פוסט זה פורסם בינואר 2018. אני מפרסמת אותו שוב מכיוון שהוא אחד האהובים עלי וגם קשור למבחנים השלכתיים.
מי מאתנו לא נתקל בילד שאינו מצליח לתפוס מהו האובייקט שהוא מרכיב בהרכבת עצמים (כאשר לא נאמר לו מראש מה הוא מרכיב). הילד מתקדם בניסוי וטעיה, כמגשש באפלה, ורק אם וכאשר הצליח לסיים את הרכבת האובייקט, והאובייקט שלם, הוא אומר בהפתעה: "אה, זה כלב!" (אין שם כלב אבל לא אחשוף כאן פריטים מהמבחן...).
אין ספק שילד כזה נמצא בעמדת חסרון לעומת ילד שרואה ואומר ברגע הראשון: "זה יהיה כלב". ילד כזה יודע לאן הוא מתקדם. הוא יכול לעבוד עם בקרה ולבדוק שהוא מתקדם לעבר המטרה, מכיוון שהוא יודע מהי המטרה. הוא מחזיק בעיני רוחו את האובייקט השלם.
האם יכול להיות שסגנון העבודה והתפיסה שילד מפגין בהרכבת עצמים יופיע אצלו רק במבחן הרכבת עצמים? אולי זה סגנון שמאפיין את הדרך בה הוא ניגש לעולם, את הדרך בה הוא מפרש את העולם? ומהן ההשלכות של סגנון כזה?
אנדי קלארק הוא פרופסור ללוגיקה ומטפיסיקה באוניברסיטת EDINBURGH בסקוטלנד. קלארק כתב בשנת 2013 מאמר שזכה לגל של תגובות מחוקרים ופילוסופים, עורר דיון סוער וצוטט כ – 1700 פעמים בספרות המקצועית. זהו מאמר קשה ביותר לקריאה. קלארק מציג בו תפיסה תיאורטית שלמיטב הבנתי הוצגה לראשונה על ידי KARL FRISTON בשנת 2005. תיאוריה זו נקראת HIERARCHICAL PREDICTIVE PROCESSING ותכונה מעתה HPP. הרעיון הבסיסי מוכר לנו מהפילוסופיה של קאנט, אך הוא מוגש כאן בלבוש חדש ומעניין, שיכול אולי לעזור להבין מה קורה לילד שאינו רואה גשטלט בהרכבת עצמים.
ולא רק הרכבת עצמים: התאוריה הזו מציעה הסבר לתפיסה החושית וגם לתופעות רבות נוספות כמו קשב, דימוי מנטלי, חלימה, הלוזינציות ודלוזיות, רגשות, אוטיזם, ואפילו קשיים בקריאה. בפוסט זה אתמקד בחלק מהתופעות הללו וגם אעז ללכת על קרקע פחות בטוחה בשבילי ולהציע כמה קישורים בין הקוגניציה לעולם הרגשי (ברוח מודל העבודה שהוצג בפוסט קודם).
כשאני מביטה מהחלון ורואה אינספור פיסות ירוקות קטנות מתנודדות ברוח הקלה, המוח שלי צריך להבין שאני רואה עץ שעליו מתנודדים ברוח. איך זה קורה? על פי תאורית HPP המוח לא ממתין בפאסיביות עד לבואם של אותות החושים, ואז מפרש אותם. המוח מייצר כל הזמן ניבויים לגבי מקורות האותות שהוא יקבל מהחושים. הניבויים הללו הם הניחוש הטוב ביותר, ההשערה הטובה ביותר שיש למוח על המקורות (האובייקטים בעולם, במקרה זה: העץ) שמהם מתקבלים נתוני החושים. המוח יוצר את הניבויים הללו על סמך הציפיות והאמונות שלו לגבי הדרך בה העולם בנוי, כלומר על סמך אוצר הידע המגובש. הניבויים הללו "יורדים" אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה הם קולטים את אותות החושים. כאשר יש התאמה טובה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל – הכל טוב: הניבוי הצליח. העולם הוא באמת כפי שניבאנו שיהיה. כאשר יש חוסר התאמה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל, "עולים" מאיברי החישה אל עבר המוח נתונים על טעויות הניבוי, כלומר על ההבדלים בין מה שהמוח ניבא לבין מה שאיברי החישה קלטו. טעויות הניבוי גורמות לשינויים קלים בניבויים כדי שיתאימו יותר למה שקיים במציאות. מכיוון שהניבויים נשענים על מודלים שיש לנו על המציאות, כלומר על הידע המגובש שלנו, טעויות הניבוי גורמות לשינויים במודלים, לשינויים בידע המגובש – כלומר ללמידה. המטרה של המוח היא לצמצם את טעויות הניבוי ככל האפשר. המוח שואף להיות במצב בו הוא מנבא בצורה מושלמת את מקורות האותות שהוא מקבל מהחושים. כך מתקיימים כל הזמן מעגלים של ניבויים ותיקון שגיאות.
