בפוסט זה בוצעו שינויים קלים בתאריך 26.9.16.
האם הזיכרון האפיזודי הוא יכולת קוגניטיבית (צרה)?
זיכרון אפיזודי
הוא זיכרון לאירועי חיים שאנו עצמנו חווינו במקום מסוים ובזמן מסויים. זיכרון
אוטוביוגרפי מורכב משילוב של זכרונות אפיזודים עם ידע סמנטי על עצמנו ועל
דברים שהתרחשו בעולם במהלך חיינו.
האם הזיכרון האפיזודי
יכול להיות יכולת קוגניטיבית (צרה)? יכול
להיות שכן! לשם כך עליו לעמוד במספר תנאים אותם הגדיר שניידר. בפוסט זה נדון באחד התנאים הללו – ההיבט ההתפתחותי.
בכל היכולות
הקוגניטיביות שהוגדרו עד כה (יכולת פלואידית, ידע מגובש, מהירות עיבוד וכו') קיים
מימד התפתחותי (התפקוד בהן משתנה עם העליה בגיל).
האם קיים מימד התפתחותי בזיכרון האפיזודי?
מסתבר שכן.
SHING
וחבריו טוענים שהיכולת לזכור אירועי חיים כחוויות אישיות מתחילה בסביבות גיל
שש. הזיכרון האפיזודי הולך ומשתפר מגיל שש
ועד לגיל ההתבגרות, והולך ומדרדר אצל אנשים זקנים מאד.
ניתן להיזכר באירועי חיים בדרכים שונות (כמו
הדרכים באמצעותן אנו שולפים מידע סמנטי): באמצעות
זיהוי (האם היית פעם במגדל אייפל?), באמצעות שליפה חפשית (באילו אתרים בפאריס
ביקרת?), או באמצעות שליפה עם רמז (האם ביקרת בפריס באתרים מהם נשקף נוף של
העיר?).
זיהוי היא דרך ההיזכרות הקלה ביותר. היא דורשת פחות מאמץ קוגניטיבי יזום של חיפוש
בזיכרון. שליפה חפשית ושליפה עם רמז דורשות
מאמץ קוגניטיבי רב יותר ואסטרטגיות לשליפה של המידע מהזיכרון. אצל
ילדים, יכולת הזיהוי מתפתחת בגיל צעיר יותר מאשר יכולת השליפה והשליפה עם
רמז. זקנים מתקשים ממבוגרים צעירים במבחני זיכרון,
כאשר ההבדל בביצוע הוא הגדול ביותר במבחנים הדורשים שליפה חפשית. ההבדל קטן יותר במבחנים הדורשים שליפה עם רמז
וזיהוי.
תפקוד נוסף ששיך לשליפה של מידע מהזיכרון
האפיזודי הוא היכולת להבחין בין אירועים שאנו יודעים שהתרחשו (אך לא חווינו אותם, כי
הם לא קרו לנו באופן אישי), לבין אירועים שאנו
מדמיינים, ולבין אירועים שאכן
חווינו. כלומר, זו היכולת לדעת מהו מקור הזיכרון (משהו שמישהו סיפר לי,
משהו שדמיינתי או משהו שקרה לי) וכך לדעת האם זהו זיכרון אפיזודי או לא. אנו יודעים מהו מקור הזיכרון באמצעות היכולת
שלנו לדלות מהזיכרון מידע הקשרי (מה עשיתי לפני האירוע, אחרי האירוע, מי עוד היה
שם, מה היה בסביבה הפיסית בה זה התרחש ועוד).
ילדים מתחת לגיל שש מתקשים לשפוט אם הם
דמיינו פעולה מסויימת או באמת ביצעו אותה.
גם אנשים
זקנים מתקשים לשפוט מהו מקור הזיכרון.
הבחנה נוספת היא בין היזכרות למוכרות. יש אירועים שאנו יודעים שקרו לנו, אך אנו לא חווים אותם כזיכרון
אפיזודי. כלומר אין לנו חוויה של עצמנו
באותו אירוע. האירוע מעורר בנו תחושת
מוכרות FAMILIARITY אך לא תחושת היזכרות REMEMBERING. אנו לא זוכרים את האירוע
אך אנו יודעים שהוא התרחש, שהיינו שם ושזה קרה לנו.
תחושת המוכרות הופכת
להיות בשלה בגיל צעיר בילדות. תחושת
ההיזכרות מתפתחת מאוחר יותר ולתוך גיל ההתבגרות.
כאשר זקנים שולפים זכרונות אפיזודים, הם נשענים יותר על תהליכי מוכרות
ופחות על תהליכי היזכרות. הם זוכרים פחות
פרטים ספציפיים של האירוע, חווים פחות את עצמם בתוך האירוע, אך יכולים לספר על
האירוע מכיוון שהם מכירים אותו ויודעים שהם חוו אותו.
גם אסטרטגיות לאירגון ולשליפה של זכרונות
אפיזודים מתפתחים במהלך החיים. תהליכי שליטה
קוגניטיבית - כמו פירוט תוכן הזיכרון,
אירגון תוכן הזיכרון, אימות תוכן הזיכרון עם ידע על ההקשר, בקרה על תוכן הזיכרון
(מה שייך לאיזה אירוע), יצירת אסטרטגיה לחיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי אחר אירוע
מסוים - פועלים הן במהלך הקידוד והן במהלך
השליפה. ילדים
מתחת לגיל שש מתקשים לארגן את תוכן הזיכרון, אפילו כאשר מנחים אותם לעשות כך. רק לקראת סוף בית הספר היסודי, ילדים מתחילים לארגן
מידע שהם לומדים בלי שמכוונים אותם לכך, ולהפעיל אסטרטגיות לחיפוש בזיכרון ולשליפה ממנו. זקנים
מתקשים להפעיל אסטרטגיות יעילות הן בעת הלמידה והקידוד והן בעת שליפה.
לסיכום אנו רואים שהזיכרון האפיזודי מתפתח החל מגיל שש בערך
ומידרדר בזיקנה. ילדים צעירים ואנשים זקנים
מתקשים לזהות את מקור הזיכרון (ידע על האירוע, חוויה אישית או דמיון) יותר מאשר
מתבגרים ומבוגרים. ילדים צעירים ואנשים זקנים
נשענים יותר על מוכרות מאשר על היזכרות כאשר הם מתייחסים לזכרונות אפיזודים. אסטרטגיות יעילות לאחסון ולשליפה מתפתחות במהלך
ביה"ס היסודי ומידרדרות בזיקנה.
כך עומד הזיכרון האפיזודי באחד התנאים להיותו יכולת
קוגניטיבית – קו התפתחותי לאורך החיים.
האם הוא עומד בתנאים נוספים? על כך אני מקווה לכתוב בהמשך.
No comments:
Post a Comment