ברוכים הבאים! בלוג זה נועד לספק משאבים לפסיכולוגים חינוכיים ואחרים בנושאים הקשורים לדיאגנוסטיקה באורייטנצית CHC אבל לא רק.

בבלוג יוצגו מאמרים נבחרים וכן מצגות שלי וחומרים נוספים.

אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לכם לעיין בסדרת המצגות המופיעה בטור הימני, שכותרתה "משכל ויכולות קוגניטיביות".

Welcome! This blog is intended to provide assessment resources for Educational and other psychologists.

The material is CHC - oriented , but not entirely so.

The blog features selected papers, presentations made by me and other materials.

If you're new here, I suggest reading the presentation series in the right hand column – "intelligence and cognitive abilities".

נהנית מהבלוג? למה שלא תעקוב/תעקבי אחרי?

Enjoy this blog? Become a follower!

Followers

Search This Blog

Friday, November 3, 2017

התבטאויות של מנגנוני הגנה במבחנים השלכתיים


Cramer, P. (2007). Longitudinal study of defense mechanisms: Late childhood to late adolescence. Journal of personality, 75(1), 1-24.‏

Cramer, P. (1991). The Defense Mechanism Manual. In The Development of Defense Mechanisms (pp. 215-234). Springer New York.‏

מנגנוני הגנה מסייעים לנו להפחית חרדה ולהגן על העצמי.  לכן שימוש בהם הוא חלק מתפקוד פסיכולוגי תקין. 

פיבי קרמר Phebe Cramer חוקרת שינויים התפתחותיים בשימוש במנגנוני הגנה, כפי שהם באים לידי ביטוי במבחנים השלכתיים (כדוגמת TAT).  היא מתמקדת בשלושה מנגנונים:  הכחשה, השלכה והזדהות.  קרמר פיתחה קריטריונים לזיהוי של שלושת מנגנוני ההגנה הללו במבחנים השלכתיים.  קריטריונים אלה מפורטים ב – DMM - The Defense Mechanism Manual .  הקריטריונים מאפשרים לציינן כל סיפור השלכתי ולקבל מכל הסיפורים יחד מדד להכחשה, להשלכה ולהזדהות וכן מדד הגנות כללי.  למדדים הללו יש נורמות לילדים, המופיעות במאמריה של קרמר (לצערנו המאמרים אינם פתוחים לקריאה ברשת).  קרמר מציינת של – DMM יש מהימנות סבירה (הסכמה בין שופטים 0.7-0.8)  עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים.  

כדי לא לחשוף יותר מדי את הכלי וכדי לא לפגוע בזכויות היוצרים (כאמור, המאמרים אינם פתוחים לקריאה על הרשת) איני יכולה לכתוב כאן על כל קריטריון בהרחבה שהוא ראוי לה.  במדריך ל – DMM מוצגים הקריטריונים עם ניואנסים רבים ומופיעות דוגמאות ציינון רבות מסיפוריTAT  ו - CAT לכל אחת משלוש ההגנות.  מי שמעוניין להשתמש בכלי זה ברצינות, צריך לקרוא את המדריך.

כשקוראים במדריך לעתים נדמה שכמעט כל אמירה של הילד מסווגת למנגנון הגנה כזה או אחר.  אך כמו תמיד, האחריות היא שלנו הפסיכולוגים להפעיל שיקול דעת.

כעת אתן תמונה כללית של הקריטריונים למנגנוני ההגנה השונים ולאחר מכן אדון במחקר הנורמות לילדים בגילאי 11,12,18.

הכחשה, כפי שמגדירה אותה קרמר, היא מנגנון הגנה המתפקד באמצעות התעלמות או ייצוג לא מדויק של מחשבות או חוויות שהיו עשויות להיות מטרידות לו היינו תופסים אותן במדויק. 

אילו סימנים יש להכחשה במבחנים השלכתיים?    

