מבחנים השלכתיים פרק 11: תאוריה ומחקרים על מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים

 

בפרק זה נוסיף מעט חומר תיאורטי ומחקרים על מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים.

המטרה הכללית של מנגנוני ההגנה היא למסך חומר מנטלי, כדי למנוע מהאדם רגשות קשים. זיגמונד פרויד, אנה פרויד ואוטו פנישל כתבו בהרחבה על מנגנוני הגנה. הם הציעו, שלמנגנוני הגנה יש שתי מטרות ספציפיות:

    א. לשמור על האגו מפני האיד. הגנות הן יכולות מנטליות שהן חלק מהאגו, שמטרתן להגן על האגו מפני דרישות האינסטינקטים.

       ב. לשמור על האגו מפני הסופראגו. איסורים הוריים גורמים לחרדה. במהלך ההתפתחות חרדה זו מופנמת והופכת לסופראגו, למצפון המופנם, שהופך בעצמו למקור האיסורים. מנגנוני ההגנה מגינים על האגו מתחושות של חרדה, אשמה, גועל ובושה, שמקורן בסופראגו, ובכך שומרות מפני אובדן הערכה עצמית, פאניקה ותחושות איון.

החוקר Vaillant הציע בשנת 1992 ארבע רמות של מנגנוני הגנה:

הגנות פסיכוטיות: הכחשה של המציאות החיצונית, עיוות של המציאות החיצונית.

הגנות בלתי בוגרות: תוקפנות פאסיבית, אקטינג אאוט, דיסוציאציה, השלכה, פנטזיה אוטיסטית (דבלואציה, אידאליזציה, ספליט).

הגנות נוירוטיות: אינטלקטואליזציה, בידוד (ניתוק החוויה מההיבט הרגשי שלה), הדחקה, תצורת תגובה, התקה (הפנית רגשות שליליים מאובייקט אחד לאחר, מאיים פחות), סומטיזציה, UNDOING, רציונליזציה.

הגנות בוגרות:   SUPPRESSION (כלומר, חסימת מחשבות ורגשות לא רצויים באופן מודע ומכוון, בניגוד להדחקה שהיא תהליך לא מודע), אלטרואיזם, הומור וסובלימציה. פיבי קרמר מוסיפה שהזדהות היא מנגנון הגנה בוגר, לפחות אצל מתבגרים.

קרמר בחרה בהכחשה, השלכה והזדהות כדי לייצג שלוש רמות של בשלות, הן במונחים של עליה במורכבות הקוגניטיבית והן במונחים של הגיל שבו הן מתפתחות. הכחשה היא ההגנה הכי פחות מורכבת, והיא מערבת רק קישור של סמן שלילי (למשל, "לא") לתפיסה, למחשבה או לרגש ("אני לא שונא אותו"). הגנה זו רווחת בקרב ילדים צעירים. השלכה היא מנגנון הגנה מורכב יותר מבחינה קוגניטיבית. היא פועלת על ידי מיקום של מחשבות או רגשות שליליים מחוץ לעצמי, וייחוסם למישהו או למשהו אחר. מבחינה קוגניטיבית, זה דורש יכולת להבחין בין פנימי לחיצוני. הזדהות היא עוד יותר מורכבת. במקום לנסות לשנות את המציאות, הזדהות קשורה לשינוי בעצמי. כתוצאה משינוי זה, האדם הופך להיות דומה יותר לאדם או לקבוצה שהוא מעריץ/מעריך, וכשהוא עושה זאת, הוא רוכש תחושה של שייכות ושל בטחון. מבחינה קוגניטיבית, זה דורש יכולת להבחין בין העצמי לאחר, ליצור ייצוגים מנטלים של אחרים, להבחין ביניהם, ולהעדיף ייצוגים מנטלים שתומכים בתחושת הבטחון ובהערכה העצמית על פני ייצוגים מנטלים שאינם עושים זאת.

במחקרים רבים שערכה קרמר, נמצא שבכל גיל ילדים משתמשים בכל שלושת מנגנוני ההגנה, אך אחד מהשלושה הוא יותר דומיננטי בכל תקופת התפתחות. הכחשה דומיננטית במהלך הילדות המוקדמת (גילאי 4 עד 7).  השימוש בהשלכה הולך ועולה במעבר מהילדות המוקדמת לילדות המאוחרת ולגיל ההתבגרות (גילאים 8-16).  גם השימוש בהזדהות עולה בהדרגה מהילדות המוקדמת ועד לסוף גיל ההתבגרות (גילאים 17-18), בו משתמשים בהזדהות יותר מאשר בהכחשה או בהשלכה.

