  לעתים קרובות גם האדם המספר עצמו מתקשה להבחין ביניהם.  בכל פעם שאנחנו מספרים על אירוע אפיזודי אנחנו משלבים בין פרטים אפיזודים לכמו-אפיזודים.  אני לא בטוחה שאנחנו יכולים להבחין בין פרטים קטנים שאנחנו זוכרים ישירות מתוך אירוע שהתרחש לפני שנים רבות, לבין פרטים קטנים שמישהו אחר שהיה באירוע הוסיף לנו.  במהלך ההיזכרות אנחנו גם נעזרים, בלי להיות מודעים לכך, ב"תסריט" או "סכמה" על פיה אמור אירוע כזה להתנהל. 

זה מדגיש עד כמה זיכרון אוטוביוגרפי הוא תופעה שנמצאת על הגבול בין האישי לבינאישי ולחברתי.   הזיכרון האוטוביוסרפי שלנו הוא במידה מסויימת סיפור שיש לו מספר מחברים, סיפור המושפע מערכים ומנורמות של התרבות בה אנחנו חיים.    

אולי כדי להתגבר על סוגיות אלה, במחקר זה הוסיפו ונתנו לשופטים שלא ידעו אם האדם שאת זכרונותיו הם קוראים שייך לקבוצת ה – SDAM או לא להתרשם התרשמות איכותנית מאיכות הזכרונות.  שופטים אלה התרשמו, שאיכות הזיכרון של שלושת האנשים עם SDAM לאירועים שהתרחשו לא רק בתקופת הילדות וההתבגרות, אלא גם לפני עשר שנים, לפני שנה ואפילו לפני שבוע היא פחות גבוהה (מבחינת עושר הזיכרון, מידת ההתייחסות לאירועים שהתרחשו לפני ואחרי האירוע) מאשר איכות הזיכרון של אנשי קבוצת הביקורת.

יש גם ממצאים נוירולוגים:  אצל שלושת האנשים עם ה – SDAM ההיפוקמפוס בצד ימין קטן יותר מאשר אצל קבוצת הביקורת.  במהלך שליפה של אירועים אפיזודים תחת FMRI, אצל אנשים אלה יש פחות פעילות באזורים מוחיים הקשורים לזיכרון אוטוביוגרפי ועם זיכרון חזותי.   

 לסיכום, אנחנו רואים עדות לקיומה האפשרי של קבוצת אנשים שאינם מסוגלים לזכור אירועים מחייהם, שאין להם זיכרון אפיזודי.  אלה אנשים בריאים, משכילים, עובדים ומתפקדים באופן תקין מבחינה קוגניטיבית ובינאישית.  בשל קוטן הקבוצה (שלושה אנשים) קשה לדעת אם ההנמכה שקיימת אצלם בזיכרון החזותי מאפיינת אנשים אחרים עם SDAM.  קשה לדעת אם אפיזודת הדיכאון עמה התמודדו שניים מהם מאפיינת אנשים אחרים עם SDAM.  באופן כללי, קשה מאד להגיע למסקנות כלשהן על סמך מחקר בשלושה אנשים.  מחקר על אנשים נוספים נערך בימים אלה.

ממצאים אלה מעוררים שאלות והרהורים.  אנחנו רגילים לחשוב שסיפור החיים שלנו הוא חלק מהותי מתפיסת הסלף, שהזכרון האוטוביוגרפי הוא חלק מהותי מהסלף.  אבל לאנשים אלה יש בהחלט תפיסת סלף, אישיות, תחביבים, ערכים, אמונות, דעות וחברים.  הם יודעים היטב מי הם.

ודבר נוסף:  עצם היכולת של אנשים אלה לתפקד באופן כל כך טוב בחיי היומיום מכל הבחינות – מקצועית, אישית – מעוררת את השאלה עד כמה הזיכרון האפיזודי חיוני לנו?  ואם הוא לא חיוני – לאיזה צורך הוא התפתח?

       

Palombo, D. J., Alain, C., Söderlund, H., Khuu, W., & Levine, B. (2015). Severely deficient autobiographical memory (SDAM) in healthy adults: A new mnemonic syndrome. Neuropsychologia, 72, 105-118.‏  http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S002839321500158X

The strange case of the woman who couldn't remember her past – and can't imagine her future.  Erika Hayasaki.  WIRED.

https://www.wired.com/?p=1994722