ברוכים הבאים! בלוג זה נועד לספק משאבים לפסיכולוגים חינוכיים ואחרים בנושאים הקשורים לדיאגנוסטיקה באורייטנצית CHC אבל לא רק.

בבלוג יוצגו מאמרים נבחרים וכן מצגות שלי וחומרים נוספים.

אם אתם חדשים כאן, אני ממליצה לכם לעיין בסדרת המצגות המופיעה בטור הימני, שכותרתה "משכל ויכולות קוגניטיביות".

Welcome! This blog is intended to provide assessment resources for Educational and other psychologists.

The material is CHC - oriented , but not entirely so.

The blog features selected papers, presentations made by me and other materials.

If you're new here, I suggest reading the presentation series in the right hand column – "intelligence and cognitive abilities".

נהנית מהבלוג? למה שלא תעקוב/תעקבי אחרי?

Enjoy this blog? Become a follower!

Followers

Search This Blog

Saturday, May 8, 2021

האיד המודע: מארק סולמס בחיבורים נוספים בין נוירופסיכולוגיה לפסיכואנליזה

 

 

Solms, M. (2013). The conscious id. Neuropsychoanalysis, 15(1), 5-19.https://doi.org/10.1080/15294145.2013.10773711


החיבורים בין ממצאים נוירופסיכולוגים לתאוריה פסיכואנליטית הם מרתקים, והם מעוררים לתחיה את רעיונותיו של פרויד.  מעניין ואף מדהים לראות שרעיונותיו והמשגותיו של פרויד עולים בקנה אחד, בשינויים קלים, עם ממצאים בחקר המוח.  הנה מאמר נוסף של מארק סולמס שיוצר חיבורים כאלה בזכות היותו נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי.  מאמר זה הוא חשוב, מעניין ביותר, גדוש ברעיונות ולא קל לקריאה.  שלא כחבריו הפסיכואנליטיקאים, מארק סולמס משתדל לכתוב ברור.  עם זאת, משפטיו לעתים ארוכים ומכילים מספר זוגות סוגריים, דבר שמקשה על הקריאה. 

במאמר זה הופך סולמס את המודל של פרויד למבנה הנפש על ראשו, וטוען שהאיד מודע והאגו לא מודע.  סולמס מתחיל בהבחנה בין שני היבטים של הדרך שבה הגוף מיוצג במוח:  הגוף החיצוני והגוף הפנימי.  הגוף החיצוני כולל את החלקים בקורטקס המוקצים לעיבוד תפקודים מוטורים וסנסורים של חלקים שונים בגוף.  זהו ה – cortical homunculus.  הגוף החיצוני הוא צורת העצמי שאדם תופס כאשר הוא מסתכל במראה ("זה הגוף שלי.  זה אני").  הגוף החיצוני מיוצג כאובייקט, באותה דרך בה מיוצגים אובייקטים חיצוניים אחרים (למשל, השולחן עליו אני כותבת). 

 


cortical homunculus

הגוף הפנימי כולל ייצוג של האיברים הפנימיים של הגוף.  היבט זה של הגוף כמעט ואינו מיוצג על פני הקורטקס, אלא עמוק יותר במוח.  הגוף הפנימי מתפקד בעיקר באופן אוטומטי, אבל הוא גם מעורר את הגוף החיצוני כדי לשרת את הצרכים החיוניים שלו. הגוף הפנימי לא נתפס כאובייקט אלא כסובייקט. הוא נחווה כרגשות.  רגשות הם מצבים של הסובייקט שיש להם ערך ביולוגי הקשור להישרדות ולרביה.  כאשר מצבנו הגופני מקדם הישרדות ורביה אנו מרגישים רגשות נעימים.  כאשר מצבנו הגופני אינו מקדם הישרדות ורביה (למשל, כאשר אנו רעבים) אנו מרגישים רגשות לא נעימים.

לדעת סולמס, הגוף החיצוני מקביל לאגו הפרוידיאני, והגוף הפנימי לאיד.  לגבי האגו פרויד כתב כך:  "האגו נובע מתחושות גופניות, ובעיקר מאלה שנובעות מפני השטח של הגוף.  ניתן להתייחס אליו כאל השלכה מנטלית של פני השטח של הגוף".  לפי פרויד, האגו נובע משרידי זיכרון של תפיסות.  העירור האסוציאטיבי של שרידי זיכרון אלה הוא התשתית לכל הקוגניציה.  לגבי האיד פרויד כתב כך: "האיד, מנותק מהעולם החיצון, הוא בעל עולם תפיסות של עצמו.  הוא מגלה בחדות גדולה תנודות במתח של הדחפים, ושינויים אלה הופכים למודעים כרגשות של עונג או חוסר עונג". כלומר, בתפיסה של פרויד, המבנים המנטלים תמיד קשורים לגוף.