השינויים הללו בשימוש בהגנות נובעים מההתפתחות הקוגניטיבית שמאפשרת מצד אחד שימוש במנגנוני הגנה מורכבים יותר, ומצד שני תובנה לגבי הדרך בה פועלים מנגנוני הגנה שאינם מורכבים. למשל, כאשר ילדים מבינים את הדרך בה פועל מנגנון ההכחשה ("יוסי אמר שהוא שונא את אילן בגלל שהוא נעלב מזה שאילן לא רצה לבוא אליו הביתה"), הם משתמשים בו הרבה פחות.   

דפוסי השינוי ההתפתחותי בשימוש במנגנוני הגנה הם גסים, ולא בהכרח עלו בכל מחקר. למשל, במחקר אורך  (Cramer, 2007) נחקרו מנגנוני הגנה ביותר מ – 150 ילדים בגילאים 11,12 ו – 18 (אותם ילדים נבדקו בשלושת הגילאים הללו).  המשתתפים במחקר נלקחו ממחקר רחב היקף שבוצע בקליפורניה, ועקב אחר יותר ממאתיים אנשים במשך יותר משישים שנה. המדגם כלל כל ילד שלישי שנולד בברקלי בין הראשון בינואר 1928 לבין השלושים ביוני 1929.  המשתתפים היו בעיקר לבנים ומרקע סוציואקונומי בינוני.  אלה היו ילדים בעלי יכולות גבוהות:  רמת המשכל הממוצעת שלהם, שנמדדה בגיל 18, היתה 123, עם טווח של 103-146.  המאמר של קרמר התפרסם בשנת 2007, כשמונים שנה (!) לאחר שהחלו לאסוף את הנתונים.

בגיל 11 הילדים סיפרו סיפורים לתשע תמונות TAT.  בגיל 12, לשבע תמונות מתוך אותן תשע, ובגיל 18 – לשתי תמונות מתוך התשע.  מכיוון שלא תמיד כל ילד סיפר סיפורים לכל התמונות, כל ילד קיבל ציון ממוצע לכל הגנה (סכום הציונים שקיבל באותו מנגנון הגנה בכל סיפור מחולק במספר הסיפורים שסיפר). 

השלכה והזדהות היו נפוצות יותר מהכחשה בכל שלושת הגילאים.  בגילאים 11 ו – 12 השלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות. השימוש בהשלכה ובהזדהות עלה באופן משמעותי בין הגילאים 11 ו – 18.  ממצא בלתי צפוי היה שהשלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות גם בגיל 18.

מחקרים מצביעים על מגמה כללית לפיה שימוש בהגנות בוגרות יותר נמצא במתאם עם איכות חיים טובה יותר. למשל, במחקר אורך שביצע Vaillant,  456 בנים בחטיבת ביניים, הוריהם ומוריהם עברו ראיון קליני. בגיל 47, 307 מהנבדקים עברו שוב ראיון קליני. השימוש במנגנוני הגנה נבדק על פי סיכומי הראיונות הקליניים בגיל 47. שימוש במנגנוני הגנה בוגרים היה במתאם חיובי משמעותי (0.3-0.5) עם מדדים של בריאות נפשית. השימוש במנגנוני הגנה לא בשלים כמו הכחשה, דיסוציאציה והשלכה היה קשור לנוכחות של מחלות פסיכיאטריות. בנוסף, משתנים פנימיים של הילד כפי שנמדדו בגיל ההתבגרות, כמו רמת המשכל, הבשלות הנפשית, מידת חוסר השקט, מידת הקומפיטנטיות, ומידת הבעיות הנפשיות, היו במתאם משמעותי עם מידת בשלות ההגנות בגיל 47. לעומת זאת משתנים הקשורים למשפחה ולמצב הסוציואקונומי של הילד כפי שנמדדו בגיל ההתבגרות לא היו במתאם עם מידת בשלות ההגנות.

קרמר מצאה שמתבגרים עם אבחנה של הפרעת התנהגות השתמשו יותר בהכחשה ביחס למתבגרים עם הפרעת הסתגלות (הפרעה פחות חמורה). במחקר אחר, השימוש בהכחשה בכיתה ד', שאינו מתאים לגיל, היה קשור לנוכחות של בעיות של החצנה, הפנמה וחרדה חברתית. לעומת זאת, ילדים בכיתה ד' שהשתמשו יותר בהזדהות קיבלו ציונים גבוהים יותר במדד של קומפיטנטיות.

 

Cramer, P. (2007). Longitudinal study of defense mechanisms: Late childhood to late adolescence. Journal of personality, 75(1), 1-24.‏

Cramer, P. (2015). Defense mechanisms: 40 years of empirical research. Journal of Personality Assessment, 97(2), 114-122.

Cramer, P. (2015). Understanding defense mechanisms. Psychodynamic psychiatry, 43(4), 523-552.

Vaillant, G. E., Bond, M., & Vaillant, C. O. (1986). An empirically validated hierarchy of defense mechanisms. Archives of general psychiatry, 43(8), 786-794.