משמעות הדבר היא שמה שאנו תופסים נקבע על ידי הניבויים שלנו באותה מידה כמו על ידי האותות שמגיעים אל החושים שלנו מהאובייקטים שאותם אנו תופסים. הניבויים ש"זורמים" למטה אל עבר איברי החושים הם עשירים בתוכן, בעוד שהמידע החושי ה"זורם" למעלה מורכב רק מאותות של שגיאות. הניבוי העשיר ש"זורם" למטה מאפשר לנו לדעת מה שיש בעולם, "לתפוס" את העולם עוד לפני שהוא נתפס בפועל בחושים שלנו. אם תאוריה זו נכונה, אז התפקיד של המגע החושי עם העולם הוא רק לבדוק את הניחוש הטוב ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ, וכאשר זה הכרחי – לתקן אותו. על פי גישה זו, הניבויים שלנו הם המקור העיקרי של כל התכנים של התפיסות שלנו, אפילו שתכנים אלה נבדקים כל הזמן ומתוקנים כל הזמן באמצעות שגיאות הניבוי שנוצרות בעקבות הקלט החושי.
אותות החושים מגיעים אלינו תמיד עם "רעש" מסויים. למשל, כאשר אנו מאזינים לאדם מדבר אנחנו לא שומעים את צלילי המלים בצורה נקיה לגמרי. יש רעשי רקע, האדם "בולע" חלק מהצלילים ולא מפריד בין המלים (צלילי הדיבור זורמים אלינו ברצף אחד). אנו מצליחים להבין את הנאמר בזכות הניבויים שהמוח "מזרים" לעבר האוזן. המוח מצפה לשמוע דברים מסויימים (על פי תוכן השיחה, על פי הידע שיש לנו על תחביר ודקדוק) והציפיות עוזרות לו לגשר על חוסר המושלמות שבאיכות הקלט, "להשלים גשטלט" שמיעתי ולהבין את הנאמר.
אשליות תפיסתיות יכולות להדגים את תאורית HPP במישור החזותי. ריבוע A בלוח השחמט השמאלי נראה לנו כהה יותר מריבוע B (לחצו על התמונה להגדלה). אבל כפי שניתן לראות בעזרת קווי העזר בלוח השחמט הימני, שני הריבועים זהים בצבעם. אנחנו לא רואים את צבע הריבועים כפי שהוא קיים בעולם האובייקטיבי. אנחנו רואים את הניחוש הטוב ביותר שלנו לגבי צבעי הריבועים. אנחנו יודעים שלוח שחמט בנוי מריבועים כהים ובהירים, ושבין ארבעה ריבועים כהים חייב להיות ריבוע בהיר. הציפיות שלנו לגבי המבנה של לוח שחמט משפיעים על הדרך בה אנו תופסים אותו.
אנחנו רואים את האובייקט הירוק המונח על לוח השחמט כגליל למרות שהוא אובייקט דו מימדי בעולם האובייקטיבי. זאת מכיוון שאנו מפרשים את ה"צל" המצויר בצדו השמאלי של האובייקט הירוק ואת העיגול המצויר בחלק העליון שלו כמעידים על תלת מימד, ועל היותו של האובייקט גליל. אנו לא תופסים את מה שמצויר בפועל אלא את הניבוי שלנו לגבי מה שמצויר, ואת הפירוש שלנו לגבי מה שמצויר. וכך צריך להיות: התפקיד של מערכת הראיה אינו להיות מודד פיסי של אור, אלא לעזור לנו לתפוס את המציאות. והניבויים שהמוח מפיק אכן עוזרים לנו לתפוס את המציאות.
היכולת שלנו ליצור ניבויים לגבי אובייקטים במציאות עומדת בבסיס יכולתנו ליצור דימויים מנטלים ובבסיס יכולתנו לחלום. הניבויים הם תפיסה ללא גירוי חושי. בתהליך רגיל של תפיסה הניבויים תמיד מעומתים עם נתוני החושים. אנו משתמשים באותה מערכת שמיצרת את הניבויים לגבי מה שיש בעולם כדי ליצור דימוים מנטלים או חלומות שאינם מעומתים עם נתוני חושים.
ואולי היכולת הקוגניטיבית המתפתחת של התינוק ליצור דימוי מנטלי של האם/הדמות המטפלת בו (דימוי מנטלי של האם כאובייקט שלם או חלקי; דימוי מנטלי של מראה האם, קולה, מגעה וכו', שהוא יצוג פנימי של האם) מאפשרת את היווצרות המרחב הפוטנציאלי שעוזר לתינוק להחזיק מעמד ברגעים בהם האם אינה איתו? אנחנו יודעים שיש הבדלים בין אישיים ביכולת ליצור דימוי מנטלי. איך תינוקות עם קושי ליצור דימוי מנטלי מחזיקים מעמד ברגעים קשים אלה?
