ברוכים הבאים! בלוג זה נועד לספק משאבים לפסיכולוגים חינוכיים ואחרים בנושאים הקשורים לדיאגנוסטיקה באורייטנצית CHC אבל לא רק.
בבלוג יוצגו מאמרים נבחרים וכן מצגות שלי וחומרים נוספים.
אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לכם לעיין בסדרת המצגות המופיעה בטור הימני, שכותרתה "משכל ויכולות קוגניטיביות".
Welcome! This blog is intended to provide assessment resources for Educational and other psychologists.
The material is CHC - oriented , but not entirely so.
The blog features selected papers, presentations made by me and other materials.
If you're new here, I suggest reading the presentation series in the right hand column – "intelligence and cognitive abilities".
נהנית מהבלוג? למה שלא תעקוב/תעקבי אחרי?
Enjoy this blog? Become a follower!
Followers
Search This Blog
Friday, July 7, 2017
Is working memory consciousness?
SIGNATURES OF CONSCIOUSNESS
A Talk by Stanislas Dehaene [11.24.09]
On October
17, Edge organized a meeting at The Hotel Ritz in Paris to allow
neuroscientist Stanislas Dehaene to present
his new theory on how consciousness arises in the brain to a group of Parisian
scientists and thinkers. The theory, based on Dehaene's past twelve years of
brain-imaging research is called the global
neuronal workspace.
Dehaene is a Professor at the Collège de
France and Chair of Experimental Cognitive Psychology. His research focuses on
the cerebral bases of specifically human cognitive functions such as language,
calculation, and reasoning. His work centers on the cognitive neuropsychology
of language and reading, and his main scientific contributions include the
study of the organization of the cerebral system for number processing.
Consciousness is a difficult subject
which is highly philosophical. We assume
consciousness is biological, a result of the brain's activity. But how can the activity of a network of
neurons in the brain give rise to a conscious experience? We are far from answering this question. Cognitive studies like Dehaene's give us
modest insights that can inform our thinking about this subject.
At all times the brain is constantly
bombarded with stimulation— and yet, we are only conscious of a very small part
of it. When you read this post you are
probably in a room at home, at work or maybe in a coffee shop. You probably
haven't noticed the color of the doorpost. This information has been present on
your retina, and you may have processed it to some level, but it had not become
conscious. Dehaene talks about the differences between what
happens in the brain before and after a stimulus becomes conscious.
If you flash words on a screen for a period of roughly
30 milliseconds, you see them perfectly. If, however, just after the word, you
present another string of letters at the same location, you only see the string,
not the word. This surprising invisibility occurs in a range of delays between
the word and the consonant string (the mask) that are on the order of 50
milliseconds. If the delay is shorter than 50 milliseconds, you do not see the
hidden word. It's a well-known perceptual phenomenon called masking.
In the masking procedure, even when
subjects claim to be unaware of the word and report that they cannot see any
word at all, they still do better than chance on classification tasks like guessing
if the word is the name of an animal or not, or if it's a word in the lexicon
or not. The brain can take a pattern of shapes on the retina,
and successively turn it into a set of letters, recognize it as word, and
access a certain meaning — all of that without any form of consciousness.
In a similar way, it's possible to flash
a digit on a screen, and this
digit is subliminal because it was masked. Now suppose you are asked, "Is
it larger or smaller than five?" You get two buttons, one for larger and one
for smaller, and you are forced to respond. Although you claim that you have not seen
anything, and you have to force yourself to respond, you do much better than
chance. You are typically around 60 percent correct, while pure chance would be
50 percent. So this is subliminal processing. Some information gets through,
but not enough to trigger a global state of consciousness.
However, if you are given a task that
involves two serial processing steps, you cannot do it. If you
are asked to give the number plus two, you can do it — but if you are asked to
compute the initial number plus two, and then decide if the result of that +2
operation is larger or smaller than five, you cannot do it. It's a strange
result, because the initial experiments show that you possess a lot of
information about this subliminal digit. If you just named it, you would have
enough information to do so correctly, much better than chance alone would
predict. However when you are engaged in a chain of processing, where you have
to compute x+2, and then decide if the outcome is larger or smaller than five,
there are two successive steps that make performance fall back down to chance.
Presumably, this is because you haven't had access to the workspace system that allows you to execute this kind of serial
mental rule. Access to the
global neuronal workspace requires consciousness.
The way Dehaene
describes the global neuronal workspace reminds me
of working memory, to which Dehaene explicitly refers:
"When you are conscious of information… you can hold on to it essentially
for as long as you wish. It is now in your working memory, and is now
meta-stable. The claim is that conscious information is reverberating in your
brain, and this reverberating state includes a self-stabilizing loop that keeps
the information stable over a long duration. Think of repeating a telephone
number. If you stop attending to it, you lose it. But as long as you attend to
it, you can keep it in mind…Our model proposes that this
is really one of the main functions of consciousness: to provide an internal
space where you can perform thought experiments, as it were, in an isolated
way, detached from the external world. You can select a stimulus that comes from the outside
world, and then lock it into this internal global workspace. You may stop other
inputs from getting in, and play with this mental representation in your mind
for as long as you wish".
Dehaene used masking
procedures like those described with subjects in an fMRI machine. This machine is able to identify changes in
blood flow in different areas in the brain. These changes inform us about the
activity in these areas at a specific point in time.
fMRI
Dehaene learned
from such experiments that subliminal stimuli can create a small and quickly
decaying P3 wave in the brain, whereas a very big and nonlinear increase in
activation, leading to a large event-related potential, can be seen when the
same stimuli cross the threshold and become conscious. Prior to conscious ignition,
processing is essentially modular, with several simultaneous activations
occurring independently and in parallel. However, at the point where scientists
begin to see conscious access, their records show a synchronization of many
areas that begin to work together. Dehaene thinks that we become aware of a stimulus
when different areas in the brain share the products of the stimulus'
processing with each other. Synchronization
is probably a signal for agreement between different brain areas. The areas
begin to agree with each other. They converge onto a single mental object. The global neuronal workspace is needed for this sharing process to happen.
האם זיכרון העבודה הוא המודעות?
SIGNATURES
OF CONSCIOUSNESS
A Talk by Stanislas Dehaene [11.24.09]
ב – 17 באוקטובר 2009
נערכה פגישה במלון ריץ בפאריס בה הציג הנוירופסיכולוג Stanislas Dehaene את התאוריה של על המודעות לקבוצה של מדענים והוגים
פריסיאנים. דהאן קורא לתאוריה שלו The global neuronal workspace - שטח
העבודה הנוירונלי הגלובלי.
דהאן חוקר את הנוירופסיכולוגיה
הקוגניטיבית של השפה, הקריאה ועיבוד מספרים.
הזכרתי בעבר מחקרים שלו במצגות
"מתמטיקה ויכולות קוגניטיביות" וגם בפוסט הזה.
נושא
המודעות/תודעה/הכרה CONSCIOUSNESS הוא נושא קשה ומורכב
שההתייחסות אליו היא פילוסופית בעיקרה. אנחנו
מניחים שהמודעות היא ביולוגית בלבד, תוצר של פעילות המוח. אבל איך פעילות של רשת נוירונים במוח יכולה
ליצור חוויה מודעת? אנחנו רחוקים מאד
מלהשיב על שאלה זו. ממצאי מחקרים
קוגניטיבים כמו זה של דהאן נותנים לנו תובנות צנועות שיכולות לכוון את החשיבה על הנושא.
המוח כל הזמן "מופצץ" בגירויים – ועדיין אנו מודעים רק
לחלק קטן מהם. כשאתם קוראים את הפוסט הזה
אתם יושבים מן הסתם בתוך חדר, בעבודה או אולי בבית קפה. מן הסתם לא הבחנתם בצבע בו צבועים המשקופים
במקום בו אתם יושבים. המידע החזותי הזה
היה זמין לכם ואולי אפילו עיבדתם אותו במוחכם ברמה מסויימת, שלא עברה את סף המודעות.
דהאן מדבר על ההבדלים בין מה שקורה במוח
לפני ואחרי שגירוי הופך למודע.
לאחר שמקרינים מלה על מסך למשך זמן של כ – 30 מילי שניות, אנשים
יכולים לומר מה היתה המלה שהוקרנה (הם מודעים לה). אבל אם מיד לאחר הקרנת המלה, בטווח זמן של עד 50
מילישניות, מקרינים באותו מקום על המסך רצף של עיצורים, אנשים מדווחים שהם ראו רק
את רצף העיצורים. הם לא מודעים לכך שהם
ראו מלה. תופעה זו נקראת מיסוך – רצף
העיצורים מיסך את המלה.
בפרוצדורת מיסוך, גם כאשר אנשים טוענים שהם לא ראו שום מלה, הם עדיין
מסוגלים לבצע משימות שונות עם המלה שהם לא מודעים שראו. למשל, אפשר "לאלץ" אותם לנחש אם המלה
(שהם לא מודעים שראו) היא שם של חיה או לא, או אם היא מלה בשפה האנגלית או
לא. האדם יחוש שהוא מנחש סתם, מכיוון שהוא
לא מודע לכך שראה מלה כלשהיא, אבל הוא עדיין יבצע טוב יותר מאשר לו היה מנחש בצורה
אקראית באמת. כלומר המוח יכול לעבד גירוי
חזותי, להפוך אותו לסט של אותיות, לזהות אותו כמלה ואפילו לעבד במידה מסויימת את
המשמעות של המלה – באופן לא מודע.
באותו אופן, אפשר להקרין ספרה מסויימת על מסך ואז למסך אותה. אנשים לא יהיו מודעים לכך שראו ספרה
כלשהיא. אם מבקשים מהם בכל זאת לנחש אם
הספרה (שהם לא מודעים לכך שראו) גדולה או קטנה מחמש, הם מצליחים לעשות זאת באופן
טוב מרמה של ניחוש אקראי. אם מבקשים מהם לנחש
מה יהיה ערך הספרה (שהם, כאמור, לא מודעים שראו) לאחר שיוסיפו לה 2, הם יכולים
לעשות גם את זה באופן טוב מרמה אקראית.
אבל אם אנשים מתבקשים לבצע שני צעדי
עיבוד על ספרה שהוקרנה להם ואז מוסכה, הם לא מסוגלים לעשות זאת. למשל,
אם מבקשים מאנשים לנחש אם ערך הספרה (שהם,
כאמור, לא מודעים שראו), לאחר שיוסיפו לה 2, יהיה גדול או קטן מחמש, הם לא מסוגלים לעשות זאת (כלומר, הם מנחשים ברמה אקראית בלבד). זה נשמע מאד מוזר. למה הצעד הנוסף הופך את המשימה לבלתי
אפשרית? דהאן חושב שכדי לעשות שני צעדי
עיבוד או יותר, אנו חייבים להשתמש ב" שטח העבודה הנוירונלי הגלובלי", ה
- global neuronal workspace, וששימוש בשטח זה מחייב מודעות.
הדרך
בה דהאן מתאר את "שטח העבודה הנוירונלי
הגלובלי" מזכיר לי מאד את המושג של זיכרון העבודה, ודהאן אכן מתייחס
לכך. לדבריו: "כאשר אנו מודעים
למידע, אנו יכולים להחזיק בו כמה זמן שנרצה.
המידע נמצא כעת בזיכרון העבודה.
אנחנו יכולים לחזור ולשנן את המידע וכך לשמור על מודעות לו. ברגע שנפסיק לשים לב אליו, נאבד אותו, אבל כל
עוד נקדיש לו תשומת לב, נחזיק אותו במודעות ... המודל שלנו מציע שזה אחד התפקידים
של המודעות – לספק מקום פנימי בו ניתן לבצע ניסויי מחשבה באופן מנותק מהעולם
החיצון. ניתן לבחור בגירוי שבא מהעולם
החיצון, ולנעול אותו במרחב העבודה הפנימי הזה.
אפשר לעצור מידע אחר מלהיכנס, ולחשוב על הייצוג המנטלי הזה כמה זמן שרוצים".
דהאן
ביצע ניסויים כמו אלה שתוארו למעלה כאשר הנבדקים היו בתוך מכשיר fMRI. מכשיר
זה מסוגל לזהות שינויים שחלים בזרימת הדם באזורים שונים במוח, ובכך לספק מידע על
פעילות באזורים אלה בנקודת זמן מסוימת.
fMRI
לדברי דהאן, בזמן שאנו מעבדים גירוי באופן לא
מודע נוצר במוח גל שנקרא 3P
שדועך מהר. כאשר אותו גירוי חוצה את סף
ההכרה והופך למודע, מתרחשת עליה גדולה בפעילות המוח וגל 3P חזק.
לפני שהגירוי הופך למודע, העיבוד של הגירוי במוח הוא מודולרי – מספר אזורים
במוח מגיבים לגירוי באופן עצמאי ומקביל.
אבל ברגע שהגירוי חוצה את סף ההכרה, ניכרת סינכרוניזציה בפעילות של אזורים
רבים במוח שמתחילים לעבוד יחד. לדעת דהאן, אנו הופכים למודעים לגירוי מסויים כאשר
אזורים שונים של המוח משתפים זה את זה בתוצרי תהליך העיבוד של אותו גירוי. בעקבות השיתוף
הזה נוצר אובייקט מנטלי אחד מתוך ייצוגים שונים ומפוזרים רבים של הגירוי. כדי שיתרחש שיתוף כזה, נדרש שטח העבודה הנוירונלי
הגלובלי.
Saturday, July 1, 2017
מה קורה כשפסיכולוג פוגש קליינטים מתרבות לא מערבית או: מיהם האנשים המוזרים בעולם?
Henrich, J., Heine, S. J., &
Norenzayan, A. (2010). Beyond WEIRD: Towards a broad-based behavioral science. Behavioral and Brain Sciences, 33(2-3),
111-135.
https://henrich.fas.harvard.edu/files/henrich/files/henrich_heine_norenzayan_2010-2.pdf
מה קורה לעולם המושגים הפסיכולוגי במפגש עם
אנשים מתרבויות לא מערביות. האם התאוריות
הפסיכולוגיות עליהן אנו נשענים במהלך טיפול או דיאגנוסטיקה נכונות עבור אנשים לא
מערביים באותה מידה כפי שהן נכונות עבור אנשים מערביים?
זו אינה שאלה תיאורטית אלא מעשית, בה
נתקלים פסיכולוגים רבים כשהם נפגשים עם עובדים זרים וילדיהם, עולים חדשים מאתיופיה
או אפילו, במידה מסויימת, בעבודה עם אנשים מהחברה הערבית או עם אנשים חרדים.
מאמרם של Henrich,
Heine & Norenzayan
פותח בעובדה שהפסיכולוגיה התפתחה בתרבות המערבית. החוקר Arnett (2008) בדק מאמרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים מובילים בפסיכולוגיה בין השנים
2003-2007 ומצא ש – 68% מהנבדקים במחקרים עליהם נכתבו המאמרים היו אמריקנים, ו –
96% מהם היו ממדינות מערביות מתועשות, במיוחד צפון אמריקה ואירופה, אוסטרליה וישראל
(כרגיל, ישראל על המפה). משמעות הדבר היא ש – 96% מהמדגמים
הפסיכולוגים באים ממדינות המכילות רק 12% מאוכלוסית העולם. ומעבר לזה: מדגמים אלה אפילו לא מייצגים היטב את האוכלוסיה
המערבית. ב – JOURNAL OF PERSONALITY AND SOCIAL PSYCHOLOGY 67% מהנבדקים האמריקנים, ו – 80% מהנבדקים
ממדינות אחרות בין השנים 2003-2007 היו סטודנטים לתואר ראשון.
במלים אחרות, לסטודנט לתואר ראשון יש סיכוי
של פי 4000 להשתתף במחקר בפסיכולוגיה מאשר לאדם ממדינה שאינה מערבית. שבעים אחוזים מהציטוטים של מאמרים בפסיכולוגיה
הם של מאמרים אמריקנים – אחוז גבוה יותר מאשר ב - 19 תחומי מדע אחרים. בכימיה, למשל, אחוז הציטוטים של מחקרים
אמריקנים הוא רק 37%. דווקא פסיכולוגיה, בה
ניתן לצפות להבדלים גדולים יותר בין תרבויות מאשר בכימיה או פיסיקה, למשל, היא התחום
שבו נמצאת ההטיה הגדולה ביותר לעבר מחקרים שמתבצעים בארה"ב.
למרות שמחקרים רבים נערכים רק בסטודנטים
אמריקנים, החוקרים שעורכים אותם נוטים להסיק מסקנות על המוח האנושי ועל ההתנהגות
האנושית בכללותם, מעבר לתרבויות.
כך, פסיכולוגים עורכים מחקרים ומפתחים
תאוריות על אוכלוסייה אותה מכנים Henrich,
Heine & Norenzayan בראשי התיבות WEIRD (משמעות המלה WEIRD באנגלית היא
"מוזרים"/"מוזר"):
WEIRD people:
people from Western, Educated,
Industrialized, Rich and Democratic societies
במה שונים אנשי WEIRD משאר אוכלוסית העולם? הנה כמה דוגמאות.
א. תפיסה חזותית ואשליות תפיסתיות
סביר להניח, שלא צריכים להיות הבדלים בין
אנשים מתרבויות שונות במשימות שדורשות תהליכים קוגניטיבים בסיסיים כמו תפיסה
חזותית. אבל בשנות ה – 60, Segall וחבריו גילו שיש הבדלים כאלה, למשל באשליית Müller-Lyer.
תמונה 1: אשליית Müller-Lyer
באשליה זו, המוצגת בתמונה 1, גוף החץ עם
שני ה"זנבות" (התחתון) נתפס
כארוך יותר מגוף החץ עם שני ה"ראשים" (העליון), למרות שבעצם שני
גופי החץ הם באותו אורך. סגל וחבריו בדקו
עד כמה צריך להאריך את גוף החץ עם שני ה"ראשים" כדי שהוא ייתפס כשווה
באורכו לגוף החץ עם שני ה"זנבות".
כפי שרואים בתרשים למטה, כדי שסטודנטים אמריקנים
מ – EVANSTON שבמדינת אילינוי שבארה"ב יראו את שני גופי
החץ כשווים, צריך להאריך את גוף החץ עם שני ה"ראשים" ב – 20%! בכך הסטודנטים האמריקנים שונים באופן מובהק מכל
האוכלוסיות האחרות שנבדקו. אנשים שהתגוררו
במדבר קלהרי (SAN FORAGERS)
לא הושפעו בכלל מהאשליה (כלומר, ראו את גופי החץ כשווים באורכם מלכתכילה).
PSE הוא האחוז שבו גוף החץ עם ה"ראשים"
צריך להיות ארוך מגוף החץ עם ה"זנבות" כדי שנבדקים יתפסו את שני גופי
החץ כשווים באורכם. גילאי הילדים היו
5-11.
(הגדילו את התרשים בלחיצה עליו)
ייתכן
שהאשליה נוצרת כתוצאה מהסביבה הבנויה בה אנו חיים, או אפילו מהיכרות שלנו עם
קונבנציות של ציור (הדרכים בהן אנו מייצגים את המציאות התלת מימדית כדו מימדית,
כפי שנראה בתמונה 2). משמעות הדבר היא,
שיש הבדלים בין תרבויות אפילו בתהליך בסיסי כמו תפיסה חזותית.
תמונה 2
ב. דימוי עצמי
94% מהמרצים האמריקנים שהשתתפו במחקר מסויים דירגו את
עצמם כ"טובים ממרצה האמריקני הממוצע"...
