מה הקשר בין זיכרון אפיזודי וזיכרון למקור למבחן ריי שמיעתי?

Raj, V., & Bell, M. A. (2010). Cognitive processes supporting episodic memory formation in childhood: The role of source memory, binding, and executive functioning. Developmental Review, 30(4), 384-402.‏

איך זיכרון אפיזודי קשור לריי השמיעתי?

ומה זה זיכרון למקור?

זיכרון אפיזודי, בניסוח של טולבינג, הוא זיכרון לאירועים ספציפיים שאני זוכרת שקרו לי בזמן מסויים ובמקום מסויים. 

כשאנחנו חושבים על זיכרון אפיזודי אנחנו בדרך כלל חושבים על זכרונות בעלי אופי אישי, אוטוביוגרפי (למשל, עם מי, מתי ולאן יצאתי ב"דייט" הראשון שלי).  אבל יש לנו גם זכרונות אפיזודיים של מידע לא אישי.   למשל, אני זוכרת את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמות של ארבעת החדרים בבית מרחץ רומי.  שמות החדרים הם אפודיטריום (חדר ההלבשה), קלדריום (החדר החם), טפידריום (החדר הפושר) ופריג'ידריום (החדר הקר).  נתקלתי בהם בביקור בהרודיון, ואני זוכרת זאת היטב כי התאמצנו מאד למצוא ראשי תיבות שיעזרו לנו לזכור את החדרים ואת סדר השימוש בהם (זה לא הצליח.  אני לא באמת זוכרת את ארבעת השמות בעל פה.  נעזרתי בדף המידע של הגן הלאומי הרודיון...).

בית המרחץ בהרודיון על ארבעת חדריו

זיכרון סמנטי הוא הידע שלנו על עובדות ומושגים נטולי הקשר.  התוכן של הזיכרון הסמנטי הוא הידע המגובש שלנו.

כשאנחנו חושבים על זיכרון סמנטי אנחנו בדרך כלל חושבים על זיכרון/ידע של מידע לא אישי (למשל, "קבר הורדוס נמצא בהרודיון").  אבל יש לנו גם זכרונות סמנטים/ידע סמנטי של מידע אישי, אוטוביוגרפי (למשל, "בשנות התשעים התגוררתי בירושלים").   

הזיכרון האפיזודי והזיכרון הסמנטי לא נבדלים בתוכן, אלא בתחושת החוויה האישית. הזיכרון האפיזודי מתאפיין בתחושה שהייתי שם, תחושת החוויה מחדש שמתעוררת.  לזיכרון אפיזודי מתלווה גם מידע הקשרי (היכן זה היה, מתי זה היה, איך נראתה הסביבה וכו'), אך לעתים מתלווה מידע הקשרי רב גם לזיכרון סמנטי, שהופך אותו לדמוי- אפיזודי. לכן כמות המידע ההקשרי אינה יכולה להבחין בין זיכרון סמנטי לאפיזודי.  למשל, יכול להיות מצב בו אדע מידע הקשרי רב על הביקור שלי בהרודיון - מתי הוא התרחש, מי היה בו, הדברים השונים שראיתי בו וכו' אך לא אזכור את הביקור עצמו, לא תהיה לי חוויה של להיות שם מחדש. 

מה הקשר של כל זה למבחן הריי השמיעתי?

כאשר אנו מעבירים לילד מבחן בו הוא לומד משהו חדש, ולאחר פרק זמן אנחנו בודקים עד כמה הוא זוכר את המידע הספציפי שלימדנו אותו, אנחנו בודקים בעצם זיכרון אפיזודי למידע לא אישי.

למשל, כאשר אנו מבקשים מהילד לומר את המלים שהוא זוכר מהרשימה הראשונה, אנו מבקשים ממנו להיזכר באפיזודת הלמידה הספציפית הזו, שהתרחשה בחדר זה לפני עשרים דקות, בה הוא למד את המלים הספציפיות האלה. 

זה שונה ממצב בו אנו שואלים אותו שאלה כדוגמת "מי היה ראש הממשלה לפני ביבי?".  זו שאלה שכדי להשיב לה הילד שולף ממאגר הידע המגובש שלו מידע נטול הקשר (הוא לא צריך לזכור את האפיזודה הספציפית בה למד עובדה זו). 

כדי לומר את המלים שהוא זוכר מהרשימה הראשונה, הילד צריך לדעת להבחין בינה לבין רשימת המלים השניה. 

גם בשלב האחרון של המבחן, בו אנו מקריאים לילד מלים והוא צריך לומר לגבי כל מלה, אם היא היתה או לא היתה ברשימה הראשונה, הילד צריך לדעת להבחין בין הרשימה הראשונה לרשימה השניה ולמלים שלא היו בשתי הרשימות. 

הבחנה כזו בין הרשימות מצביעה על היכולת של הילד לזהות את מקור הזיכרון (האם המקור היה הרשימה הראשונה או השניה). 

למה זה חשוב?

במהלך ההתפתחות הילד לומד לעשות שלושה סוגים של הבחנות לגבי מקור הזיכרון: 

הבחנה בין מקורות חיצוניים – הילד מבחין, למשל, בין זכרונות של דברים שהמורה אמרה בשיעור מסויים לבין זכרונות של דברים שחבריו לכיתה אמרו באותו נושא ובאותו שיעור. 

הבחנה בין מקורות פנימיים – הילד מבחין, למשל, בין דברים שהוא זוכר שהוא עצמו אמר באותו שיעור, לבין דברים שהוא זוכר שהוא חשב לומר אך לא אמר. 

הבחנה בין מקורות פנימיים לחיצוניים – הילד מבחין, למשל, בין דברים שהוא זוכר שהוא עצמו אמר באותו שיעור, לבין דברים שהוא זוכר שחבר שלו אמר באותו שיעור. 

ברור למה ההבחנות הללו חשובות.  כשאנחנו מסיקים מסקנות או מקבלים החלטות על סמך מידע מסוים, אנחנו לוקחים בחשבון הן את התוכן והן את מקור המידע.  חשוב לנו מאד לדעת להבחין בין מה שלנו לבין מה שלא שלנו.  בין מה שאנחנו חושבים ועושים לבין מה שאחרים חושבים ועושים.  זה חיוני לתפיסת העצמי שלנו. 

כדי להבחין בין מקורות שונים, הילד צריך להיות מסוגל לקשור בין התוכן לבין ההקשר.  למשל, הילד קושר בין תוכן הדברים לבין זהות הדובר שאמר אותם (המורה או חבר לכיתה).  זהות הדובר היא מידע הקשרי.  בריי השמיעתי הילד צריך להיות מסוגל לקשור בין תוכן רשימת המלים לבין סדר הרשימות (האם התוכן הזה שייך לרשימה הראשונה או השניה).  סדר הרשימות הוא מידע הקשרי.

במחקר מסוים הראו לילדים בני ארבע ושש תמונות של חיות (למשל, דוב פנדה),  תמונות של הקשרים שונים (למשל, מדבר), ותמונות של החיות בתוך ההקשר (למשל, דוב פנדה במדבר).  כך הילד ראה, למשל תמונה של נמר, של בריכה, ושל נמר בבריכה. 

 בשלב המבחן, הילד התבקש לבצע שלוש הבחנות:

א.  להבחין בין חיות חדשות שלא ראה קודם (למשל, כלב ים) לבין חיות שכבר ראה (למשל, דוב פנדה),

ב.  להבחין בין הקשר חדש (למשל כביש מהיר) לבין הקשר שכבר ראה (למשל, מדבר),

ג.  להבחין בין חיה בתוך הקשר שכבר ראה (למשל, דוב פנדה במדבר) לבין חיה בתוך הקשר שלא ראה (דוב פנדה בכביש מהיר) ולבין זוגות חדשים של חיה והקשר (למשל, דוב פנדה בבריכה). 

הן ילדים בני ארבע והן ילדים בני שש ביצעו טוב באותה מידה במשימות א' ו – ב'. 

אבל בני הארבע התקשו יותר במשימה ג'.  משימה זו דורשת קישור בין תוכן לבין הקשר.  מעבר לכך:  הבדלים בביצוע של בני ארבע במשימה ג' ניבאו הבדלים בזיכרון אפיזודי לאירוע מורכב שנבדק בשלב מאוחר יותר. 

היכולת לקשור תוכן להקשר הולכת ומשתפרת במהלך הילדות וגיל ההתבגרות.  יכולת זו מהווה את הבסיס לזיכרון האפיזודי.

יכולת זו קשורה לא רק להתפתחות הזיכרון עצמו, אלא גם להתפתחות החשיבה.  כאשר מבוגרים מתקשים לקבוע מהו מקור הזיכרון, הם יכולים להסיק על המקור בהתבסס על יכולת החשיבה וההסקה שלהם (למשל, "לא סביר שאחד הילדים היה אומר את הדבר הזה.  זה נשמע לי סוג של ידע וגם סוג של התנסחות שמתאים יותר למורה מאשר לאחד מהילדים").  ילדים צעירים מתקשים להשתמש באסטרטגיות כאלה. 

Overgeneral autobiographical memory and its relation to depression and trauma

Williams, J. M. G., Barnhofer, T., Crane, C., Hermans, D., Raes, F., Watkins, E., & Dalgleish, T. (2007). Autobiographical Memory Specificity and Emotional Disorder. Psychological Bulletin, 133(1), 122-148.‏  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.721.1249&rep=rep1&type=pdf

What is OGM – overgeneral autobiographical memory?

When certain people are asked to retrieve specific autobiographical memories (memories of specific events that happened at a specific time and place) related to key words, they tend to retrieve categorical, overgeneral memories – memories that group similar events together (for example, "I used to walk the dog every morning") instead of specific memories.

This phenomenon was first found by researchers Willians and Broadbent (1986) in suicidal patients.  Later it was found as a consistent characteristic of patients with a diagnosis of depression, postnatal depression and people with sub clinical levels of depression.  The phenomenon is also found in people with a tendency for rumination (passive and repetitive thinking about the depressive symptoms, and the possible causes and consequences of these symptoms.  For example, "What did I do wrong?" "Why am I not getting over this?").  Memory remains overgeneral in those with a history of emotional disorder, even if not currently in an episode.

The phenomenon of overgeneral autobiographical memory is also found in people with a history of trauma, like sexual abuse, physical abuse, traffic accidents, war trauma, cancer diagnosis etc.  OGM is found in these people even when they are not asked to retrieve memories related to their trauma, but rather memories that are related to certain key words.  OGM doesn't occur in every person who has gone through trauma.  It tends to occur more in people who reacted with post traumatic stress disorder and in people who experienced trauma in childhood.

The OGM phenomenon was assessed mainly by various versions of the AMT – autobiographical memory test.  This test usually uses emotional key words, for instance "excited", "happy", "relaxed ", "bored", "helpless", "lonely" and so on.  The person is asked to retrieve a specific event (that occurred at a specific time and place, lasting no more than one day) that is related to this key word. 

People with depression or post trauma tend to have OGM in response to both positive and negative key words.  People with depression or post trauma tend to respond with OGM even when the stimuli are not key words but situations (for example, " Recall a time when a neighbour helped you with a practical problem"), a general instruction ("Recall as many episodes from your life as you can in ten minutes") or actions ("Try to recall going to a concert").

How do researchers explain OGM?

There are three kinds of explanations:  Functional Avoidance, "capture" and executive dysfunction.

Functional Avoidance

The explanation is related to the structure of autobiographical memory.  According to Conway – Pleydell- Pearce model (2000), autobiographical memory has three hierarchical levels:

The highest level is the level of representations of life periods with clear beginning and end points (for example, being in high school, military service, the time when I lived in Tel Aviv etc.). 

The middle level has general event descriptions:  event that repeat themselves (for example, driving to work each morning) or singular events (for example, my vacation in South Korea).  The events are represented at this level as conceptualized and abstract summaries of experiences.

The lowest level has specific event knowledge.  In this level concrete, sensory and perceptual aspects of events are represented.  They can take the form of visual, auditory, tactile or other images of the event – what the surrounding looked like, who was present at the event, how I felt during the event etc.

When people receive a key word and are asked to recall a specific event related to this word, they create associations for the word that become the basis for memory search.  For example, for the word "calm" I can think about "my dog Jane".  Now people access the level of representation of life periods ("when I lived in Tel Aviv") or the level of general events ("I used to take her for walks") and from here they go on to the specific event level ("one day we went on a walk to "Ben Shemen" forest and she was frightened by a wild boar that suddenly appeared on the path"). 

For post traumatic people, this kind of memory search may lead to emotionally difficult places.  Consider the following protocol from a patient in response to the cue summer. She was thinking back of summer holidays and found “hot summer evenings” coming to mind. Further specifying on this theme, she began to retrieve a specific summer evening when, although already after 10:00 p.m., the temperature was still agreeable, and she was sitting outside with friends talking about the new puppy she had bought. Subsequently, however, this triggered another memory from that same summer when she was assaulted when walking the dog in the neighborhood park.

As a result of these kinds of experiences people with PTSD and people with depression tend to avoid memories which are too specific,  Conway and Pleydell – Pearce  argue that these people stop their search in memory at the level of general event description and tend to avoid reaching the level of specific events.

Capture

Individuals suffering from depression and people with a tendency for rumination may get "caught at the middle level (the general event level).  When such people receive, for example, the key word "happy", they may ruminate:  "why can't I be more happy?"  These thoughts "capture" them and prevent them from retrieving specific events from autobiographical memory.  These people move across the middle level of autobiographical memory instead of moving downward towards the more specific level.

Executive functions

Searching in memory according to a cue requires effort, strategy, control and monitoring – that is, executive functions.  During the search a person has to inhibit irrelevant autobiographical knowledge (and also ruminative thoughts that disturb the search for a specific event). 

People with depression and post trauma have depleted attention resources and executive control.  Their difficulties are especially salient in the aspects of initiating and managing the search and inhibiting irrelevant information during the search.

Thus, functional avoidance, "capture" at the middle level of autobiographical memory and poor executive functions cause the overgeneral memory phenomenon.  These factors also work together and interact and thus exacerbate the problem. 

Overgeneral autobiographical memory may lead to slow recovery from depression or traumatic events.  OGM may also lead to difficulties in problem solving, because OGM makes it harder for us to lean on past experience when we deal with new situations.

Fortunately, training people with depression or PTSD to retrieve specific memories can lead to improved emotional state and can prevent the development of another episode of depression.  This can be done, for example, by creating a list of specific memories that the patient wants to remember.  Each item on the list is linked via visual imagery to a specific location on a "mental trail".  The person takes a mental hike and retrieves the memories along the trail.  This technique prevents the development of depression.

Another way is to train depressed people to focus on concrete images which are not self centered and have aspects of perceptual processing/mental imagery (“Think about the face of the Mona Lisa,” “a raindrop falling down a window pane”).  This leads to retrieval of much more specific autobiographical memories.  Retrieval of specific memories alleviates depression.

One of the authors of this paper, Dalgleish, elaborates on this subject in this interview:

https://www.youtube.com/watch?v=SOHshGw8WS0

Clinical depression and memory: Professor Tim Dalgleish

הזיכרון והעצמי – ד"ר מארק רולנדס

הרצאה מעניינת ופיוטית של DR. MARK ROWLANDS .

דר' רולנדס מתייחס לקשר בין הזיכרון האוטוביוגרפי לבין תחושת העצמי. 

אנחנו רגילים לחשוב על העצמי שלנו כמושתת על הזיכרון האוטוביוגרפי.  אבל יש מספר בעיות עם התפיסה הזו:

א.  יש הבדלים בינאישיים בזיכרון האוטוביוגרפי, ויש אנשים עם זיכרון אוטוביוגרפי נמוך במיוחד.  לאנשים אלה יש מעט מאד, אם בכלל, זכרונות מהעבר שלהם.  הם יודעים עובדות על עברם, הם יכולים לספר דברים רבים על עצמם בעבר, אך אין להם יכולת לשלוף זיכרונות אפיזודים, זכרונות ספציפיים מהעבר שלהם שמתלווה אליהם תחושה של "אני הייתי שם בזמן זה".  למרות זאת, אין אצל אנשים אלה פגיעה בתחושת העצמי.

ב.  הזכרונות האוטוביוגרפים אינם אמינים.  בכל פעם שאנו שולפים זיכרון אפיזודי אנו עורכים אותו מחדש.  כך, אנו מאחסנים את הזיכרון מחדש במצב שונה מהמצב בו אחסנו אותו לאחר הפעם הקודמת בה נשלף.  התוכן של הזיכרון משתנה קצת בכל פעם שבה אנו שולפים אותו.  העריכה שאנו עושים לזיכרון מושפעת מן הסתם מההיבטים של הזיכרון שחשובים לנו באותו רגע, ומההיבטים של הזיכרון שעולים בקנה אחד עם האישיות שלנו, עם השקפת העולם ועם הערכים שלנו.  כך, ככל שאנו מתרחקים מהאירוע המקורי הזיכרון שלנו מאותו אירוע הולך ומשתנה.  שלא לדבר על כך שגם בעת יצירת הזיכרון הראשוני על האירוע אנו מאחסנים בזיכרון את מרכיבי האירוע שלכדו את תשומת לבנו.  ואלה מן הסתם המרכיבים שעלו בקנה אחד עם דברים שהיו חשובים לנו באותו רגע, ועם השקפת העולם והערכים שלנו.

כך, תוכן הזיכרון האוטוביוגרפי הוא בסיס די רעוע להשתית עליו את תפיסת העצמי.  איך בכל זאת אנו שומרים על עצמי קוהרנטית?

רולנדס מציע, שבעוד שתוכן הזיכרון משתנה כל הזמן, מה שנשאר הוא ההשפעה שיש לזיכרון עלינו – התחושות הפיסיות (החושיות, הגופניות) והתחושות הנפשיות (הרגשות) שהזיכרון עורר בנו מרגע היווצרותו ואילך.  רולנדס קורא לסוג זה של זיכרון "זיכרון רילקיאני" RILKEAN MEMORY  (על שם המשורר ריינר מריה רילקה שאף הוא כתב דברים ברוח זו).

בעוד שהתוכן משתנה בכל פעם שאנו שולפים את הזיכרון, רולנדס טוען (אם הבנתי אותו נכון), שהתחושות הללו הן יציבות ואינן משתנות.  כך הזיכרון האוטוביוגרפי מעצב את האופי שלנו, האישיות שלנו, הסגנון שלנו, ומצב הרוח הדומיננטי שלנו.  הוא מעצב אותנו לא באמצעות התוכן, שהרי תכני הזיכרון האוטוביוגרפי לא יציבים, אלא באמצעות התחושות שהחוויה ושזיכרון החוויה עוררו בנו. 

רולנדס מציג תפיסה זו בהרצאה שהקישור שלה מופיע למעלה.  יש לו כשרון ספרותי בולט, כפי שעולה מהקטעים שהוא מקריא מכתביו, שהם בעלי אופי פיוטי. 

רולנדס גם כתב ספר בנושא זה:

Memory and the Self: Phenomenology, Science and Autobiography

https://www.amazon.com/Memory-Self-Phenomenology-Science-Autobiography/dp/0190241462

הספר חדש לגמרי (2017) ולמיטב הבנתי עדיין לא ניתן לרכוש אותו.

The Yellow Wallpaper by Charlotte Perkins Gilman

The Yellow Wallpaper by Charlotte Perkins Gilman

I've just read this important and superb classic American short story.  It's about mental illness in the context of social norms and early feminism. 

Here is a link to the story:

https://www.nlm.nih.gov/literatureofprescription/exhibitionAssets/digitalDocs/The-Yellow-Wall-Paper.pdf

About the author, from Wikipedia:

Charlotte Perkins Gilman (July 3, 1860 – August 17, 1935) was a prominent American feminist,sociologist, novelist, writer of short stories, poetry, and nonfiction, and a lecturer for social reform. She was a utopian feminist during a time when her accomplishments were exceptional for women, and she served as a role model for future generations of feminists because of her unorthodox concepts and lifestyle.

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי והקשר שלה לדיכאון ולטראומה

Williams, J. M. G., Barnhofer, T., Crane, C., Hermans, D., Raes, F., Watkins, E., & Dalgleish, T. (2007). Autobiographical Memory Specificity and Emotional Disorder. Psychological Bulletin, 133(1), 122-148.‏  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.721.1249&rep=rep1&type=pdf

מהו זיכרון אוטוביוגרפי כללי מדי OGM-OVERGENERAL AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY?

זו תופעה שבה כאשר אנשים מסוימים מקבלים מלות מפתח ומתבקשים לשלוף זכרונות אוטוביוגרפים הקשורים למלים אלה, הם מתקשים לשלוף זכרונות ספציפים (זכרונות של אירועים ספציפים שקרו בזמן מסוים ובמקום מסוים).  במקום זה הם נוטים לשלוף זכרונות קטגוריים, כלליים מדי -  זיכרונות המאגדים אירועים דומים רבים (למשל, "נהגתי לצאת עם הכלב לטיול בכל בוקר"). 

תופעה זו נמצאה לראשונה על ידי החוקרים Williams and Broadbent (1986) אצל פציינטים אובדניים.  מאוחר יותר היא נמצאה כמאפיין עקבי של פציינטים עם דיאגנוזה של דיכאון, דיכאון אחרי לידה וגם אצל אנשים עם רמות תת קליניות של דיכאון.  התופעה מופיעה גם אצל אנשים עם נטיה לרומינציה  RUMINATION (חשיבה פאסיבית וחזרתית על הסימפטומים של הדיכאון והסיבות והתוצאות האפשריות של הסימפטומים הללו.  למשל:  "מה עשיתי לא בסדר?", "למה אני לא יוצאת מזה?").   יש לציין שאצל אנשים עם הסטוריה של דיכאון השליפה מהזיכרון האוטוביוגרפי נוטה להישאר כללית מדי גם לאחר שאפיזודת הדיכאון חלפה.

תופעת הזיכרון הכללי מדי מאפיינת גם אנשים עם הסטוריה של טראומה, כמו פגיעה מינית, התעללות פיסית וגם תאונות דרכים, טראומת מלחמה, אבחנה של סרטן ועוד.   זיכרון כללי מדי מופיע אצל אנשים אלה למרות שהם לא מתבקשים לשלוף זכרונות הקשורים לטראומה שלהם, אלא זכרונות הקשורים במלות מפתח מסוימות.  זכרונות כלליים מדי לא מופיעים אצל כל האנשים שעברו טראומה, אלא מופיעים יותר אצל אנשים שהגיבו בתגובה פוסט טראומטית, ואצל אנשים שחוו טראומה בילדות.

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי נבדקה בעיקר על ידי גירסאות שונות של מבחן שנקרא "מבחן הזיכרון האוטוביוגרפי" – AMT – AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY TEST.  במבחן זה משתמשים בדרך כלל במלות מפתח המתייחסות למצב רגשי, למשל "נרגש",   "שמח", "רגוע", "משועמם", "חסר אונים", "בודד" וכן הלאה.  האדם העובר את המבחן מתבקש לשלוף אירוע ספציפי (שהתרחש בזמן ובמקום מסויים ושארך לא יותר מיום אחד) הקשור במלת המפתח הזו. 

אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי הן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים חיוביים והן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים שליליים.  אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי גם אם הגירויים אינם מלות מפתח אלא מצבים (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו נעזרת בשכן כדי לפתור בעיה מסוימת"), הנחיה כללית ("שלוף כמה שיותר אפיזודות מהחיים שלך שאתה יכול תוך עשר דקות") או פעולות (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו הלכת להופעה"). 

כיצד מסבירים החוקרים את הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי?

קיימים שלושה סוגים של הסברים:  עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ובעיה בתפקודים הניהוליים.

עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי  

ההסבר קשור למבנה הזיכרון האוטוביוגרפי.  על פי מודל CONWAY –PLEYDELL-PEARCE (2000), 

 הזיכרון האוטוביוגרפי הוא מבנה בעל שלוש רמות:

 ברמה הגבוהה ביותר קיימים ייצוגים של תקופות חיים עם נקודות התחלה וסיום ברורים (למשל,  לימודים בתיכון, צבא, התקופה בה גרתי בתל אביב וכו'). 

ברמת אמצע קיימים תיאורים של אירועים כלליים:  אירועים שחוזרים על עצמם (למשל, לנהוג לעבודה בבוקר) או אירועים יחידים (החופשה שלי בקוריאה).  האירועים מיוצגים ברמה זו כמעין סיכומים מומשגים ומופשטים יחסית של החוויה.

 ברמה הנמוכה ביותר קיים ידע על אירועים ספציפיים.  ברמה זו מיוצגים היבטים קונקרטים, חושיים ותפיסתיים של האירועים (דימויים מנטלים חזותיים, שמיעתיים, טקטילים וכו') של האירוע – איך נראתה הסביבה, מי היה נוכח באירוע, איך הרגשתי באירוע וכו'. 

כאשר אנו מקבלים מלת מפתח ומתבקשים להיזכר באירוע ספציפי הקשור למלה זו, אנו יוצרים אסוציאציות למלה שיהוו את הבסיס לחיפוש בזיכרון.  למשל למלה "רגוע" אני יכולה לחשוב על "הכלבה שלי ג'יין".  כעת אנו ניגשים לרמת הייצוג של תקופות חיים ("כשחייתי בתל אביב") או לרמת הייצוג של אירועים כלליים ("נהגתי לצאת איתה לטיולים") ומכאן אנחנו יורדים לרמת האירוע הספציפי ("יום אחד יצאנו לטיול ביער בן שמן והיא נבהלה מחזיר בר שהופיע לפתע על השביל).   

   

אצל אנשים פוסט טראומטים, חיפוש כזה בזיכרון עלול להוביל למקומות קשים רגשית.  למשל, בתגובה למלה "קיץ", אשה שעברה טראומה חשבה על חופשות קיץ ועל "ערבי קיץ חמים".  אז היא נזכרה בערב קיץ ספציפי, שבו למרות שהשעה היתה אחרי עשר בלילה, הטמפרטורה היתה עדיין נוחה, והיא ישבה בחוץ עם חברים ודיברה על הכלבה החדשה שלה.  ואז נזכרה שבאותו קיץ היא עברה תקיפה מינית כשהלכה לטייל עם הכלבה בפארק. 

כתוצאה מחוויות כאלה מתפתח אצל אנשים פוסט טראומטים ואצל אנשים דכאונים סגנון של הימנעות מזכרונות ספציפיים מדי.  קונווי ופליידל-פירס טוענים שאנשים אלה עוצרים את החיפוש שלהם בזיכרון ברמת המידע התיאורי הכללי, ונמנעים מלהגיע לרמת האירוע הספציפי.

"לכידה"

אנשים עם דיכאון ואנשים עם נטיה לרומינציה עלולים "להילכד" בחיפוש בייצוגים ברמת הביניים (ברמת האירועים הכלליים).  כשאנשים כאלה מקבלים, למשל, את מלת המפתח "שמח" הם יכולים לחשוב: "למה אני לא יכול להיות יותר שמח?".  מחשבות אלה "לוכדות" אותם ומונעות מהם לשלוף אירועים ספציפים מהזיכרון האוטוביוגרפי.   אנשים אלה ינועו לרוחב רמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי במקום לנוע כלפי מטה לרמה הספציפית ביותר.

תפקודים ניהוליים

חיפוש בזיכרון על פי מלת רמז דורש מאמץ, אסטרטגיה, שליטה ובקרה, כלומר תפקודים ניהוליים.  במהלך החיפוש האדם צריך לדכא (לעשות אינהיביציה של) ידע אוטוביוגרפי לא רלוונטי (וגם של מחשבות רומינטיביות שמפריעות לחיפוש אחר אירוע ספציפי). 

אצל אנשים דכאוניים ופוסט טראומטים יש ירידה במשאבי הקשב וביכולת השליטה הניהולית (בעיקר בהיבטים של יוזמה וניהול החיפוש ואינהיביציה של מידע לא רלוונטי במהלך החיפוש).

כך, עצירה מוקדמת מדי, המנעותית, של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ברמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי וקשיים בשליטה ניהולית גורמים לתופעת הזיכרון הכללי מדי.  גורמים אלה גם עובדים ביחד ומשפיעים זה על זה ובכך מחריפים את הבעיה.   

זכרונות אוטוביוגרפים כלליים מדי עלולים להוביל להחלמה איטית מדיכאון או ממצבים טראומטים.  זכרונות כלליים מדי עלולים להוביל גם לקושי בפתרון בעיות, שכן הם מקשים עלינו להישען על נסיון העבר כדי להתמודד עם מצבים חדשים.

למרבה המזל, אימון של אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה בשליפת זכרונות ספציפים גורם לשיפור במצב הרגשי ומונע התפתחות של אפיזודה חוזרת של דיכאון.   ניתן לעשות זאת, למשל, באמצעות יצירת רשימה של זכרונות ספציפים שהמטופל מעוניין לזכור.  כל זיכרון ברשימה מקושר באמצעות דימוי חזותי למיקום ספציפי בתוך "מסלול מנטלי".   האדם מטייל על פני המסלול המנטלי ושולף את הזכרונות הספציפים.  שימוש בטכניקה זו מונע התפתחות של דיכאון.    

דרך נוספת היא לאמן אנשים דכאוניים להתמקד בדימויים קונקרטים, שאינם ממוקדים בעצמי ושיש להם היבטים של עיבוד תפיסתי/דימוי מנטלי ("דמיין את הפנים של המונה ליזה", "דמיין טיפת גשם שיורדת על חלון").   אימון כזה משפיע על השליפה של זכרונות אוטוביוגרפים וגורם לכך שהם יהיו הרבה יותר ספציפים.   שליפה של זכרונות ספציפים מיטיבה עם מצב הדיכאון.

אחד המחברים של מאמר זה, ,Dalgleish מרחיב בנושא זה בראיון זה: 

https://www.youtube.com/watch?v=SOHshGw8WS0

Clinical depression and memory: Professor Tim Dalgleish

Is episodic memory a (narrow) cognitive ability? Part three: Individual differences in episodic memory – the case of especially poor episodic memory

 .

Can episodic memory be a (narrow) cognitive ability?  It has to fulfill a number of conditions for that.  In the first post of this series we've seen that episodic memory develops through the lifetime.  In the second post we've began to look into individual differences in episodic memory.  We've discussed people with especially high episodic memory.

In this post we'll discuss a group of people with an especially poor episodic memory. 

First, a quick reminder of concepts (you can skip to the green color below):

Episodic memory is memory for life events that we'd experienced in a specific place at a specific time.  The hallmark of episodic memory is the experience of mentally "being there".

 Autobiographical memory is composed of episodic memory and semantic knowledge about ourselves and about things that took place in the world during our lifetimes. Semantic knowledge about the self is, for example, knowledge about our character and hobbies and about places we've been to, in a way that is not necessarily tied with specific episodic memories (I know I'd visited a specific place and know what it looks like, but don't remember the experience itself).

Semantic memory is the fund of knowledge we've accumulated over the years (facts, ideas, word and concept meanings, knowledge about our culture).

In 2004 a woman named Susan McKinnon read a paper about psychologist Endel Tulving, that drew the distinction between semantic and episodic memory.  The paper presented a case of a man whose episodic memory was negatively affected as a result of brain damage following a car accident. McKinnon realized that that man's symptoms resemble her experiences (minus the brain damage).

Tulving expressed his belief that there are intelligent and completely healthy people with no ability to remember personal experiences.  These people have poor episodic memory.  Tulving thought that soon these people will be discovered.  McKinnon realized Tulving is referring to people like her. 

McKinnon is healthy, she is married and has a family.  She is now retired and in the past has worked as a professional.  She doesn't remember any events of her life.  She doesn't remember good and exciting events, arguments or traumatic events.  She knows about the existence of these events but has no experience of them.  She doesn't remember books she'd read or movies or TV series she'd watched.  Her ability to form mental images is not very good.

In 2006 McKinnon decided to approached Dr. Brian Levine who worked with Tulving.  Levine tested her and she became the first person to be diagnosed with SDAM – severely deficient autobiographical memory.  Later Levine found two more people with a similar autobiographical memory, and in 2015 published with his colleagues Palombo, Alain, Söderlund & Khuu a paper about SDAM.  Since the paper's publication, hundreds of people approached Dr Levine thinking they too have SDAM.  Levin's group now tests these people.  Levine assumes he'll find less than 15 people with SDAM in this group.

The three people with SDAM are intelligent people (their IQs are above 110), they are all well educated (one of them has a Phd.) and they all work. Their poor autobiographical memory does not affect their everyday functioning.  These people are healthy, they do not suffer head injuries, neurological diseases or psychological trauma.  Two of them have had a single episode of depression many years ago, when they were adolescents.  Two out of three are in long term relationships and one is single.

All of them realized they have poor autobiographical memory during late adolescence or early adulthood. 

The researchers compared them with 15 people similar in age (47 on average) and education (16.5 years of education on average). 

Of the cognitive tests, the only measure all three were poor at was recall of the RCFT figure.      

The authors think that visual recall is inherent to autobiographical remembering.  That is, when we recall a past event we create a visual image of it.  They cite another study in which two healthy people with a total inability to form visual imagery throughout their lives had poor ability to relive episodic events.  One of them, who by chance had neuropsychological testing in the past, had poor visual memory, and poor RCFT performance. 

How was autobiographical memory assessed in this study?

Each person of the SDAM and the control group chose two events from each of six life periods:  a week ago, a month ago, a year ago, ten years ago, during adolescence and in childhood. Each of these events had to have happened at a specific time and place.  The people could look at almanacs or ask people close to them to name such events (for instance, "on July 2016 you've visited Seorak Park in South Korea").  The consulted people were asked not to add any details about the event.

Each person of the SDAM and the control group elaborated about these events to the best of his ability.  The researchers analyzed the stories and classified the details to be episodic (directly related to the main event, specific to time and space, creates a feeling of re-experience) or semantic/"external" (for example, facts about Korea of about other places in Korea which are not necessarily related to the same visit). 

The researchers found that the people with SDAM produced much less episodic details relative to the control group – but only for events that happened during youth and adolescence. 

The number of episodic details that the three people with SDAM could tell about events in later lifetimes was not significantly different than that of the control group.  This was so despite the fact that SDAM people said they don't have an experience of these events.  How could this be?

The researchers assume that SDAM people could provide episodic-like details as a result of activating non episodic processes (semantic processes).  SDAM people are used to make up for the lack of personal experience by becoming familiar with the story of the event.  The story of the event is retold each time the event is mentioned, and people who were present when the event took place have a chance to add details to the retelling.  Pictures from the event also enrich the story.  I'll also hypothesize that events from the remote past are less often spontaneously mentioned, and are mentioned less in the company of people who took part in them and can enrich the story.

Apparently it's hard to distinguish between episodic details and episodic-like details.  Often "rememberer" himself has difficulty distinguishing between them.  Each time we tell an episodic event we combine episodic details and episodic-like details.  I'm not sure that we can distinguish between small details that we remember directly from an event that occurred many years ago, and small details that someone else who was present in the event added to the event's story.  During remembering we are also assisted, without being aware of it, by a "script" or a "schema" according to which such an event is supposed to happen.

This emphasizes the extent to which autobiographical memory is a phenomenon that is in between the personal and the interpersonal/social.  Autobiographical memory is to some extent a story with a number of authors, a story that is influenced by values and norms of the culture we live in.

In order to overcome such issues the authors let judges who were blind to the person's group affiliation have a qualitative impression of the memory.  The judges did get the impression that the memory quality of the three SDAM people for events that occurred not only during childhood and adolescence, but also ten years or one year or one week before was poorer (in terms of the richness of the memory and the extent of reference to events that happened before and after the main event) than the memory quality of the control group.

Neurologically, the three SDAM people had smaller right hippocampuses than the control group.  During recall of episodic events under fMRI, SDAM people had less activity in brain areas related to autobiographical memory and visual memory.

To sum up, we've seen evidence for the possible existence of a group of people who can't remember events from their lives, who have no episodic memory.  These are healthy, educated working people that are highly functioning cognitively and interpersonally.  Due to the small size of the group it's hard to tell whether their poor visual memory characterizes other people with SDAM.  Generally, it's hard to come to any conclusions on the basis of a group of three people.  A larger study is being currently conducted.

These findings are thought provoking.  We are used to think about our life story as an essential part of our selves, and of autobiographical memory as an essential part of our selves.  But these people definitely have a self concept, personality, hobbies, values, beliefs, opinions and friends.  They know who they are.

Furthermore: the ability of these people to function so well in everyday life in all respects – professionally, personally – raise the question: to what extent is episodic memory essential? And if it's not essential – why did it develop?

       

Palombo, D. J., Alain, C., Söderlund, H., Khuu, W., & Levine, B. (2015). Severely deficient autobiographical memory (SDAM) in healthy adults: A new mnemonic syndrome. Neuropsychologia, 72, 105-118.‏ http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S002839321500158X

The strange case of the woman who couldn't remember her past – and can't imagine her future.  Erika Hayasaki.  WIRED.

https://www.wired.com/?p=1994722