ברוכים הבאים! בלוג זה נועד לספק משאבים לפסיכולוגים חינוכיים ואחרים בנושאים הקשורים לדיאגנוסטיקה באורייטנצית CHC אבל לא רק.

בבלוג יוצגו מאמרים נבחרים וכן מצגות שלי וחומרים נוספים.

אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לכם לעיין בסדרת המצגות המופיעה בטור הימני, שכותרתה "משכל ויכולות קוגניטיביות".

Welcome! This blog is intended to provide assessment resources for Educational and other psychologists.

The material is CHC - oriented , but not entirely so.

The blog features selected papers, presentations made by me and other materials.

If you're new here, I suggest reading the presentation series in the right hand column – "intelligence and cognitive abilities".

נהנית מהבלוג? למה שלא תעקוב/תעקבי אחרי?

Enjoy this blog? Become a follower!

Followers

Search This Blog

Featured Post

קובץ פוסטים על מבחן הוודקוק

      רוצים לדעת יותר על מבחן הוודקוק? לנוחותכם ריכזתי כאן קובץ פוסטים שעוסקים במבחן:   1.      קשרים בין יכולות קוגניטיביות במבחן ה...

Wednesday, February 28, 2018

שאלה נפוצה: ציון (1-) נחשב ממוצע או מתחת לממוצע? איך מתייחסים לציונים קרובים ל-(1-) כמו (0.9-)? ממוצע? מתחת לממוצע?



הכוונה מן הסתם היא לציון תקן Z של (1-), כלומר לציון שנמצא בדיוק סטית תקן אחת מתחת לממוצע (כמו ציון 7 בתת מבחן בודד).

והתשובה שלי היא מפתיעה:  לעולם לא ניתקל במצב כזה!

איך זה יכול להיות? 

מכיוון שנשתדל בכל כוחנו לא לפרש תת מבחן בודד.  לכן, לא נהיה במצב בו אנו ניצבים לנוכח ציון 7 / (1-)   בתת מבחן בודד ושואלים את עצמנו:  זה תפקוד ממוצע או נמוך מהממוצע?  אנחנו עובדים עם מקבצים, ולכן תמיד נראה את ציון ה – 7 / (1-) בחברת ציונים אחרים שבודקים את אותה יכולת רחבה.  אם שאר הציונים גבוהים מ – 7 / (1-), אז התפקוד של הילד ביכולת הרחבה הוא ממוצע.  אם שאר הציונים נמוכים מ – 7 / (1-), אז התפקוד של הילד ביכולת הרחבה הוא נמוך מהממוצע. 

אם שאר הציונים הם בדיוק 7 / (1-), אז התפקוד של הילד ביכולת הרחבה הוא נמוך מהממוצע.  למה? 

כאשר ילד מקבל 7 בכל תת מבחן במבחן WISCR95, מנת המשכל הכללית שלו על פי הנורמות המשולבות היא 80ולא 85.  (נזכור, שמנת המשכל הכללית מתפלגת עם ממוצע 100 וסטית תקן 15, כך שהציון 85 נמצא בדיוק סטית תקן אחת מתחת לממוצע). 

ציון 7 אחד בתוך מקבץ של ציונים גבוהים מ – 7 שבודקים אותה יכולת רחבה יכול להתקבל באופן מקרי (בגלל עייפות של הילד בעת העברת אותו תת מבחן) או בשל מאפיינים ייחודיים של אותו תת מבחן.  התפקוד הכללי של הילד באותה יכולת עדיין יהיה ממוצע.

אבל כאשר מתקבלים שניים, שלושה, ארבעה ציוני 7, זה כבר לא מקרי, אלא מעיד על קושי.

איך מתייחסים לציונים קרובים ל-(1-) כמו (0.9-)? ממוצע? מתחת לממוצע?

מכיוון שנקודת החתך שקבענו היא 7 / (1-), כל ציון גבוה מ – 7 / (1-), גם אם הוא גבוה ממנו במעט, הוא ציון תקין.  אך שוב:  אין לו משמעות כשהוא ניצב לבדו.   אנחנו יכולים לפרש אותו רק בתוך מקבץ. 

ומעבר לכל זה, ראוי שנזכור:  אנחנו לא עובדים בצורה טכנית.  מסקנתנו הסופית לגבי תפקוד של ילד ביכולת רחבה תתבסס תמיד על אינטגרציה בין ציוני המבחנים שבודקים אותה יכולת, ההתרשמות הקלינית שלנו מהתפקוד של הילד באותה יכולת (התרשמות המתבססת הן על תפקודו במבחנים שבודקים אותה יכולת והן על תפקודו בהיבטים של אותה יכולת שבאים לידי ביטוי בכלל ההתערבות הדיאגנוסטית), והמידע שקיבלנו על התפקוד של הילד באותה יכולת מתוך הראיון עם הצוות החינוכי, ההורים והילד.  אנחנו לא מסיקים מסקנות על סמך ציוני המבחנים בלבד. 


Tuesday, February 27, 2018

תשובה לשאלה נפוצה: האם יש צורך לעשות אינטגרציה לבין התפקודים במבחנים לבין תחומי הישג בכל יכולת או רק בסיכום לאחר הצגת תוצאות של תחומי ההישג?



אנחנו שואפים להיות מסוגלים להסביר את הממצאים שלנו בתחומי ההישג (הקשיים והכוחות הספציפים שיש לאותו ילד בקריאה/כתיבה/חשבון) באמצעות התפקוד הספציפי של אותו ילד ביכולות הקוגניטיביות ובמידת האפשר גם ביכולות הרגשיות. 

יש לנו גמישות באופן בו נבחר להציג את הדברים בדו"ח.  אני נוהגת להתחיל בתיאור התפקוד של הילד ביכולות הקוגניטיביות, ולאחר מכן לעבור לתחומי ההישג.  בכל אחד מתחומי ההישג אני כותבת תיאור של תפקוד הילד וגם הסבר של התפקוד באמצעות היכולות הקוגניטיביות הרלוונטיות לאותו תפקוד (שמצבן, כאמור, תואר קודם וכבר מוכר לקורא בשלב זה).  אני משתדלת לתת הסבר מפורט ולעתים גם להדגים (מבלי לחשוף את פריטי המבחנים). 

