הזיכרון האוטוביוגרפי – תלוי תרבות? הבדלים בין התרבות המערבית לאסיאתית בזיכרון אוטוביוגרפי.

Wang, Q., & Brockmeier, J. (2002). Autobiographical remembering as cultural practice: Understanding the interplay between memory, self and culture. Culture & Psychology, 8(1), 45-64.‏

http://media.library.ku.edu.tr/reserve/resspring11/psyc505_CKagitcibasi/6_autobiographical_remembering.pdf

מאמר מצוין זה של   Wang& Brockmeierיופיע מעתה בטור הימני של הבלוג תחת הכותרת "EPISODIC MEMORY".

וואנג וברוקמאייר טוענות, שהזכרונות האוטוביוגרפים שלנו מעוצבים על ידי התרבות בה אנו חיים.  יתרה מזאת:  הזכרונות האוטוביוגרפים שלנו גם מעצבים, באמצעות העברה בין-דורית (כאשר אנו מספרים אותם לילדינו, לנכדינו), את הדרך בה אנשים בתרבות שלנו יוצרים לעצמם סיפורי חיים.  במהלך יצירת סיפור החיים ושיתופו עם אחרים, העצמי שלנו לא רק באה לידי ביטוי אלא גם נבחנת, משתנה ומתוקפת בתוך ההקשר התרבותי שלנו. 

בתרבות המערבית, כאשר אנשים מספרים את סיפורי החיים שלהם, הם מדברים על העצמי שלהם או על תפיסת העצמי והזהות שלהם -  על מה שהפך אותם למי שהם.  אנשים בתרבות המערבית זוכרים את עברם כדרמה שבה העצמי היא הגיבור הראשי.  העצמי ("הסלף") פועלת בדרמה זו באופן טוטליטרי – היא קובעת את העלילה.  כך, העצמי נמצאת במרכז התפיסה שלנו את הזיכרון האוטוביוגרפי.  אנו מגדירים זיכרון אוטוביוגרפי כ"זיכרון למידע הקשור לעצמי".  יצירת הזיכרון האוטוביוגרפי קשורה לתהליך של יצירת זהות ולהתפתחות של עצמי יותר ויותר אוטונומית ומובחנת מאנשים אחרים.  זאת בהתאם לערך של האינדיוידואליזם בתרבות המערבית.  

עד לא מזמן, הזיכרון האוטוביוגרפי נתפס בתרבות המערבית כדבר פרטי ואישי, הממוקם בתוך האדם (במוח/בנפש) ונקבע על ידי מנגנונים פנימיים כמו אישיות ופעולות נוירו קוגניטיביות.

במהלך עשרים השנה האחרונות, תפיסה זו השתנתה.  כעת חוקרים ואנשי רוח רואים את הזיכרון האוטוביוגרפי כמתפתח בילדות המוקדמת (וגם לאחר מכן) כתוצר של שיחות על חוויות משותפות שאנו עורכים עם מבוגרים משמעותיים בחיינו.  כאשר הורה משוחח עם ילד על חוויה שהתרחשה בעבר וששניהם השתתפו בה, ההורה עוזר לילד לבנות את סיפור החוויה בהתאם לנורמות החברתיות והתרבותיות שיש לנו לגבי הדרך בה סיפורים כאלה אמורים להיות מסופרים.  כילדים וכמבוגרים אנו שולפים זכרונות אפיזודיים (גם) במצבים חברתיים, במצבים בהם אנו מספרים את סיפור הזיכרון ומקבלים תגובות עליו.  התגובות נשזרות בסיפור עצמו ומשפיעות על הדרך בה נשלוף אותו בעתיד.  לכן זכירה אוטוביוגרפית היא פעולה תרבותית.   ולכן כיום לא רואים את הזיכרון האוטוביוגרפי ואת העצמי כתופעות פסיכולוגיות מבודדות שנמצאות בתוך האדם (בנפש או במוח) אלא כתופעות בינאישיות ותרבותיות.

בתרבויות אסיאתיות, הנרטיב האישי נראה אחרת.  בתרבויות אלה האגו/העצמי לעתים קרובות נסוג לרקע והזרקור מופנה לעבר אנשים משמעותיים שהיו נוכחים באפיזודה בה נזכר מספר הזיכרון, לעבר הקשר האישי בין מספר הזיכרון לבין האנשים הללו, ולעבר ההקשר החברתי.   הדגש על היררכיה חברתית, הרמוניה בינאישית וצניעות אישית בתרבויות מזרח אסיאתיות רבות מעוררים התפתחות של עצמי בעלת גבולות פחות ברורים וחדים, הממוקמת ברשת יחסים בינאישיים ובנישה חברתית מוגדרת היטב. 

בהקשרים אלה אפשר לחשוב על החברה הערבית בישראל ועל החברה החרדית.  נדמה לי שלחברות אלה מאפיינים של חברות מסורתיות הדומים אולי לתרבויות מזרח אסיאתיות.  אני נזכרת בדבריו של פרופ' מרוואן דווירי בהקשר זה.

  

בהשוואה לאנשים מבוגרים סיניים, הזכרונות המוקדמים ביותר של מבוגרים אמריקנים נוטים להיות מגיל צעיר יותר, מפורטים יותר, ספציפים יותר (מתייחסים לחוויה ספציפית שהתרחשה במקום מסוים ובזמן מסוים), ממוקדים יותר בעצמי ובחוויה אישית ועוסקים יותר באוטונומיה ובנטיות אישיות.  הזכרונות המוקדמים ביותר של סינים הם לעתים קרובות מגיל מבוגר יותר, הם "שלדיים" ולא מפורטים, הם קשורים לשגרה ולאינטראקציה חברתית או לפעילות משותפת שהתרחשה באופן קבוע או פעמים רבות (למשל, לבשל במטבח עם אמא), והם ממוקדים ביחסים בינאישיים.  הזכרונות המוקדמים של האמריקנים טעונים יותר ברגשות מאלה של הסיניים, שיש בהם מעט הבעה רגשית.

במחקר על ילדי גן קוריאנים, סינים ואמריקנים, התבקשו ילדים בני 4-6 לספר על אירועי חיים שהתרחשו בזמן האחרון.  למשל, על יום ההולדת שלהם (אם הוא חל לאחרונה).   הסיפורים של הילדים האמריקנים היו יותר מורכבים ומפורטים מאשר הסיפורים של הילדים הקוריאנים והסינים.  הילדים האמריקנים השתמשו יותר במלים המציינות זמן כרונולוגי ויחסים מורכבים של זמן וסיבתיות, ובתיאורים ובשפה המציינים מצבים פנימיים (מחשבות, רגשות) מאשר הילדים הסיניים והקוריאנים.  בעוד שהילדים האמריקנים נטו להתמקד בעצמם כאשר הם תיארו אירועי עבר ספציפיים, ילדים אסיאתים לעתים קרובות סיפקו תיאורים "שלדיים" של פעילויות שגרתיות שהם עשו עם אחרים משמעותיים.  בהשוואה לילדים אמריקנים, ילדים סיניים נטו יותר לספר על אינטראקציות בינאישיות ויחסים בינאישיים טובים, עסקו יותר בעמידה באמות מידה מוסריות, בכללי התנהגות ומול דמויות סמכות ונטו פחות לבטא שיפוט אישי, דעה אישית או רצון אישי.

אמהות אמריקניות מרבות יותר מאמהות אסיאתיות לשוחח עם הילדים על זיכרונותיהם.  כאשר אמהות אמריקניות מדברות עם ילדיהן בני השלוש על חוויות עבר משותפות, הן לעתים קרובות מספקות מידע עשיר על האירוע, מרחיבות את התגובות של הילד ומזמינות אותו לבנות ביחד איתן את הסיפור על החוויה המשותפת.  אמהות אמריקניות לעתים קרובות מתמקדות בתכונות האישיות של הילד, בהעדפותיו האישיות ובשיפוטיו האישיים, והופכות את הילד לדמות הראשית של הסיפור שהן בונות איתו ביחד.  הן מספקות הסברים סיבתיים עשירים לרגשות של הילד לגבי האירוע בו הוא נזכר.

אמהות סיניות נוטות להציג לילד שאלות כדי לדלות מידע על הזיכרון של הילד לאירוע, בלי להרחיב על התגובות של הילד, ועם מעט התייחסות לרגשות הקשורים באירוע.  השיחה לעתים קרובות דומה למבחן זיכרון.  בהתאם לאתיקה הקונפוציאנית שמעריכה היררכיה חברתית והגינות מוסרית, הורים אסיאתים לעתים קרובות לוקחים תפקיד של הובלה בשיחות שלהם עם הילדים ומתייחסים לכללים מוסריים ולציפיות להתנהגויות מסויימות.   

הבדלים אלה דומים להבדלים בין "אמהות מרחיבות" ל"אמהות לא מרחיבות" בתוך התרבות האמריקנית, עליהם מצביעה Robyn Fivush במאמר עליו כתבתי בעבר. 

כבר בגיל שלוש, ילדים קולטים את המסרים התרבותיים המועברים ב"שיחות הזיכרון" הללו.  כאשר ילדים אמריקנים בני שלוש נזכרים באירוע, הם מספרים על עצמם, על מה שהם עשו באירוע, על מה שהם בחרו ועל הדעות שלהם, על הגורמים לרגשותיהם ועל תוצאות רגשותיהם.   כאשר ילדים אסיאתיים בני שלוש מספרים על אירוע שחוו, הם מתייחסים לכללים, אמות מידה ודרישות וממעטים להתייחס לרגשות.   

הפסיכולוגיה האינדיוידואלית המסורתית, ובכללה מחקרים על הזיכרון, התעלמה או אפילו דחתה את המימד החברתי והתרבותי של הזיכרון.  מאמר זה מביא מימד זה לידי ביטוי ומאיר הבדלים בין תרבותיים בזיכרון האוטוביוגרפי.

  

WANG כתבה ספר על מחקריה הבין תרבותיים בנושא זיכרון אוטוביוגרפי.  היא מציגה את הספר ואת ממצאיה העיקריים בהרצאה זו.