הניבויים שלנו לא משפיעים רק על מה שאנו תופסים אלא גם על הפעולות שלנו בעולם. כאשר אנחנו רוצים לאחוז בכוס קפה, למשל, אנו מדמיינים, מנבאים את מצב המטרה העתידי (ידנו אוחזת בכוס הקפה) ויוצרים פקודות מוטוריות שתעזורנה לנו לממש את הניבוי. כמובן שאנו מנבאים גם את המגע של היד בכוס, את ריח הקפה ואת טעמו, עוד לפני שכל אלה התרחשו. זרם הניבויים יורד אל איברי החישה ובמקביל עולה מאיברי החישה זרם של טעויות ניבוי שמתקנות את הניבויים הבאים שיזרמו כלפי מטה.
הלוזינציות ודלוזיות
ראינו עד כה, שמה שאנו תופסים הוא תמיד שילוב עדין בין ניבויים מבוססי ידע הזורמים "מלמעלה למטה" לבין עדות חושית וטעויות ניבוי הזורמות "מלמטה למעלה". תפיסה נורמלית היא תמיד איזון בין אותות חושיים שבאים מהעולם לבין הציפיות שלנו לגבי אותות אלה.
ואולי בדיוק כאן, בנקודת החיבור בין הציפיות/הניבוי לבין אותות החושים, בין המציאות הפנימית לחיצונית, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי, מצוי המרחב הפוטנציאלי עליו מדבר ויניקוט?
התפיסה שלנו את העולם היא סוג של "הלוזינציה נשלטת", פנטזיה שמתאימה למציאות. הניבויים של המוח מרוסנים על ידי מידע חושי מהעולם. יש לנו שותפים להלוזינציה הנשלטת הזו: אנשים שונים שמביטים על אותו אובייקט (למשל, תמונת הגליל על לוח השחמט) יסכימו בדרך כלל ביניהם לגבי מה שהם רואים. כאשר אנו מסכימים בינינו על ההלוזינציות שלנו אנו קוראים לזה מציאות.
לעתים נוצר חוסר איזון בין טעויות הניבוי שזורמות מאיברי החישה אל המוח לבין הניבויים שזורמים מהמוח אל איברי החישה. כאשר הכף נוטה יותר מדי לעבר הניבויים (המוח מייחס משקל יתר לניבויים ומשקל חסר לטעויות הניבוי), אנו עלולים להיות תחת הרושם שאנו תופסים אובייקטים מסוימים שאינם נמצאים שם במציאות, ואז נוצרת הלוזינציה. גם כאשר משהו משתבש ברמת נתוני החושים, שגורם לנו להזרים כלפי מעלה טעויות ניבוי שגויות, עלולות להיווצר הלוזינציות ודלוזיות. טעויות הניבוי השגויות (כלומר תיקונים לא נכונים של הניבויים שלנו) גורמות לשינויים לא מוצדקים של המודל הפנימי שלנו לגבי העולם (דלוזיה). מתוך מודל שגוי זה אנו מפיקים ניבויים שגויים, שזורמים למטה אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה אנו מפרשים את נתוני החושים. כך תיווצרנה עוד טעויות ניבוי שגויות שיחזקו את המודל הפנימי השגוי וכך יווצר מעגל של תפיסה ופרשנות מוטעית לגבי העולם.
הצעתי קודם שניתן לחשוב על נקודת האיזון, החיבור העדין שבין העולם הפנימי (הניבויים שזורמים מהמוח כלפי איברי החישה) לבין העולם החיצוני (טעויות הניבוי שזורמות מאיברי החישה אל המוח) כעל המרחב הפוטנציאלי. אם זה כך, אנחנו יכולים אולי לחשוב על הטית הכף לעבר הניבויים (ייחוס משקל יתר לניבוי ומשקל חסר לטעויות הניבוי) כעל קריסה של המרחב הפוטנציאלי אל קוטב הפנטזיה. אוגדן טוען שבמצבים של טראומה או חרדה רבה, אנחנו עלולים לחוות את הפנטזיה כמציאות. מחשבה מפחידה נחווית כמציאות מפחידה, בובה של תנין בה ילד משחק נחווית כתנין אמיתי שעומד לטרוף את הילד. הילד מאבד את היכולת לשחק.
אולי ברגעים של קריסה אל קוטב הפנטזיה, אולי ברגעים בהם המוח מייחס משקל יתר לניבויים ומשקל חסר לטעויות הניבוי, ילד יספר סיפורי TAT שאין קשר טוב בינם לבין הגירוי הנמצא בתמונה. אולי ילד כזה יתן פרשנות מאד לא רגילה למה שהוא רואה בתמונה. אולי ילד כזה יראה את האובייקטים בתמונה כאובייקטים בעולם האמיתי ויגיב להם ככאלה.
הרכבת עצמים
אני משערת, שקשיים של ילדים שלא רואים את האובייקט השלם כאשר הם עובדים על פריט בהרכבת עצמים עשויים לנבוע מהטיה של הכף לעבר אותות החושים (המוח מייחס משקל יתר לטעויות הניבוי ומשקל חסר לניבוי). בשל משקל החסר שמיוחס לו, הניבוי, הציפיה לאובייקט השלם, לא יכול להנחות את התפיסה, והיא תונחה בעיקר על ידי אותות החושים. כך נחלשת מאד היכולת ליצור אינטגרציה של מה שנתפס בחושים ולפרש אותו. נחלשת היכולת ליצור קטגוריזציה, וכל פיסה של הגירוי נתפסת כאובייקט נפרד.
אם נמשיך עם החיבורים לתיאוריות של ויניקוט ואוגדן, אולי אפשר לחשוב על הטית הכף לעבר אותות החושים (ייחוס משקל יתר לאותות החושים ומשקל חסר לניבוי) כעל קריסה של המרחב הפוטנציאלי אל קוטב המציאות. גם מצב כזה יכול לקרות, על פי אוגדן, בעקבות טראומה ובמצבים של חרדה. הילד עלול להיצמד למציאות באופן הגנתי, כהגנה מפני פנטזיה. גם ילד כזה לא יכול לשחק או לדמיין.
אולי ברגעים של קריסה אל קוטב המציאות, ברגעים בהם המוח מייחס משקל יתר לאותות החושים ומשקל חסר לניבוי, הילד לא יצליח לספר סיפור לתמונת TAT, ובמקום זה יתאר לפרטי פרטים את האובייקטים שהוא רואה בתמונה. באופן כזה הוא יצמד למציאות ולא ישאיר מקום לפנטזיה.
אני נזכרת בסיפור הקצר של חורחה לואיס בורחס, Funes, the memorious , אותו הכירה לי חברתי גרסיאלה נוימן. בסיפור בדיוני זה מספר בורחס על אירנאו פונס, נער בן 19 שנפגע בראשו כתוצאה מנפילה מסוס. כך כותב בורחס (בתרגום שלי מאנגלית):
"בנופלו מהסוס הוא איבד את הכרתו; כאשר היא חזרה אליו, ההווה היה כמעט בלתי נסבל, הוא היה כה עשיר וכה בהיר. מעט מאוחר יותר הוא הבין שהוא נכה. עובדה זו כמעט ולא עניינה אותו. הוא חשב (או הרגיש) שחוסר יכולת לזוז הוא מחיר מינימלי לשלם. וכעת, התפיסה והזיכרון שלו היו מושלמות....פונס לא רק זכר כל עלה על כל עץ בכל יער, אלא אפילו את כל אחת מהפעמים שהוא תפס או דמיין את אותו עלה.
הוא היה...כמעט בלתי מסוגל ליצור רעיונות כלליים, אפלטונים. לא רק שהיה לו קשה להבין שהמושג הכללי "כלב" מקיף הרבה כלבים שונים זה מזה בגודלם ובצורתם; הוא הוטרד מהעובדה שלכלב בשעה שלוש וארבע עשרה דקות, שנראה בפרופיל, יש אותו שם כמו לכלב בשעה שלוש וחמש עשרה דקות, הנראה מהחזית.
הוא היה הצופה הבודד וצלול ההכרה בעולם רב גוני שהיה מדויק בצורה מיידית וכמעט בלתי נסבלת. בלי מאמץ, הוא למד אנגלית, צרפתית, פורטוגזית ולטינית. אך אני חושש שלמרות זאת הוא לא היה מסוגל לחשוב. לחשוב זה לשכוח הבדלים ולהכליל. בעולמו העשיר מדי של פונס לא היה דבר מלבד פרטים, רצף של פרטים".
Clark, A. (2013). Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science. Behavioral and brain sciences, 36(3), 181-204. http://www.fil.ion.ucl.ac.uk/~karl/Whatever%20next.pdf
Your brain hallucinates your conscious reality | Anil Seth https://www.youtube.com/watch?v=lyu7v7nWzfo&t=876s
Borges, J. L. (1962). Funes, the memorious (pp. 59-66). na. http://marom.net.technion.ac.il/files/2016/07/Funes-the-Memorious.pdf
Ogden, T. H. (1993). The matrix of the mind: Object relations and the psychoanalytic dialogue. Jason Aronson.