לאחר מכן אני עוברת לתיאור המצב הרגשי של הילד ומשתדלת לקשור בין המצב הרגשי למצב היכולות הקוגניטיביות ולמצב בתחומי ההישג. 

לעתים אני בוחרת להתחיל את כתיבת הדו"ח מהתחום הרגשי.  זה יכול לקרות, למשל, כאשר התחום הרגשי הוא מוקד הקושי ובאופן זה אני רוצה להדגיש אותו.  זה יכול לקרות גם כאשר התחום הרגשי הוא מוקד של חוזק אותו אני רוצה להבליט אצל הילד.   במקרה כזה אבצע אינטגרציה בהמשך הדו"ח (אפשר לבצע אינטגרציה בין שני תחומים רק לאחר שתיארנו את התפקוד בכל אחד משני התחומים). 

בסיכום אני חוזרת על עיקרי הממצאים ועל האינטגרציה באופן קצר ותמציתי. 


אפשר כמובן להציג את הדברים בסדר אחר, ובלבד שהמשגת המקרה תכיל לא רק תיאור של כל אחד מהתחומים (הקוגניטיבי, תחומי ההישג, הרגשי) אלא גם הסבר של המצב בתחומי ההישג באמצעות מצב היכולות הקוגניטיביות, ובמידת האפשר קישורים בין המצב הרגשי למצב הקוגניציה ולמצב ההישגים.

תשובה לשאלה נפוצה: מה קורה שאין החלטה ברורה בנוגע לתפקוד ביכולת מסוימת (המבחנים נעים בין תפקוד ממוצע לנמוך וגבוה ממנו)?



כדי לעבוד עם ה - CHC אנחנו זקוקים לסיווג של המבחנים לפי יכולות ה - CHC.  ניתן לקבל סיווג כזה ממני  באמצעות בקשה במייל  

אנחנו בודקים כל אחת מהיכולות הרחבות (יכולת פלואידית, ידע מגובש, עיבוד חזותי, עיבוד שמיעתי, זיכרון לטווח קצר, אחסון ושליפה לטווח ארוך, מהירות עיבוד) באמצעות שני מבחנים לפחות.  רצוי שכל אחד מהמבחנים ייצג יכולת צרה אחרת, כדי שבדיקת היכולת הרחבה תהיה מגוונת (למשל, לא כדאי לבדוק את העיבוד החזותי באמצעות סידור קוביות מהוכסלר ומשולשים מהקאופמן.  אלה מבחנים דומים מאד שבודקים אותה יכולת צרה, ושימוש בשניהם בלבד יתן לנו מבט צר על העיבוד החזותי). 

אם שני המבחנים אינם עולים בקנה אחד (למשל, התוצאות של מבחן אחד הן בטווח הממוצע ושל המבחן השני בטווח הנמוך מהממוצע) נוסיף מבחן שלישי שיכריע ביניהם.  נעדיף לבחור מבחן שלישי שבודק אותה יכולת צרה שבדק המבחן שתוצאותיו יצאו נמוכות, או יכולת צרה שלישית. 

כמובן שגם אם לאחר שימוש בשלושה מבחנים לא נחה דעתנו, אין שום מניעה לבדוק את היכולת הרחבה במבחנים נוספים.

כעת נתבונן באיזה תחום נמצאים מרבית ציוני המבחנים:  בתחום הממוצע, בתחום שמתחת לממוצע או בתחום שמעל לממוצע.   זה יהיה התחום שבו מתפקד הילד באותה יכולת רחבה. 

אזכיר, שתחום הממוצע הוא התחום של עד סטית תקן אחת מסביב לממוצע.  בסקאלה של ציוני IQ זה יהיה התחום של 85-115 (מכיוון שציוני IQ מתפלגים עם ממוצע 100 וסטית תקן 15).  בסקאלה של ציוני תת מבחנים זה יהיה התחום של 7-13 (מכיוון שציוני תת המבחנים מתפלגים עם ממוצע 10 וסטית תקן 3).

עלינו להסביר תוצאות חריגות:  אם תוצאות מרבית המבחנים הן בתחום הממוצע, ותוצאות של מבחן אחד הן בתחום שמתחת לממוצע, עלינו להסביר את התוצאה החריגה.  ההסבר יכול להיות משני סוגים:

א.      משהו שקרה בזמן העברת המבחן הספציפי:  הילד היה עייף/ חלה הפרעה (למשל, מישהו נכנס לחדר)/טעות שלנו בהעברת המבחן.
ב.      מאפיין משותף לאותו מבחן וליכולת רחבה אחרת בה הילד נמוך.  למשל, ילד יכול להיות נמוך במבחן שיום מהיר ולבצע באופן תקין במבחנים אחרים שבודקים אחסון ושליפה לטווח ארוך.  אם מהירות העיבוד של אותו ילד נמוכה, אנחנו יכולים לשער שהתפקוד במבחן שיום מהיר נפגע בשל גורם המהירות ולא בשל גורם השליפה. 

לעתים תוצאות המבחנים תהיינה מפוזרות בין כל שלושת הטווחים ולא נוכל להגיע למסקנה על היכולת הרחבה.  במקרה כזה נראה אם אנחנו יכולים להגיע למסקנה ברמה של יכולות צרות.  אם יש יכולת צרה מסוימת שבדקנו בשני מבחנים שתוצאותיהם עולות בקנה אחד, אנחנו יכולים לפרש ברמת היכולת הצרה ולומר, למשל: "בהיבט הזה של היכולת הרחבה הילד מתפקד בצורה ממוצעת/גבוהה מהממוצע/נמוכה מהממוצע" או:  "ביכולת הצרה הזו הילד מתפקד ברמה ממוצעת/גבוהה מהממוצע/נמוכה מהממוצע".  אנחנו יכולים להוסיף ולומר/לכתוב:  "לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית לגבי רמת התפקוד של הילד ביכולת הרחבה".  אכן יהיו מצבים בהם לא נוכל להגיע למסקנה חד משמעית -  וזה בסדר.

מעבר לכל זה, מסקנתנו הסופית לגבי תפקוד של ילד ביכולת רחבה תתבסס תמיד על אינטגרציה בין ציוני המבחנים שבודקים אותה יכולת, ההתרשמות הקלינית שלנו מהתפקוד של הילד באותה יכולת (התרשמות המתבססת הן על תפקודו במבחנים שבודקים אותה יכולת והן על תפקודו בהיבטים של אותה יכולת שבאים לידי ביטוי בכלל ההתערבות הדיאגנוסטית), והמידע שקיבלנו על התפקוד של הילד באותה יכולת מתוך הראיון עם הצוות החינוכי, ההורים והילד.  אנחנו לא מסיקים מסקנות על סמך ציוני המבחנים בלבד. 


