Think101x: The Science of Everyday Thinking

Think101x: The Science of Everyday Thinking

https://www.youtube.com/user/xTHINK101

   .קורס נחמד המורכב מסדרה של סרטונים וראיונות עם חוקרים מובילים בתחום הקוגניציה

המנחים מביאים רוח של התלהבות לנושא.

The Science of Everyday Thinking is a free online course through edX that’s open to anyone. You don’t need any previous education or experience, and you can participate as much or as little as you’d like.

We explore everyday thinking: why people believe weird things, how we form and change our opinions, why our expectations skew our judgments, and how we can make better decisions. We discuss and debate topics such as medical diagnosis, paranormal phenomena, placebos, miracles, and more.

You will learn how to evaluate claims, make sense of evidence, and understand why we so often make “irrational” choices. You will begin to rely on slow, effortful, deliberative, analytic, and logical thinking rather than fast, automatic, instinctive, emotional, and stereotypical thinking. The course provides tools for how to think independently, how to be skeptical, and how to value data over personal experience. We will examine the mental shortcuts and rules-of-thumb that people use and misuse, and apply this knowledge to everyday situations to help make better decisions.

COURSE STAFF

Jason Tangen is an Associate Professor at The University of Queensland. He was originally trained in philosophy and cognition in Canada and moved to Australia in 2004. His research is broadly based on expertise and evidence. Jason has several projects underway on awareness, forensic reasoning, the perception of banknote features, and the flashed face distortion effect. He is currently leading the Forensic Reasoning Project, which examines the nature of expertise in forensics aimed at improving training and the value of expert testimony.

Matthew Thompson is a lecturer at Murdoch University, and formerly a Research Scholar at UCLA, and Postdoctoral Fellow at The University of Queensland and at Harvard Medical School. He is a Fulbright Scholar, Young Tall Poppy, American-Australian Association Fellow, National Three Minute Thesis Winner, Smart Futures Scholar, and Endeavour Fellow. He is working to reduce error in safety-critical decision making in forensics and medicine, and to better understand the nature and development of perceptual expertise.

הערכת אישיות באמצעות ניתוח לשוני ממוחשב של מסרים בפייסבוק

Park, G., Schwartz, H. A., Eichstaedt, J. C., Kern, M. L., Kosinski, M., Stillwell, D. J., ... & Seligman, M. E. (2015). Automatic personality assessment through social media language. Journal of personality and social psychology, 108(6), 934.‏  http://www.peggykern.org/uploads/5/6/6/7/56678211/park_2015_-_automatic_personality_assessment_through_social_media_language.pdf

כיצד פסיכולוגים מעריכים אישיות?  קיימות שלוש דרכים עיקריות:  באמצעות ראיון (שיחה עם הקליינט), באמצעות שאלונים (שהקליינט ממלא על עצמו ו/או שאנשים שמכירים אותו, כמו הורים או מורים או חברים, ממלאים עליו), ובאמצעות מבחנים השלכתיים (למשל, מבקשים מהקליינט לספר סיפורים על תמונות שהוא רואה.  ההנחה היא שהדרך בה הקליינט מספר את הסיפורים וכן תכני הסיפורים  - כמו למשל, האינטראקציה בין הדמויות בסיפורים  - משקפים היבטים שונים באישיות של הקליינט).  ניתן להעריך היבטים מסויימים של האישיות גם באמצעות סימולציות של מצבים שונים הנערכות בדרך כלל באופן קבוצתי.

האם ניתן להעריך אישיות באמצעות "החתימה האלקטרונית" שכל אחד מאיתנו משאיר אחריו?  אין לי ספק בכך שמסרים שאנו כותבים במדיה החברתית משקפים היבטים שונים של האישיות שלנו.  סביר להניח שברגע שיפותחו מבחנים בעלי נורמות, שהם גם מהימנים ותקפים, להערכת אישיות באמצעות ניתוח מסרים שאנו כותבים במדיה החברתית – הם יכנסו לשימוש מאסיבי.  מבחנים כאלה יהיו זולים, קלים ומהירים מאד.  ניתן יהיה לקבל "פרופיל אישיותי" של אדם באמצעותם בתוך מספר שניות.  ניתן לחשוב על שימוש במבחנים כאלה  הן על ידי פסיכולוגים והן על ידי גורמים אחרים כגון חברות מסחריות המעוניינות לגייס כוח אדם או אולי אתרי היכרויות...הדבר מעלה סוגיות אתיות כגון הערכת אישיות של אנשים ללא ידיעתם, הערכת אישיות המבוססת על חומרים שאנשים כתבו שנים קודם למועד ההערכה, מבלי שיחשבו שבעתיד החומרים שהם כתבו ישמשו להערכת אישיותם, ועוד.

במחקר זה השתמשו החוקרים PARK  וחבריו (ביניהם פרופ' מרטין סליגמן הנודע) בתוכנה להערכה מבוססת שפה LBA  - Language Based Assessment              כדי לנתח מסרים בפייסבוק.  הם ניסו לנבא תכונות אישיות של אנשים באמצעות השפה בה הם משתמשים בפייסבוק. 

בניגוד לדרכים המקובלות להערכת אישיות, בהן אנשים יודעים שהם נמצאים במצב של "מבחן" והדבר עלול או עשוי לשנות את האופן בו הם מגיבים (מכיוון שהם מעוניינים להציג את עצמם באופן הטוב ביותר), אנשים כותבים מסרים בפייסבוק במצבים חברתיים טבעיים, ונוטים לשתף במידע רב על עצמם.  החוקרים יצאו מנקודת הנחה שאנשים בדרך כלל מציגים בפייסבוק את העצמי האמיתית שלהם.  בניגוד לדרכים המקובלות להערכת אישיות, המתבצעות בנקודת זמן מסויימת ומסיקות מסקנות על האישיות על פי התפקוד והתגובות של האדם באותה נקודת זמן בחייו, הערכה המבוססת על הדרך בה האדם מתבטא בפייסבוק לוקחת בחשבון את התבטאויותיו על פני שנים רבות ולא בנקודת זמן אחת.    

 תוכנת LBA  מנתחת את השימוש שאנשים עושים במלים בודדות, בסימנים שאינם מלים (למשל אמוטיקונים, סימני קריאה), בביטויים (למשל "או מיי גוד"), ובנושאים (מקבצים של מלים שיש ביניהן קשר סמנטי הנוטות להופיע יחד אצל האדם הנבדק).  

החוקרים בנו באמצעות מערכת LBA מודל מנבא של האישיות המבוסס על מדגם של יותר מ – 66 אלף משתמשי פייסבוק.  הם בדקו את המודל עם מדגם נוסף של 5000 משתמשי פייסבוק.  המשתתפים במחקר נבחרו מתוך קבוצת האנשים שהשתמשו באפליקצית myPersonality.  אפליקציה זו מאפשרת למשתמשים בה לעבור סדרה של מבחנים פסיכולוגים ולשתף את התוצאות שלהם עם חברים.  אפליקציה זו הותקנה על ידי כ – 4.5 מיליון משתמשים בין השנים 2007-2012.  כל המשתמשים הסכימו לכך שייעשה שימוש אנונימי בתגובות שלהם למבחנים הפסיכולוגים למטרות מחקר.  פארק וחבריו השתמשו במידע של תת קבוצה של משתמשי myPersonality, שהרשו לאפליקציה לגשת לסטטוסים שלהם בפייסבוק.   פארק וחבריו כללו במדגם רק אנשים שכתבו לפחות 1000 מלים במסרי הסטטוס שלהם, ושהיו צעירים מגיל 65.  כל המשתתפים במחקר כתבו בין ינואר 2009 ובין נובמבר 2011 מעל 15 מיליון מסרים בפייסבוק, ואלה המסרים בהם נעשה שימוש במחקר זה.  כל משתתף כתב בממוצע 4107 מלים בתקופת זמן זו.   

כל המשתתפים במחקר מילאו באפליקצית myPersonality שאלוני אישיות שבדקו את חמש התכונות הגדולות של האישיות שלהם – ה BIG5. 

וכעת כמה מלים על חמש התכונות הגדולות לפני שאני ממשיכה בתיאור המחקר של פארק וחבריו:

חמש התכונות הגדולות הן תוצר של ניתוחי גורמים שביצע ריימונד קאטל ואחריו החוקרים Costa & McCrae (1992) על מספר גדול מאד של תכונות אישיות. 

אלו הן חמש התכונות הגדולות:

פתיחות – OPENNESS – נטיה לסקרנות, דמיון, מקוריות, אופקים רחבים, אינטליגנציה גבוהה, רגישות אמנותית.

מצפוניות -  conscientiousness              נטיה לזהירות, יסודיות, אחריות, ארגון ותכנון, עבודה מאומצת, התמדה ומשמעת עצמית.

מוחצנות – EXTRAVERSION     נטיה לחברותיות, אסרטיביות, דברנות ופעלתנות.

נעימות-      AGREEABLENESS            נטיה לאדיבות, גמישות, בטחון ואמון, מזג נוח, שיתוף פעולה, סלחנות וסובלנות.

יציבות רגשית – NEUROTICISM - נטיה לחוש חרדה, דיכאון, כעס, מבוכה, דאגה, רגשנות וחוסר בטחון.

מרבית התיאורטיקנים של האישיות רואים את תכונת האופי כסלע האם, כיחידה הבסיסית של האישיות.  תכונות כמו מוחצנות ונעימות מתארים את ההבדלים הבסיסיים ביותר בין אנשים, הבדלים שניתן לזהותם בקלות מתוך התנהגויות אנושיות מעבר למצבים ולזמן.  התכונות הללו כה בסיסיות, שהן בולטות כבר בגיל הינקות.  יש תינוקות שנוטים להיות שמחים ויש שנוטים לחוש מצוקה, יש תינוקות סקרנים כלפי סביבתם, ויש תינוקות הרבה יותר עצורים.  ההבדלים הגדולים בטמפרמנט בחדשי החיים הראשונים מתפתחים בהדרגה לתכונות אופי.  

נחזור כעת למחקר של פארק וחבריו.

כאמור, פארק וחבריו ניסו לנבא את חמש התכונות הגדולות של אנשים באמצעות השפה בה הם משתמשים בפייסבוק.  הם גילו, שהניבוי באמצעות תוכנת LBA  היה במתאם חיובי בינוני עם תוצאות שאלוני חמש התכונות הגדולות שמילאו אותם אנשים על עצמם.  המתאמים היו 0.43 עם פתיחות, 0.37 עם מצפוניות, 0.42 עם החצנה, 0.35 עם נעימות ועם נוירוטיסיזם.  המתאם הכללי של ה – LBA  עם שאלון חמש התכונות הגדולות היה 0.38.    

הניבויים של חמש התכונות הגדולות באמצעות LBA  היו יציבים לאורך זמן של ששה חדשים.  מתאמים בין ניבויים של חמש התכונות הגדולות באמצעות LBA, שנערכו בהפרשי זמן של חצי שנה, היו 0.70 בממוצע.  בהשוואה לכך, מתאמים בין העברות חוזרות של שאלונים הבודקים את חמש התכונות הגדולות נעים בין 0.65 ל – 0.85.  ניתן להסיק שיציבות הניבוי בשיטת LBA  לא נופלת מזו של שאלונים. 

עד כמה עולים הניבויים של חמש התכונות הגדולות באמצעות LBA  בקנה אחד עם שאלונים שמילאו חברים של המשתתפים על חמש התכונות הגדולות של המשתתפים?   המתאם בין שאלוני דיווח עצמי שמילאו המשתתפים על עצמם לבין שאלונים שמילאו חבריהם עליהם היה 0.32.  המתאם בין שאלוני דיווח עצמי שמילאו המשתתפים על עצמם לבין הניבויים של LBA  היה, כאמור למעלה, 0.38.  כך שהניבויים של LBA  התאימו יותר לשאלונים שאנשים מילאו על עצמם מאשר לשאלונים שחבריהם מילאו עליהם.  אך החוקרים מציינים שהמתאם בין שאלוני דיווח עצמי שמילאו המשתתפים על עצמם לבין שאלונים שמילאו חבריהם עליהם היה במחקר זה נמוך יותר מכפי שמתקבל במחקרים בדרך כלל.  המתאם בין השאלונים שמילאו החברים לבין LBA  היה 0.24.   