סולמס טוען שהגוף הפנימי, הסובייקט, מזהה את עצמו עם הגוף החיצוני שלו בדרך דומה לזו בה ילד משליך את עצמו לדמות אנימציה בה הוא שולט במשחק מחשב.  היצוג במחשב מושקע במהירות בתחושת עצמי, למרות שהוא לא באמת העצמי.  ניתן לראות תהליך כזה גם ב"אשלית יד הגומי" (בתמונה, ובסרטון הזה).  https://www.youtube.com/watch?v=sxwn1w7MJvk

 

 


 אשלית יד הגומי


באשלית יד הגומי, הנבדק מסתיר את ידו ומביט ביד גומי.  הנסיין "מלטף" באמצעות שני מכחולים את יד הנבדק ואת יד הגומי באופן סימולטני (הנסיין אוחז מכחול בכל אחת מידיו ועובר בשני המכחולים באותו זמן, באותה תנועה ועל אותה אצבע של הנבדק -  ביד האמיתית וביד הגומי).  תוך מספר דקות הנבדק מרגיש שיד הגומי היא אמיתית: אם הנסיין ינסה להלום ביד הגומי בפטיש, הנבדק ירתע בבהלה.  כמו שקורה עם דמות במשחק מחשב, סובייקט התודעה של הנבדק מזהה את ידו עם יד הגומי.  סולמס טוען שהמשמעות היא שהעצמי הגופני הוא רעיון, הוא יצוג נלמד של העצמי. 

כאמור, סולמס מזהה את הגוף החיצוני עם האגו ואת הגוף הפנימי עם האיד.  על פי פרויד, האגו מודע בחלקו ואילו האיד לא מודע.  סולמס הופך תפיסה זו.  אחת הסיבות להיפוך היא שגם לילדים שנולדו ללא קורטקס (מצב שנקרא HYDRANENCEPHALY) יש תודעה.  סולמס טוען שהתודעה אינה מופקת בקורטקס אלא בגזע המוח.  התודעה אינה תפיסתית במהותה, אלא רגשית במהותה.  כך, התודעה לדעת סולמס מופקת באיד, והאגו הוא בבסיסו לא מודע.   האגו על פי פרויד הוא החלק המאורגן במבנה האישיות שכולל תפקודים ניהוליים, קוגניטיבים ותפיסתיים.  אך הרבה מהעיבוד התפיסתי והקוגניטיבי אינו דורש תודעה.  למשל, נהיגה, קריאת מלים, תפיסה ועיבוד של גירויים חזותיים ושמיעתיים נעשים באופן אוטומטי ואינם מחייבים תודעה.   

התפקודים המיוחסים לאגו הם תפקודים קורטיקלים ברובם.  אם האגו אינו מודע, האם הקורטקס אינו תורם לתודעה? לדעת סולמס, התרומה של הקורטקס לתודעה היא ביצירת מרחב ייצוג לזיכרון.  הקורטקס מייצב את האובייקטים של התפיסה ומאפשר לעבד אותם באופן מפורט.  הקורטקס הופך את המצבים החולפים של התודעה ל"מוצקים מנטלים" MENTAL SOLIDS, כלומר לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם.  הייצוגים הקורטיקלים הם לא מודעים כשלעצמם.  אבל כאשר התודעה מגיעה אליהם באמצעות הקשב (כלומר, כאשר מפנים אליהם קשב), הם הופכים ליצוגים מודעים שניתן לבצע בהם מניפולציות בזיכרון העבודה.  סולמס מזהה תהליך זה עם המושג הפרוידיאני "הצגת אובייקט". לפי פרויד, אובייקטים שנמצאים בתודעה ("מוצגים לתודעה") מקושרים למילים (למשל, אובייקט והמילה שמייצגת את השם שלו) שמסייעות לחשוב עליהם, ואילו אובייקטים שנמצאים בלא מודע נמצאים שם לבדם, ללא מילים Simanke , 2017) ). העירור של ייצוגים קורטיקלים באמצעות מנגנונים מחוללי תודעה בגזע המוח הופך את התודעה מרגשות לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם. 

חשיבה היא תהליך איטי, ולכן היא מתאפשרת רק בזכות יכולתנו להחזיק ייצוגים במוקד הקשב (בזיכרון העבודה).  פרויד כינה תהליך זה "קתקסיס" CATHEXIS  .   קתקסיס היא השקעה רגשית – תהליך הקצאה של אנרגיה מנטלית או רגשית לאדם, אובייקט או רעיון.  החשיבה משתמשת ביצוג של האובייקט כדי להנחות התנהגות ("כדי להשיג את הדבר הזה שאני רוצה אני צריכה לעשות כך וכך").   עקרון המציאות של פרויד הוא היכולת של המיינד להעריך את המציאות של העולם החיצון ולפעול עליה בהתאם, בניגוד לפעולה על פי עקרון העונג.  התאוריה המקבילה בנוירופסיכולוגיה היא .PREDICTIVE CODING  על פי תאוריה זו, במוח קיים מודל של המציאות שעוזר לנו לדעת למה לצפות (מה אנחנו עומדים לראות, לשמוע, לחוות וכו') ומכוון את פעולותינו בעולם בהתאם לציפיות אלה.  אנחנו בודקים את המודל הזה כל הזמן ומתקנים אותו בהתאם למשוב המגיע מהחושים. מטרת המוח היא להפוך את המודל המנטלי לדומה ככל האפשר למציאות, כלומר להפחית "טעויות ניבוי" (מקרים בהם הציפיות שלנו לא תאמו את המציאות).  פער בין המודל המנטלי למציאות יוצר "אנרגיה חופשית" שמטרתו של המוח היא לצמצם אותה ככל האפשר.  גם פרויד מדבר על כך שהמטרה של תהליכי חשיבה שניוניים (לוגים, מודעים), הפועלים על פי עקרון המציאות, היא להמיר "אנרגיה חופשית" ב"אנרגיה קשורה" (BOUND ENERGY).   