Friday, February 23, 2018

קצר ומעניין: פרופ' נעמה פרידמן על ליקוי בתחביר



פרופ' נעמה פרידמן - זוכה פרס מפעל הפיס למדעים ע"ש לנדאו 2015.

בסרטון קצר ומעניין זה (חמש דקות הכוללות הקדמה של לוסי אהריש) מספרת פרופ' נעמה פרידמן על מחקריה על לקות בתחביר (בטקס קבלת פרס מפעל הפיס). 

הנה תמליל ערוך של דבריה:

את איזו ילדה הסבתא נישקה?

ילדים מסויימים ששומעים משפט זה לא יודעים מי נישק את מי (הילדה את הסבתא או הסבתא את הילדה).  משפט זה קשה מכיוון שיש בו תנועה תחבירית.  במשפטים רגילים בעברית מבצע הפעולה מופיע לפני מי שמושפע (למשל, במשפט "הילד מרטיב את הפיל" הילד הוא מבצע הפעולה והפיל מושפע).  במשפטים שיש בהם תנועה תחבירית הסדר הוא הפוך:  מי שמקבל את הפעולה מופיע לפני מי שמבצע את הפעולה ("הנה הפיל שהילד מרטיב").  המשפטים האלה קשים קצת יותר לכולנו.  ילדים דוברי עברית וערבית רוכשים את היכולת להבין ולומר משפטים כאלה רק בסביבות גיל חמש – שש.   אבל ילדים שיש להם ליקוי תחבירי לא מצליחים להבין את המשפטים האלה.  הם מתקשים לומר משפטים כאלה ומתקשים להצביע על ציור שיתאים למשפט כזה.  למשל, כשמבקשים מילד עם ליקוי תחבירי להצביע על  ציור שיתאים למשפט "הנה הפיל שהילד מרטיב", הילד יתקשה לבחור בין ציור בו נראה פיל מרטיב ילד (פיל משפריץ מים על ילד באמצעות החדק שלו) לבין ציור בו נראה ילד מרטיב פיל (ילד משפריץ מים על פיל באמצעות צינור). 

מסתבר, שכמחצית מהמשפטים שאנו אומרים ושומעים כוללים תנועה תחבירית.  לכן לליקוי בתחביר יש השפעה דרמטית על היכולת של ילדים להבין ולשוחח, לקרוא וללמוד.  הליקוי הזה נפוץ:  7-10% מהילדים שיושבים בכיתות רגילות סובלים מהליקוי הזה.  86% מהילדים שלומדים בבתי ספר לילדים לקויי למידה סובלים מהליקוי הזה.  המודעות לליקוי התחבירי הזה נמוכה, ולכן הילדים האלה מאובחנים הרבה פעמים כסובלים מבעיה בהבנת הנקרא או מבעיה בקשב וריכוז.  לפעמים הם לא מאובחנים בכלל ומתקשים מאד בבית הספר.  ואז פעמים רבות הם מרגישים מתוסכלים ונמנעים משיחה. 

לרבים מהילדים שנולדים עם ליקוי בשמיעה יש ליקוי תחבירי אך לא לכולם.   פרופ' פרידמן בדקה מה מייחד ילדים לקויי שמיעה שאין להם לקות תחבירית וגילתה שילדים אלה קיבלו מכשירי שמיעה לפני גיל שנה.  כלומר ילדים לקויי שמיעה שמקבלים קלט שפתי בשנה הראשונה לחיים יכולים לפתח שפה תקינה.  הקלט השפתי בשנה הראשונה לחיים הוא קריטי.

עד כאן פרופ' פרידמן.

מעניין וחשוב מאד!  כדאי שנהיה מודעים לסוג זה של לקות ונדע לאתר אותו.  במונחים של CHC, תחביר ודקדוק הם חלק מהידע המגובש, לכן לקות בתחביר תהיה לקות בהיבט זה של הידע המגובש.

אני חושבת שניתן לאתר בעיה כזו אפילו במהלך בדיקה שגרתית של הקריאה והבנת הנקרא.  כאשר ילד משיב לא נכון על שאלה על טקסט שקרא, אני מנסה להבין מה גרם לו להשיב כפי שהשיב:  איך בדיוק הוא הבין את הטקסט ולמה הוא זקוק כדי להגיע להבנה נכונה של הטקסט. 

לשם כך אני עובדת עם הילד על הטקסט באופן דינמי.  ראשית, אבקש מהילד לבדוק את תשובתו ואראה כיצד הוא עושה זאת.  אראה אם הוא מסוגל לאתר את החלק של הטקסט בו נמצא המידע הרלוונטי.  אם לא, אכוון אותו לחלק זה ואבדוק האם בקריאה חוזרת הוא יכול להגיע להבנה מלאה.  אם לא, אבדוק מה הסיבה לכך:  האם חוסר שליטה באוצר המלים בקטע הרלוונטי (לשם כך אבקש ממנו לבאר מספר מלים מתוך הטקסט)?  האם חוסר בידע כללי רלוונטי להבנת הטקסט?  האם חוסר יכולת להבין כוונות העומדות מאחורי המעשים של הדמויות בטקסט (לשם כך אבקש מהילד להסביר מדוע כל אחת מהדמויות התנהגה כפי שהתנהגה)?  האם חוסר יכולת לראות את הסצינה המתוארת בטקסט בעיני רוחו (לשם כך אבקש מהילד לתאר לי את הסצינה, אילו דמויות נמצאות שם, את נקודת המבט של כל דמות וכו')? האם קושי ליצור אינטגרציה של פרטים בטקסט? האם קושי להסיק על דברים שלא נאמרים בטקסט בצורה מפורשת?

באמצעות עבודה דינמית כזו גיליתי מספר פעמים ילדים עם קושי בתחביר.  ילדים אלה הבינו כל מלה במשפט מסויים, אך התקשו להבין את משמעות המשפט כולו, מכיוון שלא הצליחו להפיק משמעות מהמבנה התחבירי שלו.  כאשר ניסחתי את המשפט הבעייתי בתחביר פשוט יותר ילדים אלה הגיעו להבנה מלאה.    

אני חושבת שעבודה כזו עם טקסט היא מאד חשובה  -  היא עוזרת לנו לגלות בדיוק היכן נמצא הקושי של הילד.  השערה על מוקד הקושי יכולה לכוון אותנו היכן לשים דגש בבדיקה של היכולות הקוגניטיביות (למשל, קושי ליצור אינטגרציה של פרטים בטקסט יכול לכוון אותו לבדוק את היכולת הפלואידית באופן רחב יותר.  לעומת זאת, חוסר שליטה באוצר המלים של הטקסט יכול לכוון אותנו לבדוק את הידע המגובש באופן רחב יותר).  השערה על מוקד הקושי בהבנת הנקרא יכולה לכוון אותנו להמלצות לעבודה של הצוות החינוכי עם הילד (למשל, האם לשים דגש על העשרה של אוצר מלים, או לעבוד עם הילד על תחביר ודקדוק, או לאמן את הילד ליצור דימוי מנטלי של הטקסט, או לאמן את הילד לשאול את עצמו מדוע כל דמות התנהגה כפי שהתנהגה (לשער השערות על כוונות) וכו').


Wednesday, February 21, 2018

דיסלקסיה במיקום האותיות - מהי, כיצד מאבחנים אותה וכיצד מטפלים בה?


לפוסט זה הוכנסה תוספת בתאריך 24.2.18

לא אחת אנו נתקלים בילדים שמשכלים אותיות בקריאה.  מה יכולה להיות הסיבה לכך?   

במאמר הראשון מבין השניים שמופיעים למטה מציגות פרופ' נעמה פרידמן מאוניברסיטת תל אביב וד"ר אביה גביעון מבית לוינשטיין דיסלקסיה אותה הן מכנות       Letter position dyslexia (נכנה את זה בעברית דיסלקסיה במיקום האותיות).  דיסלקסיה זו נחקרה במאמר זה בשני אנשים מבוגרים (שיכונו להלן "שני הפציינטים", כפי שהם מכונים במאמר).   שני הפציינטים, בני 75 ו – 70, עברו פגיעות ראש בצד שמאל.  לפני פגיעת הראש הקריאה שלהם היתה תקינה.  אצל שניהם מצב השפה תקין כמעט לחלוטין.  הם מעתיקים תמונות ומציירים דמויות אנוש באופן תקין ואין להם לקויות מרחביות.  הם מצליחים גם לתאר תמונות בצורה תקינה.  אין להם חסכים בתפיסה של אובייקטים ובזיהוי אובייקטים.  הקושי העיקרי שלהם בקריאה הוא שיבוש ברצף האותיות האמצעיות במלים.  הם קוראים, למשל, "בשלנית" במקום "בלשנית" או "הספיק" במקום "הפסיק". שני הפציינטים עברו סדרה של ניסויים/מבחנים שתוכננו במיוחד למענם.  החוקרות העבירו את כל המבחנים גם לעשרה אנשים מקבוצת ביקורת: מבוגרים בעלי קריאה תקינה, וביניהם שני גברים בגילאי 70 ו – 75 ובעלי אותה רמת השכלה כמו שני הפציינטים.  בכל המשימות אנשי קבוצת הביקורת ביצעו ברמה של מעל 95% נכון.

הדיסלקסיה ממנה סובלים שני הפציינטים נובעת לדעת המחברות מלקות מאד סלקטיבית ב"מערכת הניתוח החזותי  "Visual Analysis System.  לא ברור לי מהי מערכת זו.  מן הסתם מדובר במרכיב של העיבוד החזותי, אך לא מוסבר במאמר מעבר לזה.  בכל מקרה זהו כנראה מרכיב מאד ספציפי שמטפל רק בקריאה ולא בעיבוד חזותי של גירויים אחרים שאינם אותיות ומלים.  (אני תוהה על עצם הקיום של מנגנון של עיבוד חזותי ספציפי לקריאה שקיומו לא בא לידי ביטוי בעיבוד של שום גירוי אחר).

למערכת זו יש שלושה תפקידים:

א.  לזהות אותיות.  כשתפקיד זה פגוע, האדם לא יכול לזהות אותיות בודדות בכלל ( letter agnosia), או שהוא מבלבל בקריאה בין אותיות דומות וקורא למשל n במקום m  או b במקום d.  יש המכנים לקות כזו "דיסלקסיה ויזואלית" visual dyslexia או visual paralexia.  קיימים גם מקרים בהם אנשים מתקשים לקרוא אותיות בצד מסוים של המלה (שמאל או ימין) וזה כבר נקרא neglect dyslexia או מקרים בהם אנשים מתקשים לקרוא אותיות במיקום מסוים במלה וזה נקרא positional dyslexia.  פרידמן וגביעון מסבירות שאנשים עם positional dyslexia  כן מקודדים את המיקום של אותיות במלים, מכיוון שהם שוגים רק באותיות הממוקמות במיקום מסויים במלה (ובכך הם שונים משני הפציינים המוצגים במאמר, שלהם יש כאמור (Letter position dyslexia.  

  ב.  לקשר בין אותיות למלים:  לשייך בין אותיות לבין המלים אליהן הן שייכות.  זה נקרא attentional dyslexia .  התופעה מתבטאת ב"נדידה" של אותיות ממלה אחת לשניה.  למשל רצף המלים:  אלים כדים  יכול להיקרא כ: אדים כלים.

ג.  לקודד את מיקום האותיות בתוך המלה, או את המיקום שלהן ביחס לאות הראשונה והאחרונה במלה. לתפקיד זה של מערכת הניתוח החזותי אין עדות בספרות, והמאמר הזה מספק לו עדות ראשונה.  
    
פרידמן וגביעון כותבות שכל אחד משלושת התפקידים של מערכת הניתוח החזותי עלול להיפגע בנפרד, מה שיגרום לדפוס שונה לחלוטין של שגיאות בקריאה. 

שני הפציינטים מצליחים בשני התפקידים הראשונים של מערכת הניתוח החזותי (הם מזהים אותיות ומצליחים לקשר בין אותיות למלים), אך מתקשים בתפקיד השלישי (לקשור בין אותיות לבין המיקום הנכון שלהן בתוך מלה), ומשבשים את רצף האותיות במלים.

דיסלקסיה במיקום האותיות מתגלה בשפה העברית יותר מבשפות אחרות.  בעברית חלק מהתנועות (אותיות אהו"י והניקוד) לא נכתב.  עובדה זו, והמבנה השמי של השפה (שורש עם תבנית) גורמים לכך ששינוי ברצף האותיות במלה מוביל פעמים רבות למלים אמיתיות אחרות.  הדבר בולט מאד בפעלים (בחר – ברח) אך גם בחלקי דיבר אחרים (בחור - בוחר).  אפשרויות כאלה קיימות הרבה הרבה פחות בשפות אחרות.  בשפות אחרות "נדידה" של אותיות בתוך מלה (כלומר, שיבוש בקריאה של רצף האותיות במלה) אינו מוביל במרבית המקרים להיווצרות מלה אמיתית.  בעברית הסיכוי שנדידה כזו תוביל למלה אמיתית הוא הרבה יותר גבוה. 

קורא עם דיסלקסיה במיקום האותיות לא יכול להשתמש ברצף האותיות במלה ככלי עזר לקריאת המלה.  אחת הדרכים הפתוחות בפניו להתגבר על הבעיה היא להישען על הידע הלקסיקלי שלו (הידע שלו על אוצר המלים).  כאשר הוא קורא מלה "לא נדידה", כלומר מלה ששינוי רצף האותיות בה אינו יכול ליצור שום מלה אמיתית אחרת (למשל, "עפרון"), הידע הלקסיקלי שלו מונע ממנו לקרוא מלה זו בצורה משובשת (מכיוון ששום שיבוש ברצף האותיות אינו מוביל למלה אמיתית).  אבל כאשר הוא קורא "מלה נדידה", כלומר מלה ששינוי רצף האותיות בה יכול ליצור מלה אמיתית אחרת (למשל "הספיק"), הידע הלקסיקלי שלו לא יכול לעזור לו להחליט מהי המלה שלפניו.  במקרה כזה גדל הסיכוי שהוא ישגה בקריאת המלה.  מן הסתם הוא יכול במקרה כזה להיעזר בהקשר של המשפט כולו, אך פרידמן וגביעון אינן מתייחסות לאפשרות זו.  למיטב הבנתי הן בחנו את שני הפציינטים בקריאה של מלים בודדות בלבד ולא מלים בתוך הקשר של משפט.

ואכן, שני הפציינטים התקשו הרבה יותר בקריאה של מלים נדידות מאשר של מלים לא נדידות.  היו להם יותר שגיאות כאשר האותיות שיכלו לנדוד היו באמצע מלה (הספיק – הפסיק) מאשר בתחילת או בסוף מלה (שמיכה – משיכה).  במלים נדידות, הפציינטים נטו לקרוא את האפשרות השכיחה ביותר.  למשל, את המלה "טפלון" קראו כ – "טלפון", אך את המלה "טלפון" לא קראו כ – "טפלון". 

מלות פונקציה (כמו: על , לפני , אשר , הם , אותם , זה , כגון) שהן בדרך כלל הקטגוריה הקשה ביותר לקריאה, היו הקטגוריה הקלה ביותר לקריאה לשני הפציינטים הללו.  ההסבר לכך הוא שמלות פונקציה היו הכי פחות פגיעות לטעויות של נדידת אותיות.  הפציינטים התקשו במיוחד לקרוא פעלים ותארים, מכיוון שבפעלים ותארים רבים בעברית הם נדידים.

החוקרות הציגו לשני הפציינטים 40 זוגות של מלים שנבדלו בסדר האותיות האמצעיות (תריס – תירס), 40 זוגות של מלים שנבדלו באות אחת (אפור – אסור), ו- 40 זוגות של מלים זהות (מחשב – מחשב).  הפציינטים התבקשו לומר אם לפניהם זוג מלים זהה או לא, מבלי לקרוא אותן בקול רם.  שני הפציינטים התקשו מאד לבצע את המשימה עם זוגות של מלים שנבדלו בסדר האותיות, ורמת הביצוע שלהם במשימה זו לא היתה שונה מביצוע מקרי. לעומת זאת, הם לא התקשו לבצע את המשימה עם זוגות של מלים שנבדלו באות אחת, וביצעו משימה זו באותה מידה של הצלחה כפי שביצעו בזוגות המלים הזהות.   

מה קורה כאשר קורא עם דיסלקסיה במיקום האותיות קורא מלת תפל?  כאשר מלת התפל היא לא נדידה, כלומר שינוי רצף האותיות בה לא יכול ליצור מלה אמיתית, הידע הלקסיקלי של הקורא אינו רלוונטי לקריאת המלה, ולכן לא מפריע לקריאת המלה.  אבל כאשר מלת התפל היא נדידה, כלומר שינוי רצף האותיות בה יכול ליצור מלה אמיתית (למשל, מלת התפל "ערפון" יכולה להיקרא בשינוי רצף האותיות כ – "עפרון"), הידע הלקסיקלי של קורא עם דיסלקסיה במיקום האותיות עלול להכשיל אותו ולגרום לו לקרוא את מלת התפל כמלה האמיתית שיכולה להיווצר ממנה.    

ואכן, שני הפציינטים נטו לקרוא מלות תפל נדידות באופן גרוע יותר ממלות תפל לא נדידות. הם נטו לקרוא את מלות התפל הנדידות כמלים אמיתיות.  

לאחר מכן הציגו החוקרות לשני הפציינטים 28 מלות תפל נדידות ו – 28 מלים אמיתיות, והם התבקשו לומר אם רצף האותיות שלפניהם הוא מלה אמיתית או לא.  הפציינטים אמרו כמעט חצי מהפעמים שמלות תפל נדידות הן מלים אמיתיות – כלומר ביצעו באופן גרוע, לא שונה מביצוע מקרי.  מלים אמיתיות נשפטו כמלות תפל רק 2% מהזמן. 

כעת הציגו פרידמן וגביעון לאחד הפציינטים מלים לא נדידות, וביקשו ממנו לומר, למשל, "מהי האות השניה במלה הזו?"  הפציינט התקשה לשיים אותיות כאשר הן היו ממוקמות באמצע מלה.  באופן מעניין, בכל פעם שהוא לא הצליח לשיים אות אמצעית לפי המיקום שלה, הוא הצליח לאיית את המלה השלמה.

נבדק גם איתור מיקום של אות בהצגה אודיטורית.  הנסיין אמר מלה והפציינט השתמש בדימוי חזותי של הייצוג האורתוגרפי של המלה כדי לומר איזו אות נמצאת במיקום מסויים במלה (מהי האות השניה במלה ספל?)  כל המלים היו נדידות.  בחלקן האותיות הנדידות היו באמצע מלה ובחלקן גם האות הראשונה או האחרונה היתה נדידה (כמו במלה ספל).  גם בהצגה אודיטורית, הפציינטים היו חלשים בשיום של אותיות אמצעיות, אך הצליחו לשיים אותיות ראשונות ואחרונות.  לא היו להם שגיאות הומופוניות (החלפה בין אותיות שנשמעות אותו דבר כמו א – ע) אלא רק שגיאות של נדידה.  כלומר הם לא נשענו על ניתוח פונולוגי אלא השתמשו בדימוי חזותי של המלים, בלקסיקון האורתוגרפי. 

האם פציינטים אלה מתקשים גם בקריאה של מספרים?  האם הם קוראים מספר כמו 1423 כ – 1243?  האם הם מתקשים לזהות את הסמל השני, למשל, בסדרה של סמלים חזותיים?  מסתבר ששני הפציינטים מבצעים משימות כאלה היטב.  הקושי שלהם מוגבל לאותיות בלבד. 

פרידמן וגביעון גורסות שבעיות הקריאה של הפציינטים נובעות מלקות בקלט האורתוגרפי החזותי.  אבל באופן תיאורטי, לקות בקלט אינה ההסבר היחיד.  קריאה קולית לא תקינה יכולה לנבוע גם מלקות בפלט הפונולוגי.  אבל:

       א.  כשיש בעיה בפלט הפונולוגי, הלקות מתגלה גם בדיבור ולא רק בקריאה.  כלומר יש שיבושים ברצף הצלילים במלה בדיבור ספונטני וגם כשהאדם מתבקש לחזור על מלים שמשמיעים לו. 

     ב.    אם הבעיה היא בפלט הפונולוגי, הקריאה הדמומה אמורה להיות תקינה.

      ג.   כאשר הבעיה היא בפלט הפונולוגי, אנשים שוגים בקריאה הקולית של המלה, אבל מבינים אותה כפי שהיא כתובה. 

     ד.  כאשר הבעיה היא בפלט הפונולוגי השגיאות משמרות את הצלילים של המלה.  למשל:  בחר – ברח.  שגיאות מסוג משפט – מפשט  MEFASHET אינן מעידות על בעיה בפלט הפונולוגי, מכיוון שהן משמרות את האותיות אבל לא את הצלילים של המלה. 

שני הפציינטים מציגים תמונה ששוללת בעיה בפלט הפונולוגי:  לאף אחד מהם אין לקות פונולוגית בדיבור.  השגיאות שלהם בקריאה השפיעו על הבנת המלים:  מלים שנקראו בנדידת אותיות קיבלו את המשמעות שבה הן נקראו ולא את המשמעות הכתובה.  אותן שגיאות הופיעו כאשר הפציינטים לא נדרשו לקרוא בקול רם אלא להחליט אם זוגות של מלים הן זהות או אם רצף של אותיות הוא מלה או לא.  גם דפוס השגיאות הצביע על בעיה בקלט האורתוגרפי ולא בפלט הפונולוגי:  השגיאות שימרו את האותיות אבל לא את הצלילים של המלה.  כלומר היחידות שנדדו היו גרפמות ולא פונמות, כמו בזוג המלים משפט – מפשט.  MEFASHET. המלים הללו חולקות אותן אותיות, אך אין להן שום הברה משותפת.  לאור כל זאת מסיקות החוקרות שהחסר של הפציינטים טמון בשלבים המוקדמים בניתוח הקלט ולא בתהליכים מאוחרים של פלט פונולוגי.

אדגיש, שלאנשים עם דיסלקסיה במיקום האותיות עשוי להיות עיבוד חזותי תקין (כפי שהוא בא לידי ביטוי במבחנים באמצעותם אנו בודקים את העיבוד החזותי).  אין מתאם בין הציונים במבחני העיבוד החזותי בהם אנו משתמשים לבין מצב של דיסלקסיה במיקום האותיות.

פרידמן וגביעון פיתחו מבחן קריאה שמאתר סוג זה של דיסלקסיה (וכמדומני גם סוגים אחרים).  זהו מבחן תלתן. איני בטוחה שלמבחן זה יש נורמות.  

כיצד מזהים דיסלקסית מיקום אותיות?

לעתים ילד יכול להתגבר על בעיה זו באמצעות העזרות בהקשר של המשפט.  למשל, ילד עם דיסלקסית מיקום אותיות עשוי לקרוא את המשפט "קניתי אתמול מחבת עם ציפוי טפלון" בצורה נכונה, מכיוון שההקשר הסמנטי של המשפט ידכא קריאה של המלה "טפלון" כ – "טלפון". 

לכן חשוב לבדוק קריאה של מלים בודדות נדידות ולא מנוקדות, למשל:  תירס, בלשנית, גבינה, תולעת, שופטת, כלבים, תוספת, כאבים, ירקות, יקשרו, הספיק, חשדות וכו'.

כיצד מטפלים בדיסלקסית מיקום אותיות?

כאשר ילדים עם דיסלקסית מיקום אותיות קוראים עם אצבע עוקבת אחר המלים – אות אחר אות, שיעור טעויות הנדידה שהם עושים פוחת באופן משמעותי (על פי Friedmann  & Coltheart, 2016).


Friedmann, N., & Gvion, A. (2001). Letter position dyslexia. Cognitive Neuropsychology18(8), 673-696.  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.73.2328&rep=rep1&type=pdf


Friedmann, N., & Coltheart, M. (2016). Types of developmental dyslexia. Handbook of communication disorders: Theoretical, empirical, and applied linguistics perspectives. https://pdfs.semanticscholar.org/b100/09373f19aba3f68d3568fc25a5352e1e42e5.pdf

Tuesday, February 13, 2018

הרצאה על שפה מאת פרופ' ג'פרי אלמן


הרצאה מעניינת שמיועדת לקהל הרחב, ולכן מובנת מאד, על הייחודיות של השפה האנושית.

Grey Matters: Understanding Language

Jeffrey Elman  הוא פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית ופסיכולינגוויסטיקאי באוניברסיטת קליפורניה   
   
אלמן מזכיר בהרצאתו את המחקר של SAFFRAN על למידה סטטיסטית של שפה אצל תינוקות, עליו כתבתי כאן.  בדקה 13 של הוידאו ניתן לשמוע את הגירויים בהן השתמש ספרן במחקרו. 

דבר מעניין שלמדתי הוא שבעוד שקוף מסוג BONOBO יכול לרכוש בשנים של אימון אוצר מלים הבעתי של כ – 350 מלים בלבד, לאנשים בגיל תיכון או אוניברסיטה יש אוצר מלים של 50 עד 80 אלף מלים.  לא ידעתי שהלקסיקון שלנו הוא כל כך גדול. 


בדקה 23 מציג אלמן וידאו קצר של אדם שסובל מאפזית ברוקה.  ניתן לראות שאדם זה אינו מסוגל לדבר (למרות שהוא מבין שפה), אך באופן מדהים, כן מסוגל לומר את רצף מלות המספר בעשרת הראשונה.  אלמן מסביר שרצף מלות המספר כמו גם רצפים אחרים שתורגלו היטב והפכו לאוטומטים, כמו רצף האלפבית או היכולת לשיר "יום הולדת שמח", עשויים להישמר גם במקרה של אפזיה.  

Friday, February 9, 2018

The philosophical meaning of the object assembly test and its connection to "collapse into fantasy / reality"



Virtually every practicing psychologist had encountered chidren who could not grasp what they were assembling in the object assembly task (when they were not told in advance what the object was supposed to be).  These children usually progress by trial and error, erratically, grope in the dark, and only if and when they finish the task, and the object is complete, they say in surprise: "Oh, that's a dog!" (There is no dog there but I will not reveal items from the test here ...).

There is no doubt that these children have a disadvantage compared with children who see and say instantly, before beginning to assemble the pieces: "This is a dog."  Children who know instantly that it's a dog know where they are going.  They can monitor their work and check on their progress towards the goal, because they know what the goal is.  They hold the object in its entirety in their mind's eye.

Is it possible that the style of work and perception that a child exhibits in the object assembly task will appear only in this test? Perhaps this style characterizes the way he approaches the world, the way he interprets the world? And what are the implications of such a style?

Andy Clark is professor of logic and metaphysics at Edinburgh University in Scotland. Clark wrote an article in 2013 that was received with a wave of reactions from researchers and philosophers,  and was quoted about 1700 times in the professional literature. This is a very difficult article to read (for me anyway). Clark presents a theoretical concept that I understand was first introduced by Karl Friston in 2005. The theory is called HIERARCHICAL PREDICTIVE PROCESSING or HPP. The basic idea is familiar from Kant's philosophy, but it is presented here in new and interesting costume, which may help to understand what happens to a child who does not see Gestalt in object assembly.

But not only object assembly.  This theory offers an explanation of perception as well as other phenomena such as attention, mental imagery, dreaming, hallucinations and delusions, emotions, autism, and even reading difficulties. In this post I will focus on some of these phenomena.  I'll also try to walk on less secure ground for me and offer some links between cognition and psychoanalytic concepts (in the spirit of the work model presented in the previous post).

When I look out the window and see countless little green bits swaying in the breeze, my brain must understand that I see a tree swaying in the wind. How does that happen? According to HPP theory, the brain does not wait passively until sensory signals arrive, and then interprets them. The brain constantly produces predictions about the sources of signals it will receive from the senses. These predictions are the best guess, the best hypothesis the brain has about the sources (the objects in the world, in this case: the tree) from which sensory data are obtained. The brain creates these predictions based on its expectations and beliefs about how the world is structured, that is, based on its pool of knowledge.

As these predictions "descend" to sensory organs they affect the way the sensory signals are perceived. When there is a good match between the predictions and what is actually absorbed in the senses, all is well: the prediction worked. The world is really what we predicted it would be. 

When there is a mismatch between the predictions and what is actually absorbed in the senses, prediction errors, ie, the differences between what the brain predicted and what sensory organs have absorbed, "ascend" from the sensory organs to the brain.  Prediction errors cause slight changes in subsequent predictions to fit them more with what exists in reality. Because predictions are based on models we have of reality, that is, on our crystallized knowledge, prediction errors lead to changes in the models, changes in the crystallized knowledge - that is, learning. The goal of the brain is to minimize prediction errors as much as possible. The brain aspires to be in a state where it perfectly predicts the sources of signals it receives from the senses. There is a perpetual cycle of predictions and error correction.

This means that what we perceive is determined by our predictions as much as by the signals that come to our senses from the objects we perceive. The predictions that "flow" down are rich in content, while the sensory information that "flows up" is composed only of prediction errors. The rich prediction that "flows down" enables us to know what is in the world, to "grasp" the world before it is actually caught in our senses. If this theory is true, then the role of sensory contact with the world is only to verify the best guess of the mind about what is out there, and when necessary - correct it. According to this approach, our predictions are the main source of all the contents of our perceptions, even though these contents are continually tested and constantly corrected by the prediction errors generated by sensory input.

The sensory signals always come to us with a certain "noise". For example, when we listen to a person talking, we do not hear the speech sounds in a completely clear way. There are background noises, the person "swallows" some of the sounds and does not separate the words (the speech sounds flow in a continuous sequence). We are able to understand what is said because of the predictions that the brain projects toward the sensory signals. The brain expects to hear certain things (according to the context of the conversation, according to the knowledge we have about syntax and grammar) and the expectations help it bridge imperfections in input quality, complete auditory Gestalt and understand what is said.





Perceptual illusions can also demonstrate HPP theory. Square A in the left chess board appears to be darker than Square B. But as indicated by the gray lines drawn on the right chessboard, the two squares are identical in color. We do not see the color of the squares "objectively".  What we see is our best guess about the color of the squares. We know that a chess board is made up of dark and light squares, and that between four dark squares there must be a light square. Our expectations about the structure of a chessboard affect the way we perceive it.

We see the green object lying on the chessboard as a cylinder even though it is really a two-dimensional object. This is because we interpret the "shadow" painted on the left side of the green object and the circle painted at the top of it as indicating 3D, and the object being a cylinder. We do not perceive what is actually drawn but our interpretation of what is drawn. And so it should be: the role of the visual system is not to be a physical measure of light, but to help us perceive reality. And the predictions that the brain produces do indeed help us perceive reality.

Our ability to generate predictions about objects in reality is at the basis of our ability to generate mental images and to dream. Predictions are perception without sensory stimulation. In a normal process of perception, predictions are always compared with sensory data. We use the same system that generates predictions about what is in the world to create mental images or dreams that are not contrasted with sensory data.

Could it be that the infant's evolving cognitive ability to create a mental image of his mother or caretaker (a mental image of the mother as a whole or partial object, a mental image of the mother's look, voice, touch, etc.) helps him to survive the moments when the mother is not with him? We know that there are individual differences in the ability to create mental images. How do babies with poor mental imagery endure in these difficult moments?

Our predictions not only affect what we perceive but also our actions in the world. When we want to pick up a cup of coffee, for example, we imagine or predict the state of the future goal (our hand holding the cup of coffee) and generate motor commands that will help us realize the prediction. Of course, we also predict the touch of the cup, the smell of the coffee and its taste. As predictions flow down, prediction errors flow up and set the next predictions flowing downwards.

Hallucinations and delusions

We have seen so far that what we perceive is always a subtle combination of "top-down" knowledge-based predictions and "bottom-up" prediction errors.  Normal perception is always a balance between sensory signals coming from the world and our expectations for these signals.

Could it be that precisely here -  at the point of connection between expectations / predictions and sensory signals, between the internal and external realities, between the subjective and the objective - is the potential space that Winnicott speaks of?

Our perception of the world is a kind of "controlled hallucination," a fantasy that fits reality. The predictions of the brain are restrained by sensory information from the world. We have partners to this controlled hallucination: different people who look at the same object (for example, the image of the cylinder on the chessboard) usually agree about what they see. When we agree about our hallucinations we call them reality.

But sometimes there is an imbalance between the prediction errors that flow up and the predictions that flow down. When the scale is tipped too much toward the predictions (the brain over- weights predictions and under- weights prediction errors), we may be under the impression that we perceive certain objects that are not actually there, and then we experience a hallucination.  Alternatively, hallucinations and delusions may also arise when something goes wrong at the level of sensory data, which causes us to generate false prediction errors.  False prediction errors (ie. incorrect corrections of our predictions) cause unjustified changes in our internal model of the world (delusions).  From this erroneous model, we generate false predictions that flow down and affect the way we interpret sensory data. Thus more erroneous prediction errors are created that reinforce the wrong internal model and thus a cycle of misperception and misinterpretation of the world is created.

I suggested earlier that one can think of the point of balance, the delicate connection between the inner world (the predictions that flow down) and the external world (the prediction errors that flow up) as the potential space. If this is the case, we may think of tilting the scales toward the predictions (attributing excessive weight to predictions and not enough weight to prediction errors) as a collapse of the potential space to the fantasy pole. Ogden argues that in trauma or great anxiety, we may experience fantasy as reality. A frightening thought is experienced as a frightening reality, a crocodile doll a child plays with as a real crocodile about to devour the child. The child loses the ability to play.

Perhaps in moments of collapse into the pole of fantasy, perhaps when the brain attributes too much weight to predictions and too little weight to prediction errors, a child will tell TAT stories that are not well linked to the stimuli in the picture. Perhaps such a child will give a very unusual interpretation to the stimuli in the picture. Perhaps such a child will see the objects in the picture as objects in the real world and respond to them as such.

Object assembly

I suspect that difficulties of children who do not see the whole object when working on an item in object assembly may result from tilting the scales to the sensory signals (the brain over- weights prediction errors and under- weights predictions). When predictions are underweighted, they can't guide perception and can't form expectations for the whole object.   Perception is guided primarily by sensory signals. Thus, the ability to integrate what is perceived and to interpret it is greatly weakened. The ability to create categorization is weakened, and each piece of stimulus is perceived as a separate object.

In the spirit of Winnicott and Ogden's theories, one may think of tilting the scales toward the sensory signals (attributing excessive weight to the senses and under-weight to the predictions) as a collapse of the potential space to the reality pole.  This situation can also occur, according to Ogden, following trauma and when people feel anxious.  A person may cling to reality defensively, as a defense against fantasy.  In this state a person can not play or imagine.

Perhaps in moments of collapse into reality, when the brain attributes too much weight to the senses and too little weight to predictions, a child will not be able to tell a story in the TAT test, and instead describe in detail the objects he sees in the drawings. In this way he clings to reality and leaves no room for fantasy.

I am reminded of a short story by Jorge Luis Borges, "Funes, the memorious" , that my friend Garciella Neumann introduced me to. In this fictional story, Borges tells the story of Ireneo Funes, a 19-year-old boy who was hit in the head after falling from a horse. Borges writes:

"On falling from the horse, he lost consciousness; when he recovered it, the present was almost intolerable; it was so rich and bright.  A little later he realized that he was crippled. This fact scarcely interested him. He reasoned (or felt) that immobility was a minimum price to pay. And now, his perception and his memory were infallible.  In effect, Funes not only remembered every leaf on every tree of every wood, but even every one of the times he had perceived or imagined it.

…He was, let us not forget, almost incapable of general, platonic ideas. It was not only difficult for him to understand that the generic term dog embraced so many unlike specimens of differing sizes and different forms; he was disturbed by the fact that a dog at three-fourteen (seen in profile) should have the same name as the dog at three fifteen (seen from the front).

…He was the solitary and lucid spectator of a multiform world which was instantaneously and almost intolerably exact.

…Without effort, he had learned English, French, Portuguese, Latin. I suspect, nevertheless, that he was not very capable of thought. To think is to forget a difference, to generalize, to abstract. In the overly replete world of Funes there were nothing but details, almost contiguous details".

Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and brain sciences36(3), 181-204.  http://www.fil.ion.ucl.ac.uk/~karl/Whatever%20next.pdf

Your brain hallucinates your conscious reality | Anil Seth  https://www.youtube.com/watch?v=lyu7v7nWzfo&t=876s

Borges, J. L. (1962). Funes, the memorious (pp. 59-66). na.  http://marom.net.technion.ac.il/files/2016/07/Funes-the-Memorious.pdf
Ogden, T. H. (1993). The matrix of the mind: Object relations and the psychoanalytic dialogue. Jason Aronson