דימויים מנטלים והשלכותיהם האפשריות על תפקוד בבית הספר ובחיי היומיום

זהו פוסט רביעי (ואחרון?) בסדרה של פוסטים על דימויים מנטלים.  

כדי להגיע לפוסט הראשון לחצו כאן, כדי להגיע לפוסט השני לחצו כאן.  כדי להגיע לפוסט השלישי לחצו כאן. 

  l 

אנשים לא תמיד אוהבים לראות סרטים המבוססים על ספר שקראו.  הם מרגישים שהסרט עלול להיראות שונה מהדרך בה הם ראו את הדברים בעיני רוחם בעת הקריאה בספר.  לעתים הם מביעים אכזבה מהדרך בה נראית אחת הדמויות בסרט:  "הוא לא היה אמור להיראות כך!"     כלומר, במהלך הקריאה אנו יוצרים דימויים מנטלים של הדמויות ושל הסביבה בה מתרחשים האירועים.  אנחנו לא רק "יודעים" כיצד הדברים נראים, על פי התיאורים המופיעים בספר.  אנו ממש "רואים" אותם בעיני רוחנו. 

בעת קריאה, אנו יוצרים לעצמנו לא רק דימויים חזותיים אלא גם שמיעתיים, למשל.  לפני מספר שנים שמעתי לפתע את בתי פורצת בצחוק תוך כדי קריאת ספר (בקריאה דמומה).  הסתבר שהיא קראה "בצעקה" את המלים "מה קרה?" ואז ראתה שאחריהן כתוב "הוא לחש".  כלומר, בתחילה היא שמעה באוזני רוחה את הדמות בספר צועקת. 

האם זה אומר, שהבדלים בין אנשים ביכולת ליצור דימויים מנטלים ישפיעו על יכולתם להבין את הנקרא?  האם אדם שיוצר דימוי מנטלי פחות חי של סצינה בסיפור יבין אותה פחות טוב?  האם אדם שמתקשה לשלוט בדימוי המנטלי של סצינה (למשל, לראות את הסצינה בעיני רוחו מנקודות מבט של דמויות שונות, לעדכן את הדימוי של הסצינה כאשר מתקבל מידע חדש בסיפור) יבין אותה פחות טוב? 

כאשר אנו נזכרים בחוויות מן העבר שלנו, אנו עשויים לזכור אירועים מסויימים בפירוט רב.  למשל, כשאנו נזכרים באירוע שהתרחש על חוף הים, אנו רואים בעיני רוחנו את מראה חוף הים הספציפי בו האירוע התרחש ואת האנשים והאובייקטים שהשתתפו בו, אנו שומעים באוזני רוחנו את קריאות השחפים,  מריחים ב"אף רוחנו" את רוח הים,  והדימויים המנטלים הללו אולי עוזרים לנו לזכור מה חשבנו ומה הרגשנו במהלך האירוע.  בכל אופן, דימויים מנטליים הם ככל הנראה חלק מהדרך בה אנו מאחסנים מידע בזיכרון או שולפים אותו. 

ראינו בפוסט הראשון, שדימויים מנטלים מעובדים באזורים מוחיים הקשורים לתפיסה חושית.  למשל, כשאדם יוצר דימוי חזותי הוא מפעיל אזורים במוח המופעלים בעת תפיסה חזותית.  מסתבר שניתן לומר יותר מזה:  אזורים מוחיים הקשורים לתפיסה חזותית פעילים במהלך שליפה מהזיכרון האפיזודי (הזיכרון לאירועי החיים שלנו).  לכן פגיעה באזורים מוחיים התומכים בתפיסה חזותית מובילה לאבדן של הן דימוי חזותי והן של זיכרון אוטוביוגרפי.  על פי דר' זהמן, אנשים עם הנמכה קבועה ביכולת ליצור דימויים חזותיים הם בעלי סיכוי רב יותר להתקשות לזכור אירועים מהחיים שלהם.  וגם להיפך:  אנשים עם זיכרון אפיזודי נמוך באופן 

חריג מדווחים על כך שיש להם יכולת נמוכה ליצור דימויים חזותיים. 