על פי תאורית PREDICTIVE CODING, כל עוד לא קורה משהו בלתי צפוי, התהליכים המנטלים עובדים באופן אוטומטי.  הפתעה גורמת לפעולה בעולם ו/או ללמידה (שינוי המודל המנטלי כדי שיתאים טוב יותר למציאות).  ברגע שהמוח – או האגו -  הצליח ללמוד ולהגיע למצב של שליטה במטלה מנטלית, האלגוריתם לביצוע המטלה עובר אוטומטיזציה, והתודעה נסוגה ממנו (הוא הופך ללא מודע). לדעת סולמס, מנגנון ההדחקה עשוי להיות מצב בו התודעה נסוגה מוקדם מדי, והאלגוריתם ההתנהגותי עבר אוטומטיזציה מוקדמת, כאשר הוא עדיין אינו מתאים לגמרי למציאות.  כך, אוטומטיזציה מוקדמת לא מצליחה לצמצם את הפער בין המודל המנטלי למציאות (כלומר, את טעויות הניבוי).  טעויות הניבוי המתמשכות עם הרגש המתלווה אליהן, עשויות לגרום לכך שהחומר הקוגניטיבי המודחק יתעורר מחדש.  זוהי "חזרתו של המודחק", המנגנון הקלאסי של הנוירוזה. 

המטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה היא להתיר דברים מודחקים – ובמונחים נוירופסיכולוגים – להפוך פרוצדורות אוטומטיות לידע דקלרטיבי אפיזודי, כדי לאפשר למידה מחודשת שתתאים למציאות באופן הולם יותר. 

 

 

Simanke, R. T. (2017). Meaning and object in Freud's theory of language. The International Journal of Psychoanalysis, 98(6), 1551-1576.

Monday, April 26, 2021

כיצד מודל תהליכי ניבוי מתמודד עם מושג התמוססות העצמי של קוהוט

 


Deane, G. (2020). Dissolving the self. Philosophy and the Mind Sciences, 1(I), 1-27. https://www.philosophymindscience.org/index.php/phimisci/article/view/39

 

 

בפוסט זה אנסה להבין את מושג "התמוססות העצמי" של קוהוט באמצעות מושגים מתוך תאוריות קוגניטיביות של predictive processing (בעברית: עיבוד של ניבויים או אולי יותר נכון: תהליכי ניבוי).

 

אריה גרין מצטט את קוהוט שכתב שהתמוססות היא "מצב על של התמרה בו העצמי מצוי במצב תודעה על אישי של כוליות אחדותית, כהוויה החורגת מעצמה אל 'קיום על אישי משתתף ביקום' (Kohut,1966 ).  זהו מצב תודעה חסר צורה מנטלית מוגדרת, א -מבני במהותו, המהווה פוטנציה ריקה מתוכן של אינסוף נטיות התקיימות".  דפנה הומינר כותבת שהתמוססות היא "בחירה מודעת בויתור על ההתקיימות כסובייקט פרטיקולרי הזקוק לקבלה של מירורינג מהסביבה, ובחירה באופן קיום אלטרנטיבי של כינון עצמי דרך נתינה לזולת באשר הוא, ושלא דרך מערכת יחסים הדדית של "תן וקבל"." אריה גרין כותב גם שקוהוט מגדיר "נרקיסיזם קוסמי" כ"הוויה החורגת מעצמה לטובת 'השתתפות על אישית ביקום'".  ככל הנראה יש זהות או לפחות דמיון רב בין המושג "נרקיסיזם קוסמי" לבין המושג "התמוססות העצמי".  אבל איך נבין את ההגדרות הקשות הללו של התמוססות העצמי? 

 

במלים שלי הייתי אומרת שהתמוססות זו אולי "השעיה של העצמי" כדי להתמקד במשהו אחר. בהקשר שאינו טיפולי, אני חושבת שספורטאי שמתמקד בתרגיל שהוא עומד לבצע, ומשעה מחשבות על העצמי ("האם אצליח?"; "האם אפשל מול כל הקהל הזה?"; "מה יחשבו עלי"),  או מוסיקאי שמתמקד ביצירה שהוא עומד לנגן ומשעה מחשבות דומות ("האם אשכח את התווים באמצע היצירה?"; "האם אצליח לא להתבלבל הפעם במקום בו אני תמיד מתבלבל?") נמצאים במצב של התמוססות העצמי.  מצב זה מתואר בספרות הקוגניטיבית גם באמצעות המושג flow.  Flow הוא מצב חוויתי שמופיע כאשר האדם מתקרב למעורבות אופטימלית עם מטלה.  במצב של  flow ה אדם שקוע במלואו במטלה.  דרישות המטלה והכישורים של האדם מתאימים זה לזה כך שהאדם לא חווה שעמום מצד אחד או קושי שאינו יכול לעמוד בו מצד שני (Nakamura & Csikszentmihalyi, 2009).  בהקשר טיפולי, התמוססות היא אולי מצב בו המטפל שקוע בקליינט או בקליינטים שלפניו, תוך שהוא משעה מחשבות על העצמי ("האם אצליח להגיד לקליינטים את הדבר הנכון?"; "האם הבן שלי לקח מפתח ויוכל להיכנס הביתה?" וכו').  במצב של התמוססות העצמי, המטפל פוגש בקליינטים "ללא זיכרון וללא תשוקה" כפי שאמר ביון.

George Deane   מציע במאמר שפרטיו מופיעים למעלה המשגה נוספת של התמוססות העצמי, הקשורה לתאורית תהליכי ניבוי.  הנה כמה מלים על התאוריה, אותן אני מעתיקה מפוסט אחר שכתבתי:   

על פי תאורית תהליכי ניבוי, המוח מייצר כל הזמן ניבויים לגבי מקורות האותות שהוא יקבל מהחושים.  הניבויים הללו הם הניחוש הטוב ביותר, ההשערה הטובה ביותר שיש למוח על המקורות (האובייקטים בעולם) שמהם מתקבלים נתוני החושים.  המוח יוצר את הניבויים הללו על סמך הציפיות והאמונות שלו לגבי הדרך בה העולם בנוי, כלומר על סמך אוצר הידע המגובש.  הניבויים הללו "יורדים" אל איברי החישה ומשפיעים על הדרך בה הם קולטים את אותות החושים.  כאשר יש התאמה טובה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל – הכל טוב: הניבוי הצליח.  העולם הוא באמת כפי שניבאנו שיהיה.  כאשר יש חוסר התאמה בין הניבויים לבין מה שנקלט בחושים בפועל, "עולים" מאיברי החישה אל עבר המוח נתונים על טעויות הניבוי, כלומר על ההבדלים בין מה שהמוח ניבא לבין מה שאיברי החישה קלטו.  טעויות הניבוי גורמות לשינויים קלים בניבויים כדי שיתאימו יותר למה שקיים במציאות.  מכיוון שהניבויים נשענים על מודלים שיש לנו על המציאות, כלומר על הידע המגובש שלנו, טעויות הניבוי גורמות לשינויים במודלים, לשינויים בידע המגובש – כלומר ללמידה.  המטרה של המוח היא לצמצם את טעויות הניבוי ככל האפשר.  המוח שואף להיות במצב בו הוא מנבא בצורה מושלמת את מקורות האותות שהוא מקבל מהחושים.  כך מתקיימים כל הזמן מעגלים של ניבויים ותיקון שגיאות.

 

משמעות הדבר היא שמה שאנו תופסים נקבע על ידי הניבויים שלנו באותה מידה כמו על ידי האותות שמגיעים אל החושים שלנו מהאובייקטים שאותם אנו תופסים.  הניבויים ש"זורמים" למטה אל עבר איברי החושים הם עשירים בתוכן, בעוד שהמידע החושי ה"זורם" למעלה מורכב רק מאותות של שגיאות.  הניבוי העשיר ש"זורם" למטה מאפשר לנו לדעת מה שיש בעולם, "לתפוס" את העולם עוד לפני שהוא נתפס בפועל בחושים שלנו.  אם תאוריה זו נכונה, אז התפקיד של המגע החושי עם העולם הוא רק לבדוק את הניחוש הטוב ביותר של המוח לגבי מה שנמצא שם בחוץ, וכאשר זה הכרחי – לתקן אותו.   על פי גישה זו, הניבויים שלנו הם המקור העיקרי של כל התכנים של התפיסות שלנו, אפילו שתכנים אלה נבדקים כל הזמן ומתוקנים כל הזמן באמצעות שגיאות הניבוי שנוצרות בעקבות הקלט החושי. 

 

George Deane טוען שהמוח מנבא את העולם רק כאמצעי למטרה של שימור הגוף.  לכן, להיות בעל גוף הוא אחד מההיבטים הבסיסיים של החוויה של להיות סלף.  כלומר, אין סלף בלי גוף.  הסלף נוצר כדי שהגוף יוכל להמשיך לשרוד.  כל המטרה של דגימת העולם באמצעות החושים היא לאפשר לאורגניזם (במקרה זה, האדם) לפעול בעולם ולהתאים בין הקלט החושי למודל הפנימי שלו.  לכן כאשר האדם דוגם את העולם הוא עושה זאת מתוך תחושה של AGENCY, של היותו פועל בעולם או של היותו מסוגל לפעול בעולם כדי לשנות את הקלט החושי.  כדי לשרוד לאורך זמן ולנווט בעולם האדם חייב להיות מסוגל לנבא את ההשלכות של פעולותיו לטווחי זמן שונים:  קצר, בינוני וארוך.  מודל עשיר של העצמי (מה אני יכולה לעשות בטווחי זמן שונים ומה תהיינה ההשלכות של דרכי פעולה שונות על מצבי בעתיד, בטווחי זמן שונים) מאפשר לנבא תוצאות לכל מיני כיווני פעולה.   Friston, התאורטיקן העיקרי של מודל תהליכי הניבוי, טוען שהתודעה היא הסקה על העתיד, על ההשלכות העתידיות של פעולותי בעולם.  אם נזהה את התודעה עם העצמי, הרי שהעצמי הוא סט של ניבויים לגבי אפשרויות פעולה העומדות לרשותי בטווחי זמן עתידיים שונים.

 

 מתי מתרחשת התמוססות של העצמי? במצבים בהם ההשפעה של הניבויים שיורדים "מלמעלה למטה" פוחתת או נחלשת (למשל, תחת השפעה של סמים פסיכדלים), נוצרת תחושה של חוסר יכולת להשפיע על העולם. אם היכולת שלי לנבא מה אתפוס בחושי בעוד רגע, מה יקרה בעולם בעוד רגע נחלשת, גם היכולת שלי לתכנן פעולה ולהשפיע על העולם נחלשת.  במצב בו יכולת הניבוי נחלשת הכל אפשרי, הכל יכול לקרות.  אין לי סט של ציפיות שיגיד לי שמשהו לא אפשרי או חורג מהציפיות.  אם שום דבר אינו חורג מהציפיות, כי אין ציפיות, לא מתעורר צורך לפעול כדי לתקן את החריגה וכדי להתאים בין נתוני החושים לניבוי. 

 

כך, כאשר ההשפעה של הניבויים חלשה, יש ירידה בתחושת ה – AGENCY.  ירידה זו בתחושת ה – AGENCY פוגעת בתחושת הסלף, וזו התמוססות העצמי.  היחלשות הניבויים גורמת גם ל"קריסה" של תחושת הזמן: הניבויים מאפשרים לנו לחזות את התוצאות של פעולותינו לטווחי זמן שונים.  אבל אם אין לנו יכולת ניבוי אז אין לנו תחושת זמן.  גם זה היבט של התמוססות של העצמי.  

 

יכול להיות שבהקשר טיפולי, כאשר המטפל מגיע לפגישה "בלי זיכרון ובלי תשוקה", הוא מפחית באופן רצוני את מידת הביטחון שלו בניבויים לגבי מה שיקרה בפגישה.  המטפל עסוק פחות במה שהקליינט כנראה יגיד או יעשה, ובדרך בה הוא יגיב על כך. המטפל מכניס עצמו למצב בו הוא פתוח לכל אפשרות, לכל רעיון ולכל מחשבה שישמיע הקליינט. הפחתת יכולת הניבוי של המטפל עשויה להפחית במידה מסוימת את תחושת ה – AGENCY שלו, ועשויה גם לגרום ל"קריסה" של תחושת הזמן שלו במהלך הפגישה.  כך המטפל חווה התמוססות של העצמי, שוקע בקליינט ואולי אפילו המטפל והקליינט שוקעים ביחד למצב של FLOW. 

 

 

 

הומינר, דפנה.   על ההבדל בין הכנעות התמסרות והתמוססות-  סקירת הרצאתה של ד"ר גבי מן במסגרת מפגשים בצוותא. מתוך האתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/

 

גרין, אריה.  גילוי פנים והסתר פנים. חיים ומוות. סוף ואינסוף – טרנספורמציה של עצמיות בהתמודדות עם טראומה של אובדן. מתוך האתר של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות https://selfpsychology.org.il/

 

 

Nakamura, J., & Csikszentmihalyi, M. (2009).Flow theory and research(2ed.). New York, NY: Oxford University Press

 

 

Saturday, April 17, 2021

המעיין הגנוז: מסע למקור התודעה מאת מארק סולמס

 

  

Mark Solms   הוא נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, ממיסדי זרם הנוירופסיכואנליזה. סולמס הוא פרופ' באוניברסיטת קייפ-טאון.  הוא פירסם לא פחות מ – 412 מאמרים וארבעה ספרים.

 


 בימים אלה יצא ספרו החדש והמצוין

The hidden spring: a journey to the source of consciousness


 

בפוסט זה אסקור את הרעיונות המרכזיים של הספר, ואתייחס מעט גם לקשר של רעיונות אלה להמשגות של יכולות קוגניטיביות ולטיפול.

 

פילוסופים רבים מתלבטים בשאלות הקשורות לתודעה.  למשל, ניתן לשאול למה ואיך האותות העצביים שמעוררים במוחנו כשאנו מביטים על אובייקט מסוים נותנים לנו את החוויה של ראיית האובייקט.  הרי גם מצלמה מעבדת קלט חזותי אך אין לה חוויה של ראיה.  למה התפתחה אצלנו חוויה כזו? איזו מטרה היא משמשת?

 

התשובות שמארק סולמס מציע לשאלות אלה קשורות לתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, מתקפות היבטים מסוימים שלה ומציעות שינויים בהיבטים אחרים שלה.  תשובות אלה יוצרות אינטגרציה בין תאוריות של תפיסה ועיבוד מידע לתאוריה פסיכואנליטית.

 

מארק סולמס טוען שמקור התודעה הוא בדחפים, בצרכים וברגשות המתעוררים בעקבותיהם.  בעוד שפרויד דיבר על שני דחפים שנמצאים בקונפליקט ביניהם, דחף החיים ודחף המוות, סולמס מציע שקיימים שבעה דחפים/צרכים.  הרגשות הן הדרכים בהן הדחפים מתבטאים באופן מודע.  קיימים שבעה דחפים/ צרכים וכך שבעה רגשות עיקריים:  הדחף לחקור את הסביבה קיים מכיוון שהצרכים הביולוגים שלנו יכולים להיות מסופקים רק על ידי הסביבה.  אנו מרגישים דחף זה כסקרנות ועניין.  דחף זה דומה למושג הפרוידיאני של "ליבידו".  דחף/רגש התשוקה מסייע לנו למצוא פרטנרים מיניים.  רגש הפחד נועד כדי שנברח ממצבים מסוכנים.  רגש הזעם מסייע לנו להרוס אובייקטים שמפריעים לנו לספק את הצרכים שלנו.  יש לנו צורך בהיקשרות, ורגשות של פאניקה ויאוש מתעוררים בנו כאשר אנו נפרדים מדמויות היקשרות או מאבדים אותן.  יש לנו צורך/דחף לטפל באחרים ובמיוחד בצאצאים שלנו.  זה האינסטינקט האימהי.  לבסוף, אנו צריכים לשחק.  המשחק הוא האמצעי שדרכו נוצרות היררכיות חברתיות ונשמרים גבולות בין ובתוך קבוצות. 

 

כאשר אחד מהדחפים הללו לא מסופק, מתעורר רגש.  הרגש הוא מודע, הוא מעורר את התודעה, ומטרתו היא להניע אותנו לפעולה כדי לספק את הדחף, להרגיע את הרגש ולחזור לשיווי משקל.  השאיפה לחזור לשיווי משקל בו הצרכים שלנו מסופקים והרגשות רגועים דומה לדחף המוות של פרויד, אלא שמטרתה לפי סולמס היא שימור החיים.

סולמס מזהה את התודעה שמתעוררת בעקבות הרגש עם זיכרון העבודה.  באמצעות זיכרון העבודה אנו חושבים על דרך פעולה שתספק את הדחף, תרגיע את הרגש ותחזיר אותנו למצב של שיווי משקל. כאשר אנחנו נמצאים במצב של שיווי משקל, אנחנו פועלים על מעין "טייס אוטומטי". במצב זה אנו עושים רצפים רבים של פעולות באופן אוטומטי, פרוצדורלי, לא מודע.  התודעה דורשת מאמץ ומשאבים קוגניטיבים והיא "יקרה" למערכת. המערכת (הגוף שלנו) מעדיפה לבצע כמה שיותר פעולות באופן לא מודע.  כך, חוסר מודעות הוא המצב הרצוי, והוא מצב ברירת המחדל.  מצב זה מופר ברגע שאחד מהצרכים יוצא מאיזון ויש צורך לספק אותו.  במצב כזה מתעורר כאמור רגש שמפסיק את הטייס האוטומטי ומעורר את התודעה.

 

סולמס טוען שרגשות הם מודעים בהגדרתם.  לכן הוא טוען שהאיד מודע. הוא ממקם את מקור התודעה בגזע המוח, אזור שמפיק דחפים ורגשות.  בניגוד לרגשות, חשיבה רבה יכולה להתבצע באופן בלתי מודע. למשל, מילה שמוקרנת במהירות יכולה להשפיע על פעולה שאדם עושה אחריה, למרות שאותו אדם לא יהיה מודע לכך שהוא קרא את אותה מילה.  אנחנו מבצעים פרוצדורות מורכבות רבות שדורשות חשיבה באופן לא מודע.  למשל התארגנות בבוקר, נהיגה לעבודה, ואפילו דפוסי אינטראקציה עם אנשים, למשל הדרך בה אנו מברכים זה את זה, נעשים באופן אוטומטי ולא מודע. כך, דווקא האגו הוא לפחות בחלקו לא מודע. 

 

כדי לדעת מה מצבנו, האם יצאנו משיווי משקל והאם קיים צורך שאינו מסופק, אנו דוגמים כל הזמן את הסביבה הפנימית (הגוף) ואת הסביבה החיצונית שלנו.  אך אנחנו בהחלט לא מעבדים את כל הסביבה החיצונית שלנו.  הרבה ממה שאנחנו רואים, למשל, הוא יצירה של המוח.  כאשר אני יושבת בחדר וכותבת את הדברים הללו, אני לא צריכה לעבד בכל רגע מחדש את כל האובייקטים החזותיים שנמצאים מסביבי.  אני יודעת שהם שם ומצפה שהם ימשיכו להיות שם גם ברגע הבא.  אני יודעת מה משמעותם של האובייקטים המקיפים אותי ומה תפקידם בשל התנסויות העבר שלי עמם.  כך אני "רואה" את החדר באמצעות הידע הקודם שלי, ולמעשה עלי לעבד רק את השינויים החלים בו ועוד יותר מזה – את השינויים הבלתי צפויים.  בתהליך הראיה אנו מנבאים באמצעות הידע הקודם מה קיים סביבנו, מה אנחנו רואים, ובאמצעות החושים אנו בודקים את הניבויים הללו.  כאשר יש פער בין הניבוי לנתוני החושים, אנו פועלים לתקן אותו.  ניתן לתקן פער כזה באמצעות שינוי המודל הפנימי של הסביבה החיצונית (שינוי הניבוי), באמצעות שינוי נתוני החושים (פעולה בעולם) או באמצעות שינוי מידת הבטחון שיש לנו בנתוני החושים. 

 

כאמור, הניבויים שאנו יוצרים לגבי מראה הסביבה ולגבי כל מצב בו אנו נתקלים נובעים מנסיון העבר שלנו – מהזיכרונות שלנו.  הזיכרון קיים כדי לאפשר לנו לנבא את הסביבה.  ניתן להבחין בין שני סוגים של זיכרון לטווח ארוך:  דקלרטיבי ולא דקלרטיבי.  זכרונות דקלרטיבים הם דברים שניתן לחשוב עליהם, ליצור דימוי מנטלי שלהם, להמשיג אותם במילים.  זכרונות דקלרטיבים הם פרה מודעים – ניתן להביא אותם למודעות לפי הצורך.  זכרונות לא דקלרטיבים הם לא מודעים.  הם בלתי ניתנים לייצוג.  לא ניתן לחשוב אותם או ליצור דימוי מנטלי שלהם.  בניגוד לזכרונות דקלרטיבים, הם לא מקודדים בקורטקס. 

 

זכרונות לא דקלרטיבים יכולים להיות פרוצדורות, כמו למשל כיצד רוכבים על אופניים.  הם יכולים להיות גם דרכי פעולה ואינטראקציה שהתגבשו בילדות המוקדמת מאד, כתוצאה מחוויות שלנו עם הדמויות שטיפלו בנו.  דרכי פעולה אלה הפכו לאוטומטיות.  מכיוון שלא ניתן לייצג זכרונות לא דקלרטיבים, אנחנו לא יכולים לזכור אותם אלא רק לפעול אותם.  לעתים דרכי פעולה אלה אינן יעילות בסיפוק הצרכים.  במקרים כאלה יתעוררו רגשות שיפריעו לאדם בחיי היומיום.  מכיוון שאי אפשר ליצג, לחשוב או לדמות זכרונות לא דקלרטיבים, הדרך להתמודד עם הרגשות הללו ולחולל שינוי בטיפול היא באמצעות חזרה על דרכי הפעולה. 

 

סולמס טוען שאנשים שפונים לטיפול סובלים מרגשות חזקים שמציפים אותם ומפריעים להם. הם מנסים כמיטב יכלתם להתמודד עם הרגשות כדי לענות לצורך, לדחף שעורר אותם ולהחזיר את עצמם למצב של שיווי משקל, אך אינם מצליחים בכך.  הסיבה לחוסר ההצלחה היא שהניבויים בהם אותם אנשים משתמשים כדי לקלוט את הסביבה, להבין אינטראקציות בינאישיות וכדי לפעול לאור הבנות אלה אינם עולים בקנה אחד עם נתוני החושים.  נזכור שניבוי הסביבה מתבסס על הזיכרון הדקלרטיבי והלא דקלרטיבי.   יתכן שחוויות ילדות יצרו אצל אותם אנשים זכרונות לא דקלרטיבים שגורמים לניבויים לא מוצלחים. הניבויים הלא מוצלחים לא מאפשרים לפעול בעולם באופן שיענה היטב לצרכים ויחזיר לשיווי משקל.

 

אתן דוגמה פשטנית מאד. אפשר להשתמש בה כדי לחשוב על מצבים דומים הקשורים ליחסים בינאישיים או לעבודה של ילד במהלך אבחון.  כאמור למעלה, כדי להקטין את הפער בין הניבוי לנתוני החושים, ניתן לשנות את המודל הפנימי של הסביבה החיצונית, לשנות את נתוני החושים -  כלומר לפעול על הסביבה - או לשנות את מידת הבטחון שיש לנו בנתוני החושים. כדי לשתות את הקפה המונח לצדי, אני לא זקוקה לרמה גבוהה של תודעה.  אני יכולה לעשות זאת מבלי משים, תוך הפעלה של רצפי פעולה אוטומטים.  אך אם צבעו של הקפה יהפוך פתאום לורוד פוקסיה, המודל הפנימי שיש לי לא יוכל לספק לכך פשר.  תהיה חוסר התאמה בין הניבוי (ציפיה לקפה בצבע חום) לבין נתוני החושים (קפה בצבע ורוד פוקסיה).  הקפה הורוד יעורר רגש (סקרנות? פחד?), והתודעה תיכנס לפעולה כדי להבין את המצב ולפעול בעולם כדי "לשכך" את הרגש.

 

אם אווכח שהמציאות באמת השתנתה (קיים גם זן של קפה ורוד), אשנה את המודל הפנימי בהתאם, והניבוי שלי לגבי מראה של כוס קפה יכיל את הצבע ורוד.  בכך התגובה הרגשית שהתעוררה למראה הקפה הורוד תרגע ואחזור לשיווי משקל.  בפעמים הבאות בהן אתקל בקפה ורוד אוכל לשתות אותו תוך הפעלת רצף פעולות אוטומטי.  אם המציאות השתנתה אך אני כשלתי לשנות את המודל הפנימי, אמשיך לנבא קפה חום ולחוש סקרנות מהולה בפחד בכל פעם מחדש כשאראה את צבעו הורוד.  המצב בו שתיה של כל כוס קפה מלווה ברגשות סוערים ומערבת מאמץ תודעתי אינו רצוי כי הוא גוזל משאבי עיבוד יקרים.  כך, חוסר יכולת להתאים את המודל הפנימי ואת הניבויים לנתוני החושים גורם לקושי נפשי (רגשות שלא ניתן לשכך אותם ולחזור לשיווי משקל). 

 

אם באמצעות המאמץ התודעתי, הפעלת זיכרון העבודה ופעולה בעולם אווכח שהמציאות לא השתנתה, אין קפה ורוד ולפני כוס עם צבע גואש, לא אלגום ממנה כמובן.  גם במצב כזה רגשות הסקרנות והפחד ירגעו ואחזור לשיווי משקל.  אבל אם אטיל ספק בנתוני החושים או לא אקח אותם בחשבון (אני לא רואה קפה ורוד, כי אין דבר כזה) ואמשיך לפעול לפי הניבוי שכשל  - לפי המודל הפנימי שלי – אני עלולה לסכן את עצמי (לטעום מה"קפה" ולהיווכח שזה צבע גואש).  מצב כזה ירחיק אותי עוד יותר ממטרתי (להגיע לשיווי משקל).  כאן אולי מנגנוני הגנה פעלו כדי להרגיע את הרגשות באופן לא מסתגל.

 

לסיכום, סולמס מציע שהתודעה היא רגשות המתעוררים ומעובדים בזיכרון העבודה כדי לספק דחף. הדחף נוצר כאשר אנו יוצאים משיווי משקל, מצב שעלול לסכן אותנו.  שאיפתנו היא לחזור למצב של שיווי משקל. במצב של שיווי משקל הרגשות שהתעוררו נרגעים והדחפים מסופקים. 

 

האינטראקציה שלנו עם העולם מורכבת ברובה מניבויים על אודות העולם שאנו מפיקים על פי הזכרונות שלנו.  את הניבויים הללו אנו מעדכנים ומתקנים בהתאם לנתוני החושים.  בעיה בהתאמה בין הניבויים הזורמים "מלמעלה למטה" לנתוני החושים הזורמים "מלמטה למעלה" עשויה לגרום לכך שלא נצליח להרגיע את הרגש/דחף ולחזור לשיווי משקל, ומכאן ינבעו קשיים רגשיים.

 

 

Sunday, February 14, 2021

הקשר של מבחן RAN לקריאת מלים ולידע אורתוגרפי

 

הקשר של מבחן RAN לקריאת מלים ולידע אורתוגרפי

 

Powell, D., Stainthorp, R., & Stuart, M. (2014). Deficits in orthographic knowledge in children poor at rapid automatized naming (RAN) tasks?. Scientific Studies of Reading, 18(3), 192-207.  https://core.ac.uk/download/pdf/42148016.pdf

 

 

מבחני RAN דורשים שיום מהיר של סדרות של פריטים מוכרים (אותיות, ספרות, אובייקטים או צבעים).RAN  הוא אחד המדדים הקוגניטיבים הקשורים חזק מאד לקריאה של מלים (לצד מודעות פונולוגית). 

 

מה בודק מבחן RAN?  לפי מודל ה – CHC, RAN בודק "שטף בשליפה", כלומר את הקצב והשטף שבו ניתן להפיק ולשלוף מידע המאוחסן בזיכרון לטווח ארוך.  כאשר מבחן RAN מכיל הרבה גירויים שונים, הילד צריך לשלוף במהירות ובשטף את שמות הגירויים ממאגר הידע. 

 

בספרות הנוירופסיכולוגית הקשר בין RAN לקריאה הוסבר על ידי המרכיב הפונולוגי של מטלת ה – RAN.  נטען, שכדי לשלוף את שם האובייקט/האות/המספר נדרשת גישה מהירה לרצף הפונולוגי של שם זה. אולם מחקרים מסויימים הראו שלחלק מהקוראים המתקשים יש קושי ב – RAN אך לא במודעות פונולוגית. לכן החלו לחפש גורמים קוגניטיבים לא פונולוגים שעומדים בבסיס הקשר בין מבחן RAN לקריאה. גורמים שנבדקו הם מהירות העיבוד (מכיוון שבמבחן ה – RAN יש מרכיב של מהירות), טווח קשב חזותי, עיבוד חזותי, עיבוד רצפי, ושליטה קוגניטיבית (גורם ניהולי).

 

מחקר זה בודק אפשרות נוספת:  RAN עשוי להיות קשור לידע אורתוגרפי, ו – RAN נמוך עשוי לבטא פגיעה בידע אורתוגרפי. כאשר הזיהוי החזותי של אותיות הוא איטי, יצוגים מנטלים של רצפי אותיות לא מעוררים במהלך הקריאה. כאשר זה קורה, ילדים מתקשים ללמוד ולאחסן ידע על דפוסים אורתוגרפים נפוצים. עדות תומכת לאפשרות זו היא הממצא שילדים עם  RAN נמוך מתקשים לשלוף רצפים של אותיות שהוצגו בפניהם. עדות שמחלישה אפשרות זהו היא מחקר אחר בו נמצא מתאם דומה בין מבחן RAN לבין קריאה של מלים רגילות ושל מלות תפל.  ממצא זה מצביע על העדר קשר ספציפי בין RAN לבין ידע אורתוגרפי, לפחות לא ברמת המילה השלמה.  קושי בידע אורתוגרפי ברמת המילה השלמה אמור להשפיע יותר על קריאה של מלים רגילות מאשר על קריאה של מלות תפל. מלת תפל אינה מוכרת כתבנית אורתוגרפית שלמה.  הנמכה בידע אורתוגרפי ברמת מלה שלמה אמורה להשפיע יותר על קריאה של מלים אירגולריות, שהמבנה שלהן לא שגרתי (למשל, "מנטה", "צאן", "גיא") מאשר על מלים רגולריות (למשל, "שולחן").  קריאה של מלים אירגולריות לא יכולה להישען על כללי שיוך בין גרפמה (אות) לפונמה (צליל) וחייבת להישען על היכרות עם המבנה האורתוגרפי הייחודי של המילה. לכן אם RAN  קשור לקריאה דרך הידע האורתוגרפי, הקשר בין RAN לקריאה של מלים אירגולריות אמור להיות חזק יותר מהקשר בין RAN לקריאה של מלים רגולריות. 

 

יתכן שיש קשר בין מבחן RAN לידע אורתוגרפי ברמה של חלקי מלה. קורא מיומן מכיר דפוסים אורתוגרפים לפיהם אותיות חוברות כדי ליצור מלים. למשל, המילה "התלבשתי" מכילה כללים אורתוגרפים לפיהם נכתבים הפתיח (הת) והסיומת (תי). 

 

במחקר זה Powell וחבריה בדקו את ההשפעה של RAN על קריאת מלים לאורך טווח של שלוש שנים.  הילדים גויסו לראשונה למחקר כשהם היו בכיתות ב'-ג'.  הם חולקו לשתי קבוצות:  קבוצה עם RAN נמוך שכללה 74 ילדים וקבוצת ביקורת שכללה 78 ילדים.  הילדים בקבוצה עם ה – RAN  הנמוך קיבלו במבחן RAN  ציונים נמוכים בסטית תקן אחת לפחות מהממוצע, בעוד שהילדים בקבוצת הביקורת קיבלוה ציונים ממוצעים במבחן זה.  הילדים בשתי הקבוצות קיבלו ציונים ממוצעים במבחן מודעות פונולוגית.  הילדים בקבוצת ה– RAN הנמוך התקשו בקריאת מלים ביחס לילדי קבוצת הביקורת.  

 

כעבור כשלוש שנים, