לראות לעומת לדעת: תאוריית העיבוד המחזורי של התודעה

 

ביום אביב נעים בשנת 1137, הקדוש הנוצרי סנט ברנרד מקליירבו טייל לאורך החוף של אגם ז'נבה, כשהוא שקוע בתפילה ובמחשבה. בערב, כשחבריו דיברו על האגם הנהדר, הוא שאל בהפתעה: "איזה אגם?". נזכרתי בסיפור הזה, המדגים כיצד אנחנו לא מבחינים בדברים שאיננו מפנים אליהם קשב, כשקראתי על תאורית העיבוד המחזורי של התודעה (recurrent processing theory) של .Victor Lamme תיאוריה זו מבחינה בין שני מימדים של עיבוד מנטלי: עומק העיבוד וכיוון העיבוד.

St Bernard of Clairvaux

עומק העיבוד קשור למספר האזורים במוח שמופעלים על ידי פיסת מידע. ככל שמעורבים אזורים רבים יותר בעיבוד המידע כך העיבוד עמוק יותר. עומק העיבוד תלוי גם בקשב. כאשר מפנים קשב למידע, מעבדים אותו באופן עמוק יותר (ראו תרשים מתוך המאמר שפרטיו למטה). 

כיוון העיבוד קשור לשאלה האם המידע מעובד בכיוון אחד או בשני כיוונים. מידע שמעובד בכיוון אחד בא "מלמטה למעלה" ((FEED FORWARD. אנו מתחילים בעיבוד בסיסי של מרכיבי הגירויים שאנחנו שומעים, רואים וכו', הכולל תנועה, צבע וכיוון. המידע שהפקנו "עולה" במוח ועובר תהליכי עיבוד מורכבים יותר, למשל חיבור של חלקי הגירוי לשלם, והכנה של פעולה מוטורית בתגובה לגירוי (למשל הכנת התנועה שמניעה את מחבט הטניס כשהוא פוגע בכדור). מידע שמעובד בכיוון אחד, מלמטה למעלה, הוא תמיד לא מודע, גם אם הוא מעובד באופן עמוק, ואפילו משפיע על קבלת החלטות.

בהבנת מידע שמעובד בשני כיוונים מעורבים תהליכי ניבוי שיורדים "מלמעלה למטה". אנו מצפים שהגירוי שאנו מתחילים לתפוס יהיה אובייקט מסוים, וציפיות אלה עוזרות לנו לתפוס את אותו אובייקט. אנו מזהים גם אובייקטים מוסתרים חלקית או באיכות נמוכה או בתנאי תאורה לא טובים בגלל שאנו לא מסתמכים אך ורק על המידע שזורם מתהליכי התפיסה של הגירוי עצמו לעבר אזורים גבוהים במוח, אלא משלבים בין מידע זה לבין מידע קודם שיש לנו על הגירוי שגורם לסט ציפיות לגבי זהות הגירוי. כך קיים תהליך של משוב הדדי בין ציפיות שיורדות מלמעלה ותהליכי תפיסה שעולים מלמטה. הציפיות מתקנות את מה שאנו תופסים כאשר הגירוי באיכות נמוכה, ותהליכי התפיסה מתקנים את הציפיות במידה והגירוי שונה ממה שחשבנו שהוא, בתהליך מחזורי חוזר ונשנה.

על פי תאוריית העיבוד המחזורי של התודעה, התודעה מגיעה כאשר המוח מתחיל לשלב בין מידע שזורם מלמטה למעלה למידע שזורם מלמעלה למטה. התאוריה מאפשרת שתי רמות של תודעה. הרמה הראשונה היא "לראות" (או "לשמוע" וכו) – המוח משלב בין מידע שזורם בשני הכיוונים, המידע קיים בתודעה, אך עיבודו אינו עמוק ומתבצע באזורים תחומים במוח. ברמה זו הקשב עדיין אינו מופנה לאובייקט. כאן ההבדל מתאוריית התודעה של דהאן, עליה דיברנו בפוסט קודם. לדעת דהאן, אם העיבוד לא עמוק, כלומר לא מתבצע באזורים נרחבים במוח, אין תודעה כלל.

הרמה השנייה של תודעה היא "לדעת" – המוח משלב בין מידע שזורם בשני הכיוונים, עיבוד המידע עמוק ומתבצע באזורים רבים במוח, והקשב מופנה לאובייקט. בשלב זה זיכרון העבודה נכנס לתמונה ויכול לעבד את הגירוי.