המלים, הביטויים והנושאים הלשוניים מתוך המדגם, שקיבלו את המתאם הגבוה ביותר עם כל תכונה מחמש התכונות הגדולות עלו בקנה אחד עם דפוסים של חשיבה, רגשות והתנהגויות שמאפיינים כל תכונה.    בתרשים המרתק המופיע למטה ניתן לראות את מאפייני השפה שהיו משותפים לאנשים גבוהים במוחצנות לעומת נמוכים במוחצנות (אנשים מופנמים).  כל "ענן מלים" מכיל את מאה המלים והביטויים עם המתאמים הגבוהים ביותר עם מוחצנות גבוהה ועם מוחצנות נמוכה.  גודל המלים הוא פרופורציונלי לגודל המתאם.  הצבע מייצג את שכיחות המלים (ככל שמלה היא אדומה יותר – היא שכיחה יותר).   

לחצו על התרשים להגדלה.

אפשר לראות שאנשים מוחצנים נוטים להשתמש במלים כמו "אהבה", "הערב", "מסיבה", "נרגש" ו"מדהים".  מלים וביטויים הקשורים במוחצנות גבוהה משקפות רגשות חיוביים (למשל, "אהבה", "יפה"), התלהבות ("הכי טוב", "טרפתי", "נלהב") וחברותיות (למשל, "מסיבה", "להסתובב עם" , "ארוחת ערב עם").  מצד שני, השפה של אנשים נמוכים בהחצנה (כלומר, מופנמים) משקפת מוקד פנימי יותר (למשל, "אני", "אני לא", "אני צריך"), עניין גדול יותר בחפצים מאשר באנשים (למשל, "מחשב", "ספר", "כימיה") והססנות (למשל, "אולי", "אני מניח ש", "נראה ש"). 

מומלץ להציץ במאמר הפתוח לקריאה על הרשת, ולראות את ענני המלים לארבע התכונות הגדולות האחרות.  זה מאד משעשע (לפחות אותי...).

החוקרים מסכמים ואומרים שניתן להשתמש ב - LBA כדי להשלים וכדי להרחיב מדדים מסורתיים להערכת אישיות.  שיטות אלו יוכלו להוות בעתיד חלופה לשאלונים.   החוקרים מעריכים, שהערכת אישיות באמצעות ניתוח "חתימה אלקטרונית" תלך ותתפתח.  יש מחקרים שמצאו שניתן לנבא מאפייני אישיות של משתמשי פייסבוק באמצעות התבוננות בדפוסי הלייקים שלהם.  יש מחקרים שמנבאים מאפייני אישיות באמצעות בחינת תדירות כתיבת סטטוסים וזמן תגובה לסטטוסים.  מן הסתם לכל מקור מידע (לייקים, תדירות כתיבת סטטוסים, זמן תגובה לסטטוסים, LBA ודרכים אחרות לנתח מידע מרשתות חברתיות) יש תרומה מיוחדת ושונה לניבוי של תכונות או מאפייני אישיות.  לכן סביר להניח שיתפתחו מודלים שישלבו מקורות מידע שונים כדי ליצור הערכת אישיות טובה יותר. 

והנה מישהו גבוה בתכונת המוחצנות:

https://www.youtube.com/watch?v=6XtsxiQ6PWo

מה ווייז עושה למוח שלכם?

מה ווייז עושה למוח שלכם?

קרן צוריאל הררי, כלכליסט 13.4.17

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3711332,00.html

תודה לאיריס ארליך שרצקי על ההפניה למאמר המעניין.

האם ניווט באמצעות תוכנת ווייז עלול לפגוע ביכולת הניווט הטבעית שלנו?  המאמר דן בשאלה זו ומציג ממצאים חדשים על תפקיד ההיפוקמפוס בניווט, נושא עליו כתבתי ממש לאחרונה (בפוסטים מחודשים מרץ – אפריל 2017).

זיכרון אפיזודי, יכולת לדמיין את העתיד ויכולת לבנות סצינה אצל אנשים עם הפרעה על הספקטרום האוטיסטי

Lind, S. E., Williams, D. M., Bowler, D. M., & Peel, A. (2014). Episodic memory and episodic future thinking impairments in high-functioning autism spectrum disorder: An underlying difficulty with scene construction or self-projection?  Neuropsychology, 28(1), 55.‏

http://psycnet.apa.org/journals/neu/28/1/55.html

היכולת לזכור את העבר והיכולת לדמיין את העתיד קשורות זו לזו בקשר חזק.  אנשים עם פגיעה בזיכרון האפיזודי (כלומר, אנשים שמתקשים להיזכר באירועים שקרו להם בזמן מסוים ובמקום מסוים) מתקשים גם לדמיין אירועי עתיד שיקרו להם.  אנשים כאלה מתקשים, למשל, לדמיין מה יעשו בסוף השבוע הבא או כיצד יחגגו את יום ההולדת הבא שלהם.  כאשר אנשים נזכרים באירועי עבר שקרו להם וכאשר הם מדמיינים את העתיד, הם מפעילים אותם אזורים במוח, ובראשם ההיפוקמפוס.  אצל ילדים, הזיכרון האפיזודי והיכולת לדמיין את העתיד מתפתחים בו זמנית.  אצל זקנים, שתי היכולות הללו נחלשות בו זמנית.  

הן הזיכרון האפיזודי והן היכולת לדמיין את העתיד נשענים על תהליך משותף של בניית סצינה  SCENE CONSTRUCTION.  כאשר אנו נזכרים באירוע אפיזודי, אנו בונים את הסצינה של האירוע באמצעות חיבור בין אלמנטים רבים ושונים שאנו שולפים ממקומות שונים במוח:  מי היה באירוע, היכן האירוע התרחש, איך נראתה הסביבה, אילו ריחות היו שם, אילו צלילים היו שם, מה הרגשנו ומה חשבנו בעת האירוע וכו'.  כאשר אנו מדמיינים אירוע עתידי שיקרה לנו, אנו שואבים אלמנטים ממאגר הידע וממאגר החוויות שלנו, מחברים אותם ביחד באופן חדש ויוצרים סצינה עשירה של הסביבה הפיסית, האנשים המשתתפים באירוע העתידי, הריחות, המראות, הקולות והצלילים של האירוע העתידי, המחשבות והרגשות שלנו באירוע העתידי. 

הפרעה על הספקטרום האוטיסטי AUTISM SPECTRUM DISORDER  - ASD  היא סט של הפרעות התפתחותיות המאובחנות על בסיס פגיעות התנהגותיות משמעותיות באינטראקציה חברתית, בתקשורת ובגמישות התנהגותית.  ברמה הקוגניטיבית, ASD  מתאפיין בפגיעה סלקטיבית בזיכרון האפיזודי, בעוד שהזיכרון הסמנטי (אוצר הידע המגובש, למשל עובדות שאנו יודעים על העולם) אינו פגוע.  בגלל שאנשים עם ASD  פגועים בזיכרון האפיזודי, הניחו מחברי מאמר זה, Lind, Williams, Bowler & Peel, שתהיה אצל אנשים עם ASD  גם פגיעה ביכולת לדמיין את העתיד האישי שלהם. 

בדרך כלל בודקים את הזיכרון האפיזודי וגם את היכולת לדמיין אירועי עתיד בכך שמבקשים מהאדם להיזכר באירוע מן העבר או לדמיין אירוע עתידי ולתאר אותו באופן חי, עשיר ומפורט ככל האפשר.  הבעיה היא, שאנשים עם ASD  עשויים להתקשות במשימות כאלה לא בגלל שקשה להם לשלוף זכרונות אפיזודים או לדמיין את עצמם בעתיד, אלא בגלל שקשה להם לתאר את הסצינה שהם רואים בעיני רוחם באופן עשיר, ברור ותקשורתי לאדם אחר.  כשאנחנו מתארים משהו לאדם אחר, אנחנו תמיד לוקחים בחשבון את נקודת המבט שלו.   לאנשים עם ASD  יש קושי לקחת נקודות מבט של אנשים אחרים, מכיוון שקשה להם לייחס מצבים מנטלים לאחרים (לחשוב על מה שהאחר חושב, על מה שהאחר מרגיש, על הכוונות של האחר).

 כדי לוודא שהבעיה אינה בתיאור סצינה אלא ביכולת להיזכר באירוע מן העבר או לדמיין אירוע עתידי,  נתנו לכל המשתתפים משימה נוספת, בה הם התבקשו לספר לחוקר סיפור כשהם נעזרים בספר מצויר (בו אין טקסט אלא רק סדרה של תמונות שיוצרות סיפור).

מחברי המאמר כותבים, שיש הבדלים בין אנשים עם ASD  לבין אנשים ללא ASD  בתפיסה ובעיבוד של הסביבה הפיסית שלהם.  אנשים עם ASD  מתקשים ליצור אינטגרציה של גירויים מהסביבה ולראות אותם כשלם קוהרנטי (עיבוד גלובלי).  במקום זה, הם נוטים להתמקד באלמנטים ספציפים של הסביבה, "לראות את העצים ולא לראות את היער".   סגנון תפיסתי כזה עלול לגרום לקושי לדמיין סצינות קוהרנטיות וגם לקושי להיזכר באירוע עבר ולראות אותו בעיני רוחם באופן קוהרנטי.   

במחקר השתתפו 27 אנשים עם  ASD ו – 29 אנשים ללא ASD.  לאנשים בשתי הקבוצות היתה רמת משכל ממוצעת, והם כולם היו בגיל ממוצע של 35.  המשתתפים בקבוצת ה – ASD  היו "בעלי" אבחנה פורמלית של אוטיזם או של אספרגר. 

המשתתפים בשתי הקבוצות התבקשו לתאר 12 סצינות, באופן כמה שיותר חי ועם כמה שיותר פרטים.  שלוש מהסצינות היו של אירועי עבר, כלומר דרשו מהמשתתף להפעיל זיכרון אפיזודי (להיזכר במשהו שקרה לו בשבוע שעבר, להיזכר ביום ההולדת האחרון שלו ובפעם האחרונה שהוא יצא לקניות).  שלוש מהסצינות היו של אירועי עתיד, כלומר דרשו מהמשתתף לדמיין את עצמו בעתיד (לדמיין משהו שיקרה לו בסוף השבוע הקרוב, בחג המולד הבא, בפעם הבאה שהוא ייפגש עם חבר או קרוב משפחה).  שבע הסצינות הנותרות היו של דברים שאינם אישיים ואינם מתרחשים בעבר או בעתיד (לדמיין ולתאר סצינה של חוף ים, מוזיאון, פאב, ספינה, שוק ויער).  החוקר הסביר והדגים למשתתפים את המשימה, כאשר הוא מדגים כיצד הוא כולל בתיאור לא רק מראות אלא גם ריחות, קולות וכן הלאה.  

לגבי אירועי עתיד, המשתתפים התבקשו לא לשלוף זיכרון אמיתי כלשהו, או חלק מזיכרון אמיתי, אלא לדמיין סצינה חדשה.  לגבי אירועי עבר, נאמר למשתתפים שהם צריכים לתאר דבר שבאמת קרה להם, אפיזודה אמיתית מן העבר.  אם התיאור לא היה מספיק מפורט החוקר ביקש מהמשתתף לספר לו עוד.  החוקרים צייננו את התיאורים על פי מספר ההתייחסויות לפרטים מרחביים וחושיים, מספר ההתייחסויות לבני אדם או לחיות שנכחו בסצינות, מספר המחשבות, הרגשות והפעולות בסצינות וגם לפי האיכות הכללית של התיאורים (מידת החיות ומידת הספציפיות של התיאור).

אחר כך המשתתפים דירגו עד כמה הם דמיינו או זכרו את הסצינות באופן חי, עד כמה הם הרגישו שהם "נמצאים שם", ועד כמה הסצינות שדמיינו או זכרו היו אינטגרטיביות או מפורקות (למשל: "זו לא היתה סצינה אלא אוסף של דימויים" לעומת "יכולתי לראות את זה כסצינה שלמה בעיני רוחי").  

 

מה נמצא?

לא היו הבדלים בין קבוצת ה – ASD  לבין קבוצת הביקורת ביכולת לספר סיפור (ממצא מפתיע כשלעצמו, לדעתי).  מזה הסיקו החוקרים, שהבדלים אפשריים בין הקבוצות בזכרונות אפיזודים וביכולת לדמיין אירועי עתיד אינם יכולים לנבוע רק מהבדלים ביכולת לתאר את הסצינה שהאדם רואה בעיני רוחו. 

אנשים עם ASD  דיווחו על כך שהם דמיינו או זכרו את הסצינות באופן פחות חי מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  אנשים עם ASD  דיווחו על פחות תחושה של "להיות שם" בסצינות שהם דמיינו או זכרו מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  אנשים עם ASD  דיווחו על כך שהסצינות שהם דמיינו או זכרו היו פחות אינטגרטיביות ויותר מפורקות מאלה של קבוצת הביקורת.   אך כל אלה מדדים סובייקטיבים המבוססים על דיווח עצמי.

במדדים האובייקטיבים, לא היו הבדלים בין הקבוצות במספר ההתייחסויות לפרטים מרחביים וחושיים, מספר ההתייחסויות לבני אדם או לחיות שנכחו בסצינות, מספר המחשבות, הרגשות והפעולות בסצינות אותן המשתתפים דמיינו או זכרו.  אבל האיכות הכללית של התיאורים של המשתתפים בקבוצת ה – ASD  היתה נמוכה מזו של המשתתפים בקבוצת הביקורת.  כלומר, אנשים עם ASD  תיארו סצינות באופן הרבה פחות חי ועם הרבה פחות פרטים ספציפים מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  כך הסיקו החוקרים, שהיכולת לדמיין אירועי עתיד אישיים פגועה אצל אנשים עם ASD  באותה מידה כמו הזיכרון האפיזודי.   בנוסף לזה, לאנשים עם ASD  היתה גם יכולת מופחתת לדמיין סצינות שאינן מתייחסות לעצמי ושאין להן מימד של זמן (למשל, סצינה של חוף).  כלומר, היכולת לבנות סצינה פגועה אצל אנשים עם ASD באופן כללי.  ככל הנראה, לאנשים עם ASD  יש קושי לקשור אלמנטים ולחבר אותם לכדי סצינה שלמה.  קושי זה עומד כנראה בבסיס הפגיעה שיש להם בזיכרון האפיזודי וביכולת לדמיין את העתיד האישי.   עצם היכולת לנוע מנטלית בזמן כאשר הם דמיינו אירועי עתיד וכאשר הם נזכרו באירועי עבר לא היתה פגועה אצל אנשים עם ASD.  אנשים אלה הצליחו להיזכר באירועי עבר וגם לדמיין אירועי עתיד -  אך עשו זאת באופן הרבה פחות חי והרבה פחות מפורט מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  מה שנפגע הוא היכולת לדמיין או להיזכר בסצינה שלמה, חיה ומפורטת.  

 

קושי בבניית סצינה ב – ASD  עולה בקנה אחד עם הקשיים שיש לאנשים עם ASD  בעיבוד תפיסתי.   במחקר זה, תיאורי הסצינות של אנשים מקבוצת ה – ASD  היו פחות אינטגרטיבים מאלה של קבוצת הביקורת (לפחות על פי הדיווחים העצמיים שלהם...).  ייתכן שהקושי לחבר אלמנטים וליצור סצינה בדמיון או בעיני הרוח קשור לקושי לתפוס את הסביבה הפיסית באופן שיוצר תמונה שלמה וקשור לנטיה של אנשים עם ASD  להתמקד בפרטים.  

המחקר הזה נעשה במבוגרים, אך החוקרים כותבים שסביר להניח שהבעיה בבניית סצינה קיימת משלב מוקדם בהתפתחות.  יש ממצאים המצביעים על כך שלילדים עם אוטיזם יש קושי בזיכרון האפיזודי.  החוקרים חושבים שקשיים אלה נובעים מקושי לבנות סצינה. 

היכולת לדמיין את העתיד מאפשרת לנו לתכנן דרך פעולה ולבחור מבין דרכים אפשריות את דרך הפעולה הטובה ביותר.  לכן קושי לדמיין את העתיד עלול לגרום להישענות על דפוסי התנהגות בלתי גמישים המאפיינית אנשים עם ASD.    נשאלת השאלה אם אימון בבניית סצינה יכול לעזור לשפר את היכולת של אנשים אלה לדמיין את העתיד.