         1.  השמטה:  הילד לא מצליח לתפוס גירוי בולט שכמעט כל הילדים  בני גילו תופסים.  הכוונה לדמות מרכזית או לאובייקט מרכזי בתמונה.
         2. עיוות תפיסה:  עיוות כזה יכול להיגרם כתוצאה מליקוי בתהליכי התפיסה של הילד (ואז לא מדובר בהכחשה), או מכיוון שהילד אינו יודע את שם האובייקט ולכן מכנה אותו בשם אחר.  כאשר הילד אינו מכנה את האובייקט בשם אחר אלא אומר משהו כמו "הדבר הזה שמנגנים איתו", למשל, אין מדובר בהכחשה.  השאלה היא האם במצב בו חסר לילד ידע, הוא מסוגל להתמודד באופן מסתגל או שהוא מעוות את המציאות.   עיוות תפיסה יהיה למשל, כשאדם אומר על תמונת TAT1: "זה חץ וקשת".  (לעומת זאת, לטעמי, כאשר הילד מכנה כינור בשם ויולה, זו לא דוגמה טובה להכחשה).
        3.  היפוך:  דמות שעוברת שינוי קיצוני ודראסטי.  למשל הופכת במהלך הסיפור מגבר לאשה, מאבא לסבא, מחזקה לחלשה (או להיפך).
4.   שלילה:  שלילה בלתי רגילה ובלתי צפויה, של אירוע שאיש לא ציפה שיקרה ממילא: "הוא לא דחף בוטנים לתוך האף שלו".  או שלילה של רגש או מצב קשה ("הוא לא נפגע/הוא לא פגע בו/הוא לא מת").  "אני לא מבין את התמונה/לא רואה פה כלום".
5.   הכחשת המציאות:  "זה רק חלום", "הם עושים כאילו...", הימנעות מלראות/לחשוב על דברים לא נעימים: "הוא הלך לישון".
6.   הגזמה בחיובי ומינימיזציה של השלילי:  "הכי טוב בעולם"; "נמר זקן וחולה".
7.   טוב לב, אופטימיות, חיוביות או עדינות בלתי מוסברים או בלתי צפויים:  "האריה רדף אחרי העכבר במשך שעות רבות.  לבסוף הוא תפס אותו, ואז הוא שיחרר אותו".

השלכה מקלה על מחשבות או רגשות מציקים באמצעות ייחוסם למישהו או למשהו אחר.   אילו סימנים יש להשלכה במבחנים השלכתיים?  

1.  ייחוס תחושות, רגשות או כוונות עוינים או תוקפנים לדמות בסיפור או ייחוס רגשות או כוונות אחרים לדמות בסיפור, שהם בלתי רגילים באותה תמונה.  הייחוס הוא ללא סיבה מתאימה ומספקת.   למשל: "זה אריה רשע".
2.  הוספה של אנשים, חיות, אובייקטים או איכויות רעים.  למשל:  "יש דבורים מחוץ לחלון" .  התייחסות לדמויות חולות פיסית.  אובייקטים במצב תחזוקה לא טוב.  למשל: "המיטה הזו עומדת להישבר".
3.  חשיבה מאגית: למשל, דמות נחלצת מצרה בעקבות התערבות של כוחות על טבעיים, או שנסיבות חייה של דמות משתנים לרעה בשל התערבות של כוחות על טבעיים.  סיבתיות בלתי סבירה (הסיבה להתנהגות של הדמות אינה הגיונית).
4.  פחד מסכנה חיצונית וצורך בהגנה מאיום כזה.  שימוש באמצעי הגנה, מסכות, מגנים, שריון, נעילת הדלת והחלונות וכו'.  תחושות של חשדנות כלפי אנשים אחרים.  פחד שהדמות תתגלה.  צורך של הדמות להסתתר או להסתיר משהו שחשיפתו תסבך אותה.  
5.  תמה של מוות, פגיעה או תקיפה.
6.  תכנים של רדיפה, לכידה ובריחה.
7.  סיפור בעל תוכן מוזר מאד או בלתי רגיל בצורה קיצונית.

במקום לנסות לשנות את המציאות, הזדהות היא שינוי בעצמי כדי להידמות לאדם או לקבוצה מוערצת, וכך לחזק את הדימוי העצמי.  כיצד הזדהות באה לידי ביטוי במבחנים השלכתיים?

1.        חיקוי מיומנויות – דמות אחת מחקה או רוכשת מיומנויות או כשרונות של דמות אחרת, או מנסה לעשות זאת.
2.        חיקוי מאפיינים, תכונות אופי או עמדות – דמות אחת מחקה או רוכשת מאפיינים, תכונות אופי או עמדות של דמות אחרת, או מנסה לעשות זאת.  דמות אחת דומה לדמות אחרת, זהה לה או במקרים קיצונים, מתמזגת איתה.
3.        ויסות מניעים או התנהגות – דמות אחת דורשת, שולטת, משפיעה, אוסרת או מדריכה דמות אחרת.  התייחסות לכללי התנהגות חברתיים, או התמרדות כנגד דרישות הוריות או כנגד כללים חברתיים, למשל בריחה מלחצים של המשפחה או החברה .  ביקורת עצמית.  התייחסות לתמות של ענישה על התנהגות שלא בהתאם לכללים.
4.        תחושת הצלחה באמצעות השתייכות לקבוצה, או צורך להשתייך לקבוצה.
5.        עבודה, דחיית סיפוקים – הדמות עובדת, או מכינה שיעורי בית או מתאמנת וכו'.  דחיית סיפוקים מיידיים כדי לקבל תוצאה טובה עתידית.
6.        הבחנה בין תפקידים חברתיים – איזכור של דמויות בעלות תפקידים חברתיים (רופא, שוטר, מורה, מלך, דמויות הסטוריות וכו').
7.        מוסריות – סיפורים בעלי סוף שבו הטוב גובר על הרע, הצדק מנצח, ונלמד לקח מוסרי.  הרעים באים על עונשם.   

קרמר טוענת, ששימוש מופרז בהגנות או שימוש של מבוגר בהגנות הנחשבות לבלתי בוגרות, קשור לפסיכופתולוגיה.  יש לי הסתייגות מאמירה זו, ומתיוג של מנגנוני הגנה כלשהם כ"בלתי בוגרים" או כ"פתולוגים".

הכחשה נחשבת על ידי קרמר כמנגנון הגנה לא בוגר או פשוט מבחינה קוגניטיבית ומאפיין ילדים צעירים (אך כפי שתראו בהמשך, תוצאות המחקר שלה לא כל כך תומכות ברעיון זה).  השלכה מורכבת יותר מהכחשה, ומאפיינת ילדים גדולים קצת יותר, והזדהות מורכבת עוד יותר ומאפיינת מתבגרים.   במחקרים עם מספר גדול של נבדקים, נמצא שבכל גיל ילדים משתמשים בכל שלושת מנגנוני ההגנה, אך אחד מהשלושה הוא יותר דומיננטי בכל תקופת התפתחות.  הכחשה דומיננטית במהלך הילדות המוקדמת (גילאי 4 עד 7).  השימוש בהשלכה הולך ועולה במעבר מהילדות המוקדמת לילדות המאוחרת ולגיל ההתבגרות (גילאים 8-16), בו היא דומיננטית.  גם השימוש בהזדהות עולה בהדרגה מהילדות המוקדמת ועד לסוף גיל ההתבגרות (גילאים 17-18), בו משתמשים בהזדהות יותר מאשר בהכחשה או בהשלכה. 

במחקר אורך זה נחקרו מנגנוני הגנה ביותר מ – 150 ילדים בגילאים 11,12 ו – 18 (אותם ילדים נבדקו בשלושת הגילאים הללו).  המשתתפים במחקר נלקחו ממחקר רחב היקף שבוצע בקליפורניה, ועקב אחר יותר ממאתיים אנשים במשך יותר משישים שנה.  המדגם כלל כל ילד שלישי שנולד בברקלי בין הראשון בינואר 1928 לבין השלושים ביוני 1929.  המשתתפים היו בעיקר לבנים ומרקע סוציואקונומי בינוני.  אלה היו ילדים בעלי יכולות גבוהות:  רמת המשכל הממוצעת שלהם, שנמדדה בגיל 18, היתה 123, עם טווח של 103-146.  המאמר של קרמר התפרסם בשנת 2007, כשמונים שנה (!) לאחר שהחלו לאסוף את הנתונים.

בגיל 11 הילדים סיפרו סיפורים לתשע תמונות TAT.  בגיל 12, לשבע תמונות מתוך אותן תשע, ובגיל 18 – לשתי תמונות מתוך התשע.  מכיוון שלא תמיד כל ילד סיפר סיפורים לכל התמונות, כל ילד קיבל ציון ממוצע לכל הגנה (סכום הציונים שקיבל באותו מנגנון הגנה בכל סיפור מחולק במספר הסיפורים שסיפר). 

התוצאות היו עקביות, בין אם ציוני ההגנות בוססו על תגובות למספר גדול של כרטיסי TAT או על תגובות לשני הכרטיסים שכל הילדים השיבו להם, ובין אם החוקרים לקחו בחשבון את מקסימום הנתונים הקיים בכל גיל או רק את הנתונים מהילדים שהשתתפו בכל שלושת הגילאים: 

השלכה והזדהות היו נפוצות יותר מהכחשה בכל שלושת הגילאים. 

בגילאים 11 ו – 12 השלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות.  ממצא בלתי צפוי היה שהשלכה היתה נפוצה יותר מהזדהות גם בגיל 18.

בין גיל 11 ל – 12 לא היה הבדל בשימוש בהכחשה, השלכה או הזדהות.  בניגוד לכך,  השימוש בהשלכה ובהזדהות עלה באופן משמעותי בין הגילאים 11 ו – 18.  בנוסף, היתה נטיה לעליה גם בהכחשה בגיל 18.  

קרמר לא צפתה את העליה בשימוש במנגנון ההכחשה אצל בני ה -  18.  היא מנסה להסביר זאת בכך שאצל מתבגרים קיימת אי ודאות וחרדה לגבי העתיד, כאשר הם יוצאים מתוך המסגרת התומכת של המשפחה אל העולם.  בחינה מעמיקה של העליה בציוני ההכחשה, כותבת קרמר, מראה שהעליה נבעה מהופעה מוגברת של קריטריון 4 (שלילה), קריטריון 7 (אופטימיות בלתי מבוססת), ובמידה קטנה יותר קריטריון 5 (הכחשת המציאות).  ייתכן שהיבטים אלה של הכחשה משקפים את האמונה של המתבגרים שיש להם כוח ליצור סביבה שמתאימה למשאלותיהם ולתחושת אומניפונטניות, שיש תיאורטיקנים שטוענים שהיא עולה בגיל ההתבגרות. 

מתבגרים אלה היו בני 18 בשנת 1946.  באותה תקופה היה פחות נהוג ללמוד בקולג' לאחר סיום התיכון (אך אני תוהה האם האמירה הכללית הזו נכונה לקבוצת הילדים הספציפית הזו).  משפחות יצאו מהמיתון הגדול בארה"ב, ומתבגרים יצאו לעבודה מוקדם והתחתנו מוקדם.  הערכים המסורתיים היו מקובלים על חלק גדול מהאוכלוסיה.  אנשים פחות עסקו בחיפוש עצמי ובהבנה עצמית מאשר כיום.  לא היה זמן ל"מורטוריום", לתקופה של גיבוש זהות.   לכן קרמר טוענת ששימוש במנגנון הגנה של הזדהות לא היה נפוץ בקרב קבוצה זו כפי שציפתה.
 
קרמר מצאה קשר בין שימוש בהזדהות לבין רמת המשכל הכללית.  להזכירכם, במחקר השתתפו בני נוער מוכשרים במיוחד:  ממוצע המשכל שלהם היה 123 עם טווח של 103-146.  החוקרים חילקו אותם לשתי קבוצות:  ילדים עם ציון משכל של מעל 123 וילדים עם ציון משכל של מתחת ל – 123.   בקבוצה עם רמת המשכל הגבוהה יותר השימוש בהזדהות עלה בין גיל 11 לגיל 18.  בקבוצה עם רמת המשכל הנמוכה יותר, השימוש בהזדהות ירד בין הגילאים 11 ל – 18.  חברי הקבוצה עם רמת המשכל הגבוהה יותר השתמשו יותר בהזדהות מאשר חברי הקבוצה עם רמת המשכל הנמוכה יותר.   רמת המשכל לא היתה קשורה באופן מובהק לשינוי במהלך הגילאים בשימוש בהכחשה או בהשלכה.   

לסיום, מספר נקודות למחשבה:

 מהי המשמעות ומהן ההשלכות לכך שילד משתמש במנגנון הגנה מסוים יותר או פחות מבני גילו?   סוגיה זו אינה נידונה במאמרים אלה.

מן הסתם קיימים הבדלים תרבותיים בשימוש במנגנוני הגנה.  לא בטוח שאנו יכולים להשתמש בנורמות של מחקר אמריקני שבוצע באוכלוסיה ממיצב בינוני וברמת משכל גבוהה (שהנתונים שלה נאספו לפני עשרות שנים).

בנוסף לכך ייתכנו תנודות בשימוש במנגנוני הגנה בהתאם להקשר הכללי הקיים בעת שהילד נבדק (למשל, יהיה אולי הבדל במידת השימוש במנגנוני הגנה אצל אותו ילד משדרות כאשר הוא נבדק במהלך תקופת לחימה לעומת במהלך תקופה שקטה).


Saturday, October 28, 2017

תנועת המייקרים – האם תהיה אחד הדברים שיסייעו למערכת החינוך להיחלץ מלפיתתה של תיאורית הלוח החלק?



גל אינו לומד מכיתה ז'. הוא יושב בכיתה לעיתים, אך אינו שותף למתרחש בה. כשהוא מצרף לעיסוקיו את שכניו לספסל הלמודים הוא מתעמת עם המורים. גם בבית הספר היסודי לא גילה גל עניין בנלמד. הוא רכש את הקריאה והכתיבה ועמד במינימום הנדרש בשיעורי חשבון. בשאר השיעורים היה ממלא שליחויות, חולם או מבקר אצל בעלי תפקידים שונים, שהתפנו בעל כרחם מעיסוקיהם כדי להעסיקו. בחטיבת הביניים נעשו ניסיונות לעניין אותו בנלמד. ניסו לסייע לו ללמוד. שלחו אותו לאבחונים, למרכז למידה, שוחחו עם מוריו השונים, הצמידו אליו מתנדבים מהקהילה.

 מאמצי המערכת להפוך אותו לתלמיד מן המניין לא עלו יפה. הוא נעדר משיעורים, לעיתים מימי לימודים מלאים.  עם היועצת יצר גל קשר טוב. בשיחות עמה שיתף אותה בחוסר העניין המוחלט בנלמד בכיתה. בחוסר הרצון לשבת שעות על גבי שעות ולהשתעמם. בחוסר הרצון לזכות בתשומת הלב המשתדלת של המורה. גל התחנן להפסיק ללמוד. לשאלה: מה כן היית רוצה לעשות? ענה ללא היסוס: להיות טבח. כדי להתחיל לימודי טבחות, על גל לבלות לפחות שלוש שנים בלימודים עיוניים מלאים. בשנים אלה תעוצב למענו מערכת מיוחדת, הוא יבלה בשיחות עם היועצת, ישב בדשא, יכעיס את מוריו ואת הוריו, יבזבז שנים חשובות בהרגשה רעה... 

דברים אלה כתבה ד"ר נירית רייכל, הראש האקדמי של מכללת אוהלו בקצרין ומרצה בכירה במכללת עמק הירדן. 


כולנו מכירים ילדים כמו גל.  חלקם בעלי יכולת למידה תקינה אך בשל נסיבות חייהם אינם פנויים ללמידה במסלול שרובו ככולו שיעורים עיוניים.  חלקם מתמודדים עם לקות למידה.  עליהם להשקיע מאמץ יתר תמידי כדי להתגבר על המקצועות העיוניים שהם לומדים במהלך רוב שעות היום, ששה ימים בשבוע, במשך 12 שנים.  חלקם מתמודדים עם יכולת כללית נמוכה.  הם צריכים להתמודד יום יום, במשך 12 שנות לימוד, עם התחושה שהם מתקשים להבין את החומר הנלמד ואינם מצליחים בלימודיהם. 

בתי הספר מנסים לעזור לילדים אלה כמיטב יכלתם: באמצעות השקעה אדירה של המחנכים, מתן הוראה מתקנת, טיפולים פסיכולוגים ופרא - רפואיים, אבחונים, התאמות בבחינות ובבחינות הבגרות, ובלית ברירה - הפנייה לחינוך המיוחד  - הכל כדי שיחזיקו מעמד במסלול של לימודים עיוניים.  אך בשביל תלמידים רבים, לשבת על הכיסא כל היום וללמוד מקצועות עיוניים זה פשוט עינוי מתמשך.

תלמידים אלה היו יכולים לסיים את חוק לימודיהם בתחושת יכולת ועוצמה פנימית.  אך הם מסיימים אותו בתחושת כישלון.  הם היו יכולים להיות גאים בעצמם ובהישגיהם, אך הם חשים אכזבה צורבת מעצמם והערך העצמי שלהם פגוע.  הם היו יכולים להרגיש שמערכת החינוך העניקה להם נקודת זינוק להמשך חייהם, אך הם חשים חלשים, לא מוצלחים ואובדי דרך.

חלק גדול מהתלמידים הללו היו יכולים לפרוח לו היה ניתן להם, כבר מכיתה ז', לשלב במערכת הלימודים שלהם גם מקצועות מעשיים, בהם הם לומדים תוך כדי עשיה.  לו היתה בחטיבות הביניים נגריה, למשל, ילדים היו יכולים ללמוד לתכנן רהיטים מאפס (יצירתיות, ידע בגיאומטריה, שימוש בתוכנות שיוצרות סימולציה של הרהיט הרצוי), לתמחר אותם ולעמוד בלוח זמנים על פי דרישות הלקוחות השונים (ניהול כלכלי של עסק, תכנון סדר עדיפויות בעבודה, עמידה בזמנים), וליצור אותם בפועל (הפעלת מכונות, מיומנות בחיתוך, חיבור, גילוף בעץ).  כמה דברים מורכבים ילדים יכולים ללמוד כך, ואיזה סיפוק הם יכולים לקבל ממעשי ידיהם!








איך יכול להיות שלא קיימים מסלולים כאלה בחטיבות הביניים?  איך יכול להיות שמסלולים כאלה אינם נפוצים גם בתיכונים?  איך יכול להיות שמסלולים כאלה נמצאים בעיקר בפנימיות?  שמסלולים כאלה די מנותקים מהזרם המרכזי בחינוך?  איך יכול להיות שאין כמעט בתיכונים ואין בכלל בחטיבות הביניים בתי ספר בהם כל תלמיד, מתקשה או מצטיין, יוכל ליצור לעצמו את התמהיל הרצוי לו של מקצועות עיוניים ומקצועות מעשיים?  

האם גם כאן אנו רואים את טביעות אצבעותיה של תיאורית הלוח החלק (ראו פוסט קודם)? 

אולי כן!  המצב הקיים, בו כל תלמיד בחטיבת הביניים צריך ללמוד אותם תכנים באותה דרך, יוצא מנקודת הנחה (סמויה) שאין הבדלים בין ילדים ביכולות הקוגניטיביות, ביכולות הרגשיות, בכשרונות, בנטיות.  זו גישת "הלוח החלק".  מתוך המחשבה שמקצועות עיוניים פותחים אפשרויות השכלה ותעסוקה טובות יותר בעתיד, ומתוך רצון לתת הזדמנות שווה לכל ילד, בוטלו כמעט לחלוטין בתי הספר המקצועיים בישראל.  כפי שהם היו בנויים בעבר, בתי הספר המקצועיים קלטו את התלמידים החלשים ביותר במערכת החינוך, ורק אותם, רמת הלימודים בהם היתה נמוכה והם נתפסו כ"דרך ללא מוצא".  המחשבה היתה שאם רק ניתן לכל התלמידים הזדמנות שווה ללמוד במסלול עיוני, עם סיוע מאסיבי במידת הצורך, הם יצליחו להשיג את "הגביע הקדוש" של הבגרות העיונית. 

אבל מתן הזדמנות שווה לכל ילד אין פירושה שכל תלמיד בחטיבת הביניים צריך ללמוד אותם תכנים באותה דרך.  כשעושים זאת, עושים בדיוק הפוך, ולא נותנים לכל ילד הזדמנות שווה.  ההזדמנות השווה שיש לתת לכל ילד היא לא הזדמנות שווה ללמוד אותם מקצועות עיוניים, אלא הזדמנות שווה לחוות הצלחה, לחוות אושר בתהליך הלמידה, לחוות תחושת יכולת, ולסיים את חוק הלימודים בתחושה של חוסן פנימי.  וההזדמנות השווה שיש לתת לכל ילד צריכה להיות אפשרית בחינוך הרגיל.

לו היינו יכולים ליצור לכל ילד, החל מכיתה ז', את התמהיל הנכון עבורו של מקצועות עיוניים ומקצועות מעשיים, היינו חוסכים תסכולים, חוסר הסתגלות ואף הידרדרות אל סף הנשירה של ילדים רבים. 

נדמה לי שתנועת ה – MAKERS, שבעברית מכנים אותה בשם המכוער "מייקרים", עשויה להיות צעד בכיוון הנכון.   בהיבט של מערכת החינוך, תנועה זו מעודדת ילדים ללמוד באמצעות עשיה ויצירה של אובייקטים מוחשיים בעולם.  הנה דוגמה לבתי ספר שעובדים בשיטה זו.  בעיני זה מלהיב מאד!

הנה כנס של מייקרים שיתקיים בסוף נובמבר ומאורגן ע"י מט"ח.  

















Friday, October 27, 2017

פרויקט ספרי האודיו של רשי קור – גאוה לפסיכולוגיה החינוכית



עמיתנו הפסיכולוג החינוכי רשי קור, מנהל שפ"ח מעלה אפרים, יזם פרויקט שנקרא ISRAEL AUDIOBOOKS PROJECT.  




רשי קור

 במסגרת הפרויקט מופקים  ספרי אודיו חינם עבור ילדי החינוך המיוחד.  כך יכולים ילדי החינוך המיוחד המתקשים בקריאה ליהנות מספר טוב.  הספרים מופקים בעברית ובערבית ומתאימים גם למגזר החרדי. 

הנה כתבה על הפרויקט בערוץ 10  ("משהו קטן וטוב").  


מרגש ממש, וגאוה לפסיכולוגיה החינוכית.

Thursday, October 26, 2017

האם הגדרת DSM5 להפרעת למידה ספציפית מושפעת מתיאורית הלוח החלק?




האם הגדרת DSM5 להפרעת למידה ספציפית מושפעת מתיאורית הלוח החלק?

כפי שחדי העין ביניכם אולי הבחינו, יש לי "אובססיה" עם הגדרת לקות למידה לפי .DSM5  הפעם אתייחס למשפט זה, המופיע בעמוד 69 ב – DSM5  (נזכור שב – DSM5 משתמשים במלה "הפרעה" במקום במלה "לקות"):

"הפרעת למידה ספציפית משפיעה על הלמידה אצל אנשים שמפגינים רמות נורמליות של תפקודים אינטלקטואלים (המוערכים בדרך כלל באמצעות ציון IQ גדול מ -  70 פלוס מינוס 5 נקודות)".

משהו מוזר במשפט הזה, וזה לא רק השימוש הלא מתאים במלה "נורמלי".  ילד שמתפקד ברמת משכל של 66 נמצא באחוזון 1.  ילד שמתפקד ברמת משכל של 70 נמצא באחוזון 2.  המשמעות היא שלתשעים ושמונה עד תשעים ותשעה אחוזים מהאוכלוסיה יש ציון משכל גבוה משל ילדים אלה.  זה מוזר לחשוב על ציוני משכל אלה כעל "רמה נורמלית של תפקודים אינטלקטואלים".

התהיה גוברת לאור העובדה שציון תקן של 84 (ציון הנמוך בסטית תקן אחת מהממוצע, והנמצא באחוזון 14) במבחן הישג (קריאה/כתיבה/חשבון) נחשב ב – DSM5 לציון נמוך משמעותית מהנורמה ומספיק להגדרת לקות.  הנה ציטוט מאותו עמוד 69:

"ציוני הישג נמוך במבחן או בתת מבחן אחד או יותר בתחום אקדמי מסויים (לפחות 1.5 סטית תקן מתחת לממוצע האוכלוסיה לגיל, כלומר ציון תקן של 78 ומטה, שהוא מתחת לאחוזון 7) נדרש עבור הבטחון הדיאגנוסטי הגבוה ביותר.  אולם...על בסיס שיפוט קליני ניתן להשתמש בסף מתירני יותר (למשל, 1-2.5 סטיות תקן מתחת לממוצע של האוכלוסיה), כאשר קשיי הלמידה נתמכים בעדויות תומכות נוספות".

מה קורה כאן?  ציון 84 במבחן קריאה הוא נמוך, ואילו ציון 70 במבחן משכל הוא תקין?  הרי מדובר באותה סקאלה סטטיסטית, שיש לה ממוצע 100 וסטית תקן 15.

מכיוון שזה לא הגיוני (לפחות בהגיון שלי), אני חושבת שהתשובה קשורה לאידאולוגיה, לערכים.  כאן זה הופך להיות מרתק ממש.  אחד ההסברים האפשריים מצוי לדעתי בספרו של סטיבן פינקר, "הלוח החלק: ההכחשה המודרנית של טבע האדם"

Pinker, S. (2003). The blank slate: The modern denial of human nature. Penguin.‏





סטיבן פינקר הוא אחד האינטלקטואלים המובילים בזמננו.  אני נתקלת בשמו על ימין ועל שמאל בהקשרים שונים.  פינקר הוא פסיכולוג קוגניטיבי, לשונאי וכתב מספר ספרי מדע פופולרי.  הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד.  הוא חסיד של הפסיכולוגיה האבולוציונית.  הוא מאמין, למשל, שהכושר האנושי לשפה הוא אינסטינקט, התנהגות מולדת שעוצבה על ידי הברירה הטבעית כדי להתאים לצרכי התקשורת שלנו.  פינקר הוא גם חסיד של כתיבה אקדמית בשפה פשוטה וברורה ואף כתב על כך ספר (THE SENSE OF STYLE).

איך הספר של פינקר עשוי להיות קשור להגדרת לקות למידה לפי DSM5  ?

האמירות שאביא כאן מהספר אינן ציטוטים מדוייקים מלה במלה, אך לדעתי הם נאמנים מאד למקור.  בכל מקרה, הם משקפים את הדרך בה אני הבנתי את ספרו של פינקר.

הלוח החלק מוכר לנו גם בשמו הלאטיני, טאבולה ראסה, ומזוהה עם הפילוסוף ג'ון לוק.  זהו הרעיון שלמוח אין מנגנונים מולדים, ושהוא צובר מידע אך ורק מהסביבה ומההתנסות, ולכן החברה יכולה "לכתוב עליו" כרצונה.  לדעת פינקר, הלוח החלק הפך לדת החילונית של החיים האינטלקטואלים המודרנים (לפחות בתקופה בה נכתב הספר, 2002, ולדעתי גם כעת אך במידה פחותה מעט). 

הבדלים בין ילדים, לפי גישת הלוח החלק, אינם מולדים אלא נובעים אך ורק מהבדלים בהתנסויות ובגירויים שהילד נחשף אליהם.  אם נשנה את ההתנסויות, למשל באמצעות שינוי ההורות או החינוך, נוכל לשנות את הילד.  לפי השקפה זו, לכל ילד יש פוטנציאל זהה לשגשג אם נותנים לו את ההזדמנויות הנכונות ואת החינוך הנכון. 

ג'ון ווטסון (1878-1958), אבי הביהוויוריזם, כתב פיסקה שמדגימה רעיון זה באופן קיצוני:  "תנו לי תריסר תינוקות בריאים ואת העולם המיוחד שלי בו אגדל אותם ואני מבטיח שאוכל לקחת כל אחד מהם באופן מקרי ולאמן אותו להפוך לכל סוג של מומחה שאבחר:  רופא, עורך דין, אמן, סוחר ואפילו גנב ופורץ, בלי קשר לכשרונותיו, נטיותיו, יכולותיו, עיסוקיו ולגזע של אבותיו".

גישת הלוח החלק פרחה לאחר מלחמת העולם השניה.  אך בחלק השני של המאה העשרים החלו להופיע בה סדקים.  התברר יותר ויותר שהמוח האנושי לא קיבל פטור מתהליך האבולוציה, ושלאנשים מכל התרבויות יש תכונות מנטליות (למשל משכל או חמש תכונות האישיות הגדולות) שהתפתחו במהלך האבולוציה. 

התפתחויות מדעיות אלה הציבו דילמה בפני האינטלקטואלים: אם המוח מכיל מבנים/מנגנונים מולדים רבים, ואם יש הבדלים מולדים בין אנשים במנגנונים אלה, סימן שבני האדם לא נולדו שווים.  האם עובדה זו תהיה חס וחלילה בסיס לאפליה נגד אנשים מסויימים?   

אינטלקטואלים רציונלים היו יכולים, לדעת פינקר, להסביר שתגליות אלה על המוח אינן רלוונטיות לרעיונות המוסריים של הזדמנויות שוות וזכויות שוות לכל אדם.  זאת מכיוון שהזדמנויות שוות וזכויות שוות לכל אדם הן תפיסות מוסריות על הדרך בה עלינו להתייחס לאנשים ולא היפותזות מדעיות על טבע האדם.  כמובן שזה רע להפלות בין ילדים, אבל זה רע בלי קשר לשאלה אם יש או אין ביניהם הבדלים קוגניטיבים.  גם אם קיימים הבדלים קוגניטיבים משמעותיים בין ילדים, עדיין נגנה בחריפות ובשאט נפש אפליה לרעה של ילדים בשל מאפיינים קוגניטיבים או אישיותיים מסויימים שיש להם.  אבל אינטלקטואלים רבים קיבלו את התגליות על ההיבטים המולדים של המוח בפחד ובשנאה והכחישו אותן, מכיוון שהם תפסו אותן כמאיימות על התפיסה המוסרית שלהם.  

נחזור ל – DSM5 ולמשפט מתוכו בו אנו דנים:

"הפרעת למידה ספציפית משפיעה על הלמידה אצל אנשים שמפגינים רמות נורמליות של תפקודים אינטלקטואלים (המוערכים בדרך כלל באמצעות ציון IQ גדול מ -  70 פלוס מינוס 5 נקודות)".

אז איך יכול להיות שציון IQ של 70, הנמצא באחוזון 2, הוא "רמה נורמלית של תפקוד אינטלקטואלי"?  איך יכול להיות שציון 84 במבחן קריאה הוא נמוך, ואילו ציון 70 במבחן משכל הוא תקין?   האם אנחנו יכולים לראות כאן את טביעות אצבעותיה של גישת הלוח החלק?

אולי כן! המשפט מה – DSM5 מקבץ למעשה את כל הילדים שמתפקדים ברמת משכל 70 ומעלה לתוך אותו "סל".  אם יש להם הנמכה בתחומי ההישג (קריאה/כתיבה/חשבון) למרות סיוע שקיבלו, ואם גורמי הדרה (למשל מצב רגשי, היות הילד עולה חדש, הוראה לא טובה) אינם מהווים הסבר טוב יותר להנמכה בתחומי ההישג – הם לקויי למידה.  המשמעות היא שלפי DSM5, ילד שמתקשה בדיוק ובשטף הקריאה ומתפקד ברמת משכל של 120 אינו שונה מהותית במאפייניו מילד שמתקשה בדיוק ובשטף הקריאה ומתפקד ברמת משכל של 70.  שני הילדים סובלים בדיוק מאותה בעיה:  לקות למידה.

אבל אני חושבת שרבים מכם יסכימו שבדרך כלל יש הבדלים מהותיים בין שני ילדים כאלה.  יש הבדל גדול במשאבים הקוגניטיבים העומדים לרשותם להתמודד עם הלימודים למרות הקושי בדיוק ובשטף הקריאה.  ההבדל הזה גורם בדרך כלל להבדל ברמת התפקוד הלימודי הכללי שלהם, ולהבדל בפרוגנוזה שלהם לטווח ארוך.  הסיוע לו זקוק בדרך כלל כל אחד מהילדים הללו כדי לתפקד כתלמיד יהיה בעל אופי שונה, ואולי שונה מאד:  סביר להניח שילד שמתפקד ברמת משכל 70 יזדקק לסיוע רב יותר מאשר ילד שמתפקד ברמת משכל 120.  סביר להניח שיהיה הבדלים באופי הסיוע לו יזדקקו שני הילדים (הבדלים בתכנים).

אך ה – DSM5 עדיין מקבץ את שניהם לתוך אותו סל.

אולי הדבר נעשה מתוך תקווה, מתוך משאלה, ששני הילדים הללו אכן אינם שונים זה מזה.  אולי הדבר נעשה מתוך תקווה שאם לא נכיר בכך שהבדלים בין ילדים במשכל גורמים להבדלים בתפקוד שלהם, נמנע דעות קדומות ואפליה בין ילדים בשל הבדלים אלה.  אולי קשה לנו לחשוב על כך שקיימים ילדים שיש להם יכולת אינטלקטואלית נמוכה מהממוצע.  אולי אנו רואים בכך כשלון של החברה שלנו.  אולי אנחנו חושבים שהבדלים בין ילדים ביכולת האינטלקטואלית נובעים רק מהבדלים בהזדמנויות שאנו כחברה נתנו להם. 

אבל בכך שאנו מכחישים את ההבדלים המשמעותיים בין ילדים אלה, ומתייחסים למוחות שלהם כאל "לוח חלק", אנו רק מחריפים את מצבם של הילדים החלשים.  משאבי הסיוע להם זקוק ילד שמתקשה בדיוק ובשטף הקריאה ומתפקד ברמת משכל 70 גדולים לעין ערוך ממשאבי הסיוע להם זקוק ילד שמתקשה בדיוק ובשטף הקריאה ומתפקד ברמת משכל 120.  אך כאשר אנו אומרים ששניהם מתמודדים בדיוק עם אותה בעיה, "לקות למידה", אנו עלולים לקפח דווקא את הילד שזקוק למשאבי סיוע רבים, מכיוון שהוא מתמודד עם הרבה יותר מ"לקות למידה".