אנחנו מניחים כמובן מאליו שאנשים נוטים לראות את עצמם
באור חיובי. כאשר אנו נפגשים בילד בעל דימוי עצמי שלילי
אנחנו בדרך כלל חושבים שיש לו בעיה.
הפסיכולוג החברתי Roger Brown (1986) ניסח זאת כך:
The motivation to maintain
high self esteem is an “urge so deeply human, we can hardly imagine its absence”
אבל זה לא בהכרח כך בחברות לא מערביות! מקסיקנים, אינדיאנים, צ'ילאנים ופיג'יאנים
מקבלים ציונים נמוכים הרבה יותר מאשר מערביים במדדים שונים של דימוי עצמי. במזרח אסיה יש הטיה לעבר צניעות (יתר?): אמריקנים זוכרים יותר הצלחות ויותר אירועים
חיוביים מן העבר האישי שלהם לעומת יפנים.
יפנים זוכרים יותר כשלונות. ייתכן
שהסיבה לכך היא שלאמריקנים יש מוטיוציה לחיזוק העצמי (SELF ENHANCEMENT) ולעומתם ליפנים יש מוטיוציה לשיפור העצמי (SELF IMPROVEMENT).
גם בתרבות הרוסית קיימת, לדעתי, מוטיוציה חזקה לשיפור
העצמי, לעתים על חשבון המוטיוציה לחיזוק העצמי.
ג. בחירה חפשית
ילדים מערב אירופאים וילדים אמריקנים
מעדיפים לעבוד על משימה כשהם בחרו בה מאשר כשאחרים בחרו בה עבורם. כשהם בחרו במשימה, הם משקיעים בה זמן רב יותר ומבצעים
אותה טוב יותר מאשר כשאחרים בחרו בה עבורם.
בניגוד לכך, ילדים מזרח אסיאתים הם בעלי אותה מידה של מוטיוציה לבצע משימה כשהם
בוחרים בה בעצמם וכשאדם בו הם בוטחים בוחר בה עבורם.
דברים אלה בהחלט מעוררים
מחשבה לאור הדרך בה אנו רואים ילדים ש"לא מעזים" לבטא את רצונם או את
בחירתם (למשל, ילד בטיפול שמבקש מהמטפלת שתבחר עבורו את המשחק בו הם ישחקו).
ד. דפוסי
חשיבה
הפסיכולוג החברתי Jonathan Haidt שקרא מאמר זה סיכם סוגיה זו כך:
ככל שאתה יותר WEIRD, כך אתה תופס את העולם כמלא באובייקטים
נפרדים, ולא במערכות יחסים. ככל שאתה יותר
WEIRD, כך אתה משתמש יותר בסגנון חשיבה אנליטי,
המתמקד בקטגוריות ובחוקים, במקום להשתמש בדפוס חשיבה הוליסטי, המתמקד בדפוסים
ובהקשרים.
חשיבה הוליסטית היא חשיבה בה האדם מתייחס להקשר (החברתי או הפיסי) בו
נמצאת הסוגיה/האובייקט עליה/עליו הוא חושב.
למשל, אדם עם חשיבה הוליסטית לא יראה ורד כאובייקט נפרד, אלא יראה אותו
כחלק מגן הורדים בו הוא נמצא. אדם בעל
חשיבה הוליסטית יטה להסביר ולנבא אירועים על בסיס היחסים בין אובייקטים לבין ההקשר החברתי או הפיסי בו הם
נמצאים.
חשיבה אנליטית היא חשיבה בה האדם מנתק את הסוגיה/האובייקט עליה/עליו
הוא חושב מההקשר החברתי או הפיסי שלו.
בחשיבה מסוג זה, האדם נוטה להתמקד במאפייני הורד במנותק מגן הורדים בו הוא
נמצא, ומעדיף להסביר ולנבא אירועים והתנהגויות על בסיס כללים/חוקים.