ההבחנה הזו בין לראות לבין לדעת היא מעניינת מאד. אנחנו נתקלים בה כל הזמן בחיי היומיום באופן קונקרטי ופשוט. למשל, לפני כמה ימים חיפשתי שמרים במזווה, וחשבתי שאין, כאשר למעשה חבילת השמרים היתה הדבר הראשון שעמד מול עיני כשפתחתי את דלת המזווה. לא ראיתי את השמרים מכיוון שלא הפניתי אליהם קשב.

 אני תוהה עד כמה אפשר להסביר מצבים מורכבים יותר באמצעות התאוריה הזו. לשם כך נזכרתי בספרה המקורי והמעולה של מריה סמפל "איפה את, ברנדט?". הספר עוסק בשנינות ובהומור בנושאים כמו הגבול בין שפיות לאי שפיות נפשית, שייכות וחריגת בחברה, מתי אירוע חיים הופך לטראומה נפשית, תקינות פוליטית לגבי בריאות נפשית ועוד. אחת הדמויות בספר, אודרי גריפין, היא אמא אמריקנית טיפוסית שגרה בבית פרטי בפרבר של סיאטל ומעורבת בקהילת בית הספר של בנה קייל, שהוא בחור לא נחמד שמסתבך בסמים. בכל פעם שצוות ביה"ס מזמין את אודרי לפגישה לגבי קייל, היא מתחמקת בתואנות שונות, וכאשר היא נוכחת בפגישה כזו, היא מגנה על קייל בחירוף נפש ולא מצליחה לראות שום בעיה בהתנהגותו. אודרי ממשיכה כך במצב של לראות ולא לדעת, עד שאירוע מטלטל גורם לה להבין את המצב לאשורו.

במונחים של התאוריה, נדמה לי שכל עוד אודרי ראתה ולא ידעה, התהליכים "מלמעלה למטה" גברו על המידע שזרם "מלמטה למעלה" ודיכאו אותו. אודרי החזיקה בתאוריה שלה על קייל, ולא נתנה למציאות לבלבל אותה. האירוע המטלטל עורר תהליכים מחזוריים ששילבו בין המידע שהגיע מלמעלה למידע שהגיע מלמטה, ואיפשרו ידיעה. אולי זה מה שאנחנו עושים בטיפול, עוזרים לעורר את התהליך המחזורי הזה שמוביל ממצב תודעה של "לראות" למצב תודעה של "לדעת".

 

Mudrik, L., Boly, M., Dehaene, S., Fleming, S. M., Lamme, V., Seth, A., & Melloni, L. (2025). Unpacking the complexities of consciousness: Theories and reflections. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 170, 106053.

מריה סמפל, איפה את ברנדט?

תאוריית מרחב העבודה העצבי הכולל של התודעה

 

תודה לד"ר דרור דותן, ראש החוג לחינוך מיוחד באוניברסיטת ת"א, ששיחה איתו עוררה בי השראה לכתוב את הפוסט הזה.

בשנת 2022 התקיים כנס של האגודה למחקר מדעי של התודעה, בו הוצגו ארבע תאוריות על התודעה על ידי מחבריהן. פרופ' ליעד מודריק מאוניברסיטת ת"א, חוקרת תודעה שנכחה בכנס כתבה מאמר שמסכם את ארבע התאוריות שהוצגו בכנס ועוד אחת. בפוסט זה נדון בתאוריה של דהאן.

סטניסלאס דהאן הוא אחד החוקרים המובילים בתחום הקוגניציה החשבונית. דהאן הוא אבי תאוריית הקוד המשולש, לפיה מספר יכול להיות מיוצג בשלושה סוגי ייצוגים: יצוג כמותי (המשמעות הכמותית של המספר) ייצוג מילולי (המספר כרצף של מילים כמו "שלוש מאות עשרים ושתיים") וייצוג חזותי (ייצוג בספרות, 322). הנקודה העיקרית במודל זה היא שכדי לעבד מספרים האדם לא צריך להפעיל את כל שלושת הייצוגים. למשל, כאשר קוראים וכותבים מספרים רב ספרתיים, אפשר לעשות זאת באמצעות הייצוג המילולי והחזותי בלבד, בלי לעבור דרך המשמעות הכמותית (למעשה, זהו עיבוד ללא סמנטיקה). כאשר רואים שני מקבצים של נקודות או שתי ערימות של עוגיות ומחליטים איפה יש יותר, אפשר לעשות זאת רק באמצעות הייצוג הכמותי בלי להפעיל את הייצוג המילולי ואת הייצוג החזותי. כלומר המספר מיוצג במוח בצורה מבוזרת.