מה לגבי תפיסת עתיד ויכולת לקבל החלטות?  היכולת לזכור את העבר וליצור לעצמנו תמונת עתיד קשורות זו לזו.  הזיכרון האפיזודי והיכולת לחשוב על עצמנו בעתיד מופיעים בתקופה דומה בהתפתחות (בערך בגיל ארבע).  אנשים שיש להם פגיעת מוח בעקבותיה הם אינם מסוגלים לזכור את העבר האישי שלהם בדרך כלל מתקשים לדמיין חוויות עתיד אפשריות.  לכן ייתכן שאנשים שמתקשים ליצור דימויים מנטלים יתקשו גם לדמות את העתיד ואת עצמם בתוך עתיד זה.  

היכולת לדמות את העתיד משפיעה על היכולת לקבל החלטות.  פרופ' בנס ננאי טוען שאנו מקבלים החלטות באמצעות יצירת דימוי מנטלי בו אנו ממקמים את עצמנו בכל אחת מהאפשרויות העומדות בפנינו.  אם למשל ילד צריך להחליט באיזה חוג להשתתף, הוא יוצר לעצמו דימויים מנטליים של כל אחד מהחוגים ושל עצמו בכל אחד מהחוגים ביניהם הוא צריך להחליט.  הדימויים מסייעים לו לקבל את ההחלטה. 

החוקרת ERNEST טענה ב – 1977 שהבדלים בינאישיים ביכולת ליצור דימוי חזותי יכולים להשפיע באופן משמעותי על טווח של תפקודים קוגניטיבים כמו למידה, זיכרון, תפיסה ופתרון בעיות.    

ובכל זאת, נמצאו מעט מאד מתאמים שיטתיים בין היכולת ליצור דימויים מנטליים (כפי שאנשים מדווחים עליה בשאלונים) לבין רמת הביצוע במשימות שלכאורה דורשות דימויים למשל, רוטציה מנטלית, סריקה חזותית או משימות של זיהוי וזיכרון.  לא נמצא שום מתאם בין מידת החיות של הדימויים המנטלים עליה אנשים מדווחים לבין הביצוע שלהם במונחים של מהירות או דיוק במשימות חזותיות מרחביות ובמשימות של פתרון בעיות שנראה שדורשות יצירה של דימויים מנטלים.

גלטון כתב במאה ה - 19: "אנשים שמכריזים על עצמם שהם לא יכולים לראות תמונות מנטליות יכולים בכל זאת להפוך לציירים ברמה גבוהה".

איך מסבירים זאת?  יש כמה אפשרויות:

א.  אנשים מסוגלים לבצע משימות שלכאורה דורשות דימוי מנטלי בדרכים אחרות, ללא יצירת דימוי מנטלי.  ייתכן שדרכים אלה הן פחות יעילות, אך הם בכל זאת מצליחים לבצע את המשימה.    

 ב.  המבחנים הדורשים לכאורה יצירה של דימויים מנטליים אינם מדמים תפקודים בחיי היומיום:  במבחנים אלה האדם מבצע בדימויים המנטלים פעולות שונות באופיין ובמורכבותן מהפעולות שהוא מבצע בדימויים המנטלים בחיי היומיום.     

ג.  אנשים המדווחים שאינם יכולים ליצור דימויים מנטלים יוצרים אותם אך אינם מודעים לכך.

ד.  השאלונים הבודקים את איכות הדימוי המנטלי מתייחסים לתופעות שונות מאלה שנבדקות במבחנים הדורשים לכאורה דימויים מנטלים. 

