The
Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire
זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר. ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית. ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות
הקהל.
פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של
ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות
סצינה שלמה בעיני רוחנו.
בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים
אלה נקראים PLACE CELLS. כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר
העכבר נמצא במקום ספציפי. ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה
המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית. בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר
האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו.
כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות
את האירוע בעיני רוחנו.
אנשים עם פגיעה
בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה. הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים. כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי
ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.
מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:
ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף
עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.
אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת
השמיים. אני יכול לשמוע את קולות השחפים
והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של
ספינות...זהו (החוקר שאל: האם אתה רואה
זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני
רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן. את השאר – הקולות – אני שומע. (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא. זה כאילו אני צף".
ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת. החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו. אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף. הים הוא בצבע טורקיז מקסים. מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע
אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה. משמאלי
החוץ מתעגל והופך לנקודה. ובנקודה זו יש
כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.
בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים. אין אף אחד אחר על החוף. בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר
עוד ועוד).
ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה. אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם
קושי. אדם אחד אמר: "אין סצינה חזותית מולי. זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות
סצינה מולי. אני מרגיש שאני מאזין לרדיו
במקום לראות את זה בטלויזיה. אני מנסה
לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".
אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת
ספרים. ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא
יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.
זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור
חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות - של
המתרחש בטקסט.
היכולת ליצור דימויים של
סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.
לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא
מעבר לפינה. קשה להם לזכור אירועים מן
העבר ולתכנן את העתיד. זה מוביל אותי
לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר
הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע. ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של
הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני
רוחם.
No comments:
Post a Comment