למרות שמבוגרים מכל התרבויות מסוגלים לחשוב הן באופן
הוליסטי והן באופן אנליטי, סביבות שונות, חוויות והתנסויות שונות, ושגרה תרבותית
שונה עשויים לעודד הישענות על חשיבה מסוג אחד יותר מאשר על חשיבה מסוג אחר. כך יהיו הבדלים בין תרבויות בשימוש באסטרטגיות
קוגניטיביות כדי לפתור בעיות זהות.
יש עדויות לכך שתרבות המדגישה
אינדיוידואליזם מעודדת חשיבה אנליטית, בעוד שתרבות המדגישה תלות הדדית מעודדת
חשיבה הוליסטית.
אנשים ממזרח אסיה זוכרים אובייקטים פחות טוב מאשר אמריקנים כאשר הרקע
בו מוצגים האובייקטים מוחלף. זאת מכיוון
שאנשים ממזרח אסיה מקדישים תשומת לב רבה יותר להקשר בו מוצגים האובייקטים (לרקע).
סינים נוטים יותר לקבץ אובייקטים על פי קשר
פונקציונלי ביניהם (עפרון ומחברת) או על פי הימצאותם בהקשר דומה (שמיים ואור שמש),
בעוד שאמריקנים נוטים לקבץ אובייקטים על פי קטגוריה (למשל, מחברת – שבועון). Ji, Nisbett & Zhang (2004) הציגו לנבדקים סינים ואמריקנים סטים של שלוש מלים (למשל, "גזר,
ארנב וחציל" או "מורה, רופא ושיעורי בית"). הנבדקים התבקשו לבחור שתיים משלוש המלים שיש
ביניהן קשר חזק יותר. הסינים נטו לבחור
לפי יחסים (גזר וארנב, או מורה ושיעורי בית) ולעומתם האמריקנים נטו לבחור לפי
קטגוריה (גזר וחציל או מורה ורופא)..
ה.
טעות הייחוס הבסיסית
בהמשך ישיר להבדלים בין חשיבה הוליסטית
לאנליטית:
טעות הייחוס הבסיסית :(Fundamental
Attribution Error) בני אדם נוטים בעת שיפוט של בני
אדם אחרים לתת משקל יתר לגורמים פנימיים שהביאו לביצוע המעשה, כגון תכונות
ומנטליות של המבצע, ולתת משקל חסר להשפעת הסיטואציה והגורמים החיצוניים שאינם
תלויים באדם שהובילו למעשה. הנטייה נובעת מהבולטות הרבה יותר של מבצע ההתנהגות
בהשוואה לסיטואציה שהוא מצוי בה (עד כאן מהויקיפדיה).
מסתבר, שטעות הייחוס הבסיסית אינה כה
בסיסית...
בעוד שאמריקנים נוטים אכן להקדיש תשומת לב למניעים
פנימיים על חשבון מאפיינים מצביים, מזרח אסיאתים נוטים יותר מאמריקנים להסיק
שהתנהגויות נשלטות בחוזקה על ידי גורמים מצביים.
אנשים מתרבויות מערביות (אמריקנים
ואוסטרלים ממוצא אירופאי) חושבים שתכונות אישיות נשארות יציבות לאורך זמן ומנבאות
התנהגות במצבים רבים, בעוד שאנשים מתרבויות לא מערביות (למשל אוסטרלים ממוצא
אסיאתי, מלזים ממוצא סיני, פיליפינים, יפנים, מקסיקנים ומאלאים) מאמינים שתכונות אישיות
מתארות אנשים פחות טוב מאשר התפקידים שלהם (אמא, פסיכולוגית וכו') ושהתנהגות
הקשורה לתכונות
אישיות משתנה ממצב למצב.
ו.
ערכים מוסריים
אנשים מתרבות מערבית חילונית נשענים בחשיבתם
המוסרית על בסיס צר יחסית: צדק, זכויות אדם והימנעות מפגיעה באחרים. מסתבר, שקוד מוסרי זה אינו הקוד המוסרי הרווח
בעולם. אנשים מתרבויות לא מערביות ואנשים
מערביים שהם דתיים ושמרנים נשענים על טווח רחב יותר של עקרונות מוסריים, למשל על
ערכים של קהילה (מימוש של מחויבות בינאישית לתפקיד של
האדם בקהילה) או על ערכים של קדושת הגוף (אדם לא יכול לעשות בגופו ככל העולה על
רוחו. הוא צריך לשמור עליו מכיוון שהוא
דבר קדוש).
לסיכום, כותבים Henrich,
Heine & Norenzayan, שבמהלך מרבית ההיסטוריה האנושית, אנשים גרו בחברות קטנות, בלי
בתי ספר, ממשלות, בתי חולים, משטרה, חלוקה מורכבת של העבודה, שווקים, צבא, חוקים
או תחבורה מסחרית. כל משק בית סיפק לעצמו
את מרבית המזון שלו, בגדיו, כליו וביתו, וכמעט כל אחד היה צריך לשלוט באותן
מיומנויות ובאותם תחומי אחריות (הנשים עשו אותן מלאכות, והגברים עשו אותן מלאכות). ילדים בדרך כלל גדלו במשפחות גדולות עם הרבה
קרובי משפחה בסביבה, והם גם לא למדו בבית הספר, הרחק מבני משפחותיהם במשך מרבית שעות
היום.
כך חיים עדיין אנשים במקומות
מסויימים בעולם. כך חיו (ועדיין חיים) אנשים
בכפרים באתיופיה, למשל.
במהלך ההיסטוריה, ועדיין בתרבויות מסויימות, ילדים גדלו
בקבוצות משחק רב גילאיות, בהן הם קיבלו מעט מאד הנחיה פעילה או חשיפה לספרים או למדיה
אלקטרונית. ילדים למדו בעיקר באמצעות צפיה
וחיקוי. הם קיבלו יותר הוראות, יותר ענישה
פיסית ופחות שבח, והם פחות שוחחו עם מבוגרים מאשר בתרבות המערבית. בערך בגיל 10, בנים בתרבויות מסויימות החלו
לצוד חיות למאכל באופן שגרתי, ובנות החלו לקחת על עצמן מלאכות של נשים.
אנשים שחיים בחברות כאלה חשופים
יותר לרעב, כאב, מחלות כרוניות וסכנות, וחווים מוות של בן משפחה בתדירות גבוהה
יותר. אנשי WEIRD מנקודת מבט זו, גדלים ומסתגלים לסביבה מאד לא
טיפוסית ביחס למרבית ההסטוריה האנושית וביחס לחלק מהחברה האנושית שעדיין קיימת .
בשלוש הפיסקאות האחרונות
השוו המחברים בין אנשי WEIRD לבין אנשים שחיים בתרבות
שהיא שונה באופן קיצוני. אך קיימים הבדלים
משמעותיים בין אנשי WEIRD לבין אנשים שחיים בתרבויות
לא מערביות פחות שונות כמו תרבויות מזרח אסיאתיות, ואולי גם התרבות הערבית או
התרבות החרדית.
Arnett מניח שפסיכולוגים לא היו רוצים ששמות כתבי העת בהם הם מפרסמים את מחקריהם
ישונו כך שישקפו באופן מדוייק יותר את המדגמים שלהם (למשל, Journal of Personality and Social Psychology of American Undergraduate
Psychology Students)...
כדי שזה לא יקרה, קוראים
מחברי המאמר לחוקרים לשים דגש חזק יותר על איסוף נתונים גם מאנשים בחברות לא מערביות
כדי לבדוק אילו המשגות תיאורטיות הן נכונות באופן אוניברסלי ואילו נכונות לחברות
מסויימות בלבד.
ועד אז חשוב שאנו
הפסיכולוגים נשים לב לא לחיות בתוך "מטריקס" שבו אנו מסתכלים על הקליינטים
שלנו דרך תאוריות פסיכולוגיות שפותחו על סמך מחקרים בסטודנטים אמריקנים.
Subscribe to:
Posts (Atom)