ה.  השאלונים בהם השתמשו בחלק מהמחקרים לא הבחינו בין סוגים שונים של דימויים מנטלים.  ניתן להבחין בין שני סוגים של דימויים מנטלים:  דימויים מנטלים של אובייקטים ודימויים מנטלים של יחסים במרחב.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של אובייקטים היא היכולת לדמות את הצורה של אובייקטים, הצבע שלהם, הטקסטורה שלהם, הריח שלהם ופרטים נוספים שלהם.  זו, למשל, היכולת לדמיין ורד אדום במלוא חיותו וריחו.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של יחסים במרחב היא היכולת לדמות את המיקום היחסי של אובייקטים במרחב (מיקומם זה ביחס לזה), היכולת לדמות תנועה של האובייקטים זה ביחס לזה ולדמות שינויים באובייקטים.  זו, למשל, היכולת לדמות את מראה הגן כולו עם שיחי ורדים, עצים, ספסלים וכו'.  זו היכולת לדמות היכן נמצא שיח הורדים ביחס לאובייקטים האחרים הנמצאים בגן, והיכולת לדמות את הרוח מעיפה את עלי הכותרת של הורדים.   ייתכן שסוגים שונים אלה של דימויים משפיעים באופן שונה על הביצוע במבחנים שדורשים יצירת דימויים מנטלים. 

במחקר בילדים בבי"ס יסודי, נתנו לבנים בכיתה ו' לפתור בעיות מילוליות במתמטיקה ולאחר מכן ביקשו מהם לתאר את הדרך בה הם פתרו.   למשל, הילדים פתרו בעיה זו:   "בשני קצותיו של שביל ישר, גנן נטע עץ.  לאחר מכן הוא נטע עצים נוספים במרחקים של חמישה מטר זה מזה.  אורך השביל הוא 15 מטר.   כמה עצים נטע הגנן?"

ילדים שהשתמשו בדימויים של יחסים מרחבים השתמשו בתיאורים שלהם במחוות שהדגימו את היחסים המרחביים בין האובייקטים בבעיה, או דיווחו על דימויים מרחביים של היחסים המבוטאים בבעיה.  למשל:  "היתה לי תמונה [מנטלית] של השביל, לא של העצים, והיה שם משהו בכל 5 מטר.  לא עצים, רק משהו".  כאשר ילדים ציירו תרשים של הבעיה, שהדגים את היחסים בין האובייקטים בבעיה, הדבר נחשב לקשור לשימוש בדימויים של יחסים מרחביים. 

ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של אובייקטים סיפרו על דימויים של אובייקטים או אנשים שהוזכרו בבעיה, ולא של היחסים בין האובייקטים הללו.  למשל:  "ראיתי את האיש נוטע עץ".

ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של יחסים במרחב בעת פתירת הבעיות המילוליות הצליחו טוב יותר לפתור בעיות אלה מאשר ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של אובייקטים.  משערים שהסיבה לכך היא שיצירת דימויים של אובייקטים גוזלת את תשומת הלב של הפותר מהיחסים בין האובייקטים בבעיה.

במחקר אחר, במבוגרים, נמצא שמדענים ומהנדסים מצטיינים ביצירת דימויים של יחסים במרחב ומעדיפים אסטרטגיות כאלה, בעוד שציירים ואמנים מעדיפים ליצור דימויים של אובייקטים ולהשתמש באסטרטגיות המבוססות על דימויים כאלה. 

לסיכום, דימויים מנטלים מסייעים בתפקוד היומיומי.  אנשים נבדלים זה מזה ביכולת שלהם להפיק דימויים מנטלים ובסוגי הדימויים המנטלים שהם מפיקים.  סוגים שונים של דימויים מנטלים יכולים לסייע בסוגים שונים של משימות.  אנשים שאינם יכולים להפיק דימויים מנטליים כלל יכולים אף הם להצליח באותן משימות, כאשר הם משתמשים ככל הנראה באסטרטגיות שאינן דורשות דימוי מנטלי. 

Zeman, A., Dewar, M., & Della Sala, S. (2015). Lives without imagery–Congenital aphantasia. Cortex, 3.‏

Sheldon, S., Amaral, R., & Levine, B. (2016). Individual differences in visual imagery determine how event information is remembered. Memory, 1-10.‏

Hegarty, M., & Kozhevnikov, M. (1999). Types of visual–spatial representations and mathematical problem solving. Journal of educational psychology, 91(4), 684.‏http://www.nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/types_visual1999.pdf

Kozhevnikov, M., Kosslyn, S., and Shepard, J. Spatial versus object visualizers:  a new characterization of visual cognitive style. Memory and Cognition 2005, 33(4), 710-726.  http://nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/spatial_versus2005.pdf