דהאן לא הסתפק בחקר הקוגניציה החשבונית. הוא חקר גם תהליכי קריאה, תהליכי למידה ובשנים האחרונות חוקר גם את גם את תחום התודעה CONSCIOUSNESS. הוא פרסם מספר ספרים לקהל הרחב, מתוכם אציין את הספר הקלאסי THE NUMBER SENSE ואת הספר החדש יחסית CONSCIOUSNESS AND THE BRAIN.

 

תאוריית התודעה של דהאן נקראת Global neuronal workspace theory GNWT. נקרא לה בעברית תאוריית מרחב העבודה העצבי הכולל של התודעה (ונקצר ל"תאורית מרחב העבודה"). ד"ר דרור דותן סבור שהחוט המקשר בין תאוריית הקוד המשולש ותאוריית מרחב העבודה הוא היבט הביזור הקיים בשתי התאוריות. המספר לא "נמצא" באף מקום אחד במוח, והייצוג שלו מבוזר, וכך גם התודעה במודל זה.

לדעת דהאן התודעה היא תוצר של עיבוד מידע. קיימים שלושה סוגים של עיבודי מידע במוח. הסוג הראשון הוא עיבוד לא מודע. אנו יכולים לעבד מידע רב באופן לא מודע, ואפילו אפשר לומר שרוב הפעילות המוחית שלנו היא לא מודעת. למשל, אנחנו יכולים לקרוא מילה באופן אוטומטי ולא מודע, לעבד את המשמעות שלה, לאחסן את המשמעות, והמשמעות יכולה גם להשפיע על ההתנהגות שלנו. מידע לא מודע יכול להיות מעובד באזורים שונים במוח וגם בקורטקס, אך הוא נשאר באזור תחום ואינו מגיע לשאר חלקי המוח. מידע נשאר לא מודע במספר תנאים: אם הוא מעובד באמצעות נוירונים בגזע המוח שאינם חלק ממערכת התודעה, אם הוא מעובד באופן קצר ושטחי שאינו מספיק חזק כדי לגרום ל"הצתה" של אזורים נוספים במוח, או אם עיבוד המידע הזה מתרחש כאשר הקשב ממוקד בגירוי או במטלה אחרת.

 

הסוג השני של עיבוד מידע מוחי הוא עיבוד מודע. מידע הופך למודע כאשר הוא לא נשאר מתוחם באזור מוחי מסוים אלא מועצם ו"משודר" לאזורים רחבים במוח. תהליכים  מוחיים "מציתים" את המידע, מעצימים ומייצבים אותו וגורמים לו להתפשט לאזורים אחרים של המוח. תהליכי הצתה אלה מתרחשים בדרך כלל באונה הפרה-פרונטלית, האחראית על אינטגרציה של מידע. הייצוב של המידע משאיר אותו זמין, ואז אזורי מוח שונים יכולים לעבד אותו ולתקשר זה עם זה לגביו.

כלומר, התודעה היא מידע זמין לתהליכים מוחיים רבים. אפשר לדבר עליו, אפשר לזכור אותו או לאחסן אותו בזיכרון, אפשר לעבד אותו באופן גמיש במרחב העבודה המנטלי. תודעה כזו קיימת גם אצל בעלי חיים, והיא התפתחה כדי לאפשר גמישות בחשיבה, ולעזור למוח לקבל החלטות כיצד לפעול כאשר אי אפשר לפתור בעיה באמצעות תפקודים אוטומטים לא מודעים. התודעה לא מחייבת קיומה של סלף, של יכולת לחשוב על עצמי חושבת על התוכן המודע. לכן לבעלי חיים יש תודעה אבל לא בהכרח תחושת של סלף.

לתודעה יש צוואר בקבוק. אנחנו יכולים להיות מודעים לתוכן אחד בכל זמן. כאשר מרחב העבודה עסוק בתוכן אחד, תכנים אחרים לא יכולים להיכנס אליו ולכן לא מגיעים להיות מודעים. התוכן האחד בו מרחב העבודה עסוק יכול להיות מאד עשיר. למשל, כאשר אנו מודעים לאדם עמו אנו משוחחים, התודעה שלנו כוללת אינטגרציה של הפנים שלו, גוון הקול שלו ותוכן דבריו.

אותו סוג של מידע (למשל, מילה) יכול להיות מודע או לא מודע. לעתים מידע הופך ממודע ללא מודע כתוצאה מתהליך אוטומטיזציה, למשל כאשר אנחנו לומדים להקליד אנחנו מפנים תשומת לב לכל אות ומבצעים את ההקלדה באופן לגמרי מודע, אבל לאחר שאנו יודעים להקליד באופן אוטומטי ועיוור, ההקלדה הופכת להיות תהליך שהוא לא מודע בחלקו.

לא צריך גירוי חיצוני כדי שתוכן יהפוך למודע. הצתה של המודעות יכולה להתעורר מתוך היזכרות במשהו, למשל.

על פי תאורית מרחב העבודה, כל מה שאנו יודעים באופן מודע מקודד בדפוסים נוירונלים. כלומר, באמצעות הסתכלות בדפוס הנוירונלי ניתן לדעת את תוכן התודעה של האדם שעל הדפוס שלו אנחנו מסתכלים. אני חוששת מהרגע שבו נוכל באמת לעשות זאת, זה מפחיד למדי. כך התאוריה הזו שוללת דואליזם (הפרדה בין גוף לנפש) ומאפשרת גם למכונות להיות בעלות תודעה, אם יש להן יכולת חישובית מתאימה. תודעה היא משהו שהמוח עושה וגם מכונה יכולה לעשות.

התודעה אינה ממוקמת במקום מסוים במוח, גם לא באזורים פרה פרונטלים. התודעה היא מערכת מאד מבוזרת של נוירונים הכוללת אזורים פריאטלים ופרה פרונטלים. כאשר מידע מסוים "מוצת" ומשודר לחלקים נרחבים של המוח, קיים תהליך דיכוי של נוירונים אחרים, שמשקפים מה הגירוי הוא לא. היכולת לדכא נוירונים שאינם רלוונטים לגירוי היא לא פחות חשובה לתודעה מהיכולת להפיץ את המידע ברחבי המוח. כלומר תוכן התודעה כולל סט של נוירונים מופעלים וסט גדול יותר של נוירונים מדוכאים. 

 

סוג שלישי של תהליכי עיבוד מוחי הוא היכולת של המערכת לייצג את עצמה ולהכיר את עצמה. מערכת כזו יודעת מה שהיא יודעת, ויודעת גם מה שהיא לא יודעת. מערכת כזו דורשת יכולת תחבירית שיש ככל הנראה רק לבני אדם. יכולת תחבירית מאפשרת לחבר מידע לפי כללים מסוימים, והיא באה לידי ביטוי בשפה, במתמטיקה, במוסיקה, בלוגיקה וכו'. אמנם בעלי חיים יכולים לייצג רצפים, אבל רמת המורכבות שלהם לא מגיעה לרמת המורכבות האנושית. קוף יכול להבחין שהרצף pesipe שונה במבנה שלו משלושת הרצפים  totobu, mimitu, gagari.  הרצף הראשון בנוי במבנה  ABA   בעוד שלושת הרצפים האחרונים בנויים לפי הדפוס AAB. היכולת של קוף להפשיט את הכלל, את הדפוס לפיו בנויים הרצפים ולהבחין ביוצא דופן היא מרשימה, ועדיין הוא לא יכול לפענח דפוס תחבירי מורכב של משפט בשפה. לחיות יש מושגים של מספר במשמעותו הכמותית, של מרחב, של אובייקטים, אבל היכולת שלהם לשלב בין המושגים כדי ליצור משמעויות מורכבות היא מוגבלת, וכנראה שאין להן תאוריית מיינד.

 

אני חושבת שמקור התודעה בתיאוריית מרחב העבודה של דהאן הוא הפוך ממקור התודעה במודל המעניין של מארק סולמס עליו דיברנו בעבר. מארק סולמס הוא פסיכואנליטיקאי שמחבר בין נוירופסיכולוגיה לבין התאוריות של פרויד בצורה מרתקת. אצל דהאן המידע "מוצת" והופך למודע כתוצאה מתהליכים שמגיעים מלמעלה למטה, מהאונות הפרה-פרונטליות אל אזורים "נמוכים" יותר של המוח, כמו אלה שמעבדים מידע חושי; אצל סולמס התודעה "מוצתת" מלמטה למעלה.

לדעת סולמס, מקור התודעה אינו באונות הפרה-פרונטליות אלא בגזע המוח. התודעה אינה תפיסתית במהותה, אלא רגשית במהותה. התודעה מופקת באיד, והאגו הוא בבסיסו לא מודע. כמו דהאן, גם סולמס סבור שהתרומה של הקורטקס לתודעה היא ביצירת מרחב ייצוג לזיכרון.  הקורטקס מייצב את האובייקטים של התפיסה ומאפשר לעבד אותם באופן מפורט.  הקורטקס הופך את המצבים החולפים של התודעה ל"מוצקים מנטלים" כלומר לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם.  

ממליצה מאד לצפות בראיון קצר זה (כעשרים דקות) עם דהאן, בו הוא מסביר את המודל שלו באופן ברור ונגיש.

סולמס מסביר חלק מהגישה שלו בהרצאה הזו, שגם היא מאד ברורה ונגישה.

Mudrik, L., Boly, M., Dehaene, S., Fleming, S. M., Lamme, V., Seth, A., & Melloni, L. (2025). Unpacking the complexities of consciousness: Theories and reflections. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 170, 106053. https://doi.org/10.1016/j.neubiorev.2025.106053

Stanislas Dehaene: There's nothing magical about consciousness!

 https://www.youtube.com/watch?v=Vq1KJJ_l_ZM

Consciousness and the Mind Body Connection – Professor Mark Solms

https://www.youtube.com/watch?v=m-1etGWVvb8

 

האיד המודע: מארק סולמס בחיבורים נוספים בין נוירופסיכולוגיה לפסיכואנליזה

 

 

Solms, M. (2013). The conscious id. Neuropsychoanalysis, 15(1), 5-19.https://doi.org/10.1080/15294145.2013.10773711

החיבורים בין ממצאים נוירופסיכולוגים לתאוריה פסיכואנליטית הם מרתקים, והם מעוררים לתחיה את רעיונותיו של פרויד.  מעניין ואף מדהים לראות שרעיונותיו והמשגותיו של פרויד עולים בקנה אחד, בשינויים קלים, עם ממצאים בחקר המוח.  הנה מאמר נוסף של מארק סולמס שיוצר חיבורים כאלה בזכות היותו נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי.  מאמר זה הוא חשוב, מעניין ביותר, גדוש ברעיונות ולא קל לקריאה.  שלא כחבריו הפסיכואנליטיקאים, מארק סולמס משתדל לכתוב ברור.  עם זאת, משפטיו לעתים ארוכים ומכילים מספר זוגות סוגריים, דבר שמקשה על הקריאה. 

במאמר זה הופך סולמס את המודל של פרויד למבנה הנפש על ראשו, וטוען שהאיד מודע והאגו לא מודע.  סולמס מתחיל בהבחנה בין שני היבטים של הדרך שבה הגוף מיוצג במוח:  הגוף החיצוני והגוף הפנימי.  הגוף החיצוני כולל את החלקים בקורטקס המוקצים לעיבוד תפקודים מוטורים וסנסורים של חלקים שונים בגוף.  זהו ה – cortical homunculus.  הגוף החיצוני הוא צורת העצמי שאדם תופס כאשר הוא מסתכל במראה ("זה הגוף שלי.  זה אני").  הגוף החיצוני מיוצג כאובייקט, באותה דרך בה מיוצגים אובייקטים חיצוניים אחרים (למשל, השולחן עליו אני כותבת). 

 

cortical homunculus

הגוף הפנימי כולל ייצוג של האיברים הפנימיים של הגוף.  היבט זה של הגוף כמעט ואינו מיוצג על פני הקורטקס, אלא עמוק יותר במוח.  הגוף הפנימי מתפקד בעיקר באופן אוטומטי, אבל הוא גם מעורר את הגוף החיצוני כדי לשרת את הצרכים החיוניים שלו. הגוף הפנימי לא נתפס כאובייקט אלא כסובייקט. הוא נחווה כרגשות.  רגשות הם מצבים של הסובייקט שיש להם ערך ביולוגי הקשור להישרדות ולרביה.  כאשר מצבנו הגופני מקדם הישרדות ורביה אנו מרגישים רגשות נעימים.  כאשר מצבנו הגופני אינו מקדם הישרדות ורביה (למשל, כאשר אנו רעבים) אנו מרגישים רגשות לא נעימים.

לדעת סולמס, הגוף החיצוני מקביל לאגו הפרוידיאני, והגוף הפנימי לאיד.  לגבי האגו פרויד כתב כך:  "האגו נובע מתחושות גופניות, ובעיקר מאלה שנובעות מפני השטח של הגוף.  ניתן להתייחס אליו כאל השלכה מנטלית של פני השטח של הגוף".  לפי פרויד, האגו נובע משרידי זיכרון של תפיסות.  העירור האסוציאטיבי של שרידי זיכרון אלה הוא התשתית לכל הקוגניציה.  לגבי האיד פרויד כתב כך: "האיד, מנותק מהעולם החיצון, הוא בעל עולם תפיסות של עצמו.  הוא מגלה בחדות גדולה תנודות במתח של הדחפים, ושינויים אלה הופכים למודעים כרגשות של עונג או חוסר עונג". כלומר, בתפיסה של פרויד, המבנים המנטלים תמיד קשורים לגוף.

סולמס טוען שהגוף הפנימי, הסובייקט, מזהה את עצמו עם הגוף החיצוני שלו בדרך דומה לזו בה ילד משליך את עצמו לדמות אנימציה בה הוא שולט במשחק מחשב.  היצוג במחשב מושקע במהירות בתחושת עצמי, למרות שהוא לא באמת העצמי.  ניתן לראות תהליך כזה גם ב"אשלית יד הגומי" (בתמונה, ובסרטון הזה).  https://www.youtube.com/watch?v=sxwn1w7MJvk

 

 

 אשלית יד הגומי

באשלית יד הגומי, הנבדק מסתיר את ידו ומביט ביד גומי.  הנסיין "מלטף" באמצעות שני מכחולים את יד הנבדק ואת יד הגומי באופן סימולטני (הנסיין אוחז מכחול בכל אחת מידיו ועובר בשני המכחולים באותו זמן, באותה תנועה ועל אותה אצבע של הנבדק -  ביד האמיתית וביד הגומי).  תוך מספר דקות הנבדק מרגיש שיד הגומי היא אמיתית: אם הנסיין ינסה להלום ביד הגומי בפטיש, הנבדק ירתע בבהלה.  כמו שקורה עם דמות במשחק מחשב, סובייקט התודעה של הנבדק מזהה את ידו עם יד הגומי.  סולמס טוען שהמשמעות היא שהעצמי הגופני הוא רעיון, הוא יצוג נלמד של העצמי. 

כאמור, סולמס מזהה את הגוף החיצוני עם האגו ואת הגוף הפנימי עם האיד.  על פי פרויד, האגו מודע בחלקו ואילו האיד לא מודע.  סולמס הופך תפיסה זו.  אחת הסיבות להיפוך היא שגם לילדים שנולדו ללא קורטקס (מצב שנקרא HYDRANENCEPHALY) יש תודעה.  סולמס טוען שהתודעה אינה מופקת בקורטקס אלא בגזע המוח.  התודעה אינה תפיסתית במהותה, אלא רגשית במהותה.  כך, התודעה לדעת סולמס מופקת באיד, והאגו הוא בבסיסו לא מודע.   האגו על פי פרויד הוא החלק המאורגן במבנה האישיות שכולל תפקודים ניהוליים, קוגניטיבים ותפיסתיים.  אך הרבה מהעיבוד התפיסתי והקוגניטיבי אינו דורש תודעה.  למשל, נהיגה, קריאת מלים, תפיסה ועיבוד של גירויים חזותיים ושמיעתיים נעשים באופן אוטומטי ואינם מחייבים תודעה.   

התפקודים המיוחסים לאגו הם תפקודים קורטיקלים ברובם.  אם האגו אינו מודע, האם הקורטקס אינו תורם לתודעה? לדעת סולמס, התרומה של הקורטקס לתודעה היא ביצירת מרחב ייצוג לזיכרון.  הקורטקס מייצב את האובייקטים של התפיסה ומאפשר לעבד אותם באופן מפורט.  הקורטקס הופך את המצבים החולפים של התודעה ל"מוצקים מנטלים" MENTAL SOLIDS, כלומר לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם.  הייצוגים הקורטיקלים הם לא מודעים כשלעצמם.  אבל כאשר התודעה מגיעה אליהם באמצעות הקשב (כלומר, כאשר מפנים אליהם קשב), הם הופכים ליצוגים מודעים שניתן לבצע בהם מניפולציות בזיכרון העבודה.  סולמס מזהה תהליך זה עם המושג הפרוידיאני "הצגת אובייקט". לפי פרויד, אובייקטים שנמצאים בתודעה ("מוצגים לתודעה") מקושרים למילים (למשל, אובייקט והמילה שמייצגת את השם שלו) שמסייעות לחשוב עליהם, ואילו אובייקטים שנמצאים בלא מודע נמצאים שם לבדם, ללא מילים Simanke , 2017) ). העירור של ייצוגים קורטיקלים באמצעות מנגנונים מחוללי תודעה בגזע המוח הופך את התודעה מרגשות לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם. 

חשיבה היא תהליך איטי, ולכן היא מתאפשרת רק בזכות יכולתנו להחזיק ייצוגים במוקד הקשב (בזיכרון העבודה).  פרויד כינה תהליך זה "קתקסיס" CATHEXIS  .   קתקסיס היא השקעה רגשית – תהליך הקצאה של אנרגיה מנטלית או רגשית לאדם, אובייקט או רעיון.  החשיבה משתמשת ביצוג של האובייקט כדי להנחות התנהגות ("כדי להשיג את הדבר הזה שאני רוצה אני צריכה לעשות כך וכך").   עקרון המציאות של פרויד הוא היכולת של המיינד להעריך את המציאות של העולם החיצון ולפעול עליה בהתאם, בניגוד לפעולה על פי עקרון העונג.  התאוריה המקבילה בנוירופסיכולוגיה היא .PREDICTIVE CODING  על פי תאוריה זו, במוח קיים מודל של המציאות שעוזר לנו לדעת למה לצפות (מה אנחנו עומדים לראות, לשמוע, לחוות וכו') ומכוון את פעולותינו בעולם בהתאם לציפיות אלה.  אנחנו בודקים את המודל הזה כל הזמן ומתקנים אותו בהתאם למשוב המגיע מהחושים. מטרת המוח היא להפוך את המודל המנטלי לדומה ככל האפשר למציאות, כלומר להפחית "טעויות ניבוי" (מקרים בהם הציפיות שלנו לא תאמו את המציאות).  פער בין המודל המנטלי למציאות יוצר "אנרגיה חופשית" שמטרתו של המוח היא לצמצם אותה ככל האפשר.  גם פרויד מדבר על כך שהמטרה של תהליכי חשיבה שניוניים (לוגים, מודעים), הפועלים על פי עקרון המציאות, היא להמיר "אנרגיה חופשית" ב"אנרגיה קשורה" (BOUND ENERGY).   

על פי תאורית PREDICTIVE CODING, כל עוד לא קורה משהו בלתי צפוי, התהליכים המנטלים עובדים באופן אוטומטי.  הפתעה גורמת לפעולה בעולם ו/או ללמידה (שינוי המודל המנטלי כדי שיתאים טוב יותר למציאות).  ברגע שהמוח – או האגו -  הצליח ללמוד ולהגיע למצב של שליטה במטלה מנטלית, האלגוריתם לביצוע המטלה עובר אוטומטיזציה, והתודעה נסוגה ממנו (הוא הופך ללא מודע). לדעת סולמס, מנגנון ההדחקה עשוי להיות מצב בו התודעה נסוגה מוקדם מדי, והאלגוריתם ההתנהגותי עבר אוטומטיזציה מוקדמת, כאשר הוא עדיין אינו מתאים לגמרי למציאות.  כך, אוטומטיזציה מוקדמת לא מצליחה לצמצם את הפער בין המודל המנטלי למציאות (כלומר, את טעויות הניבוי).  טעויות הניבוי המתמשכות עם הרגש המתלווה אליהן, עשויות לגרום לכך שהחומר הקוגניטיבי המודחק יתעורר מחדש.  זוהי "חזרתו של המודחק", המנגנון הקלאסי של הנוירוזה. 

המטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה היא להתיר דברים מודחקים – ובמונחים נוירופסיכולוגים – להפוך פרוצדורות אוטומטיות לידע דקלרטיבי אפיזודי, כדי לאפשר למידה מחודשת שתתאים למציאות באופן הולם יותר. 

 

 

Simanke, R. T. (2017). Meaning and object in Freud's theory of language. The International Journal of Psychoanalysis, 98(6), 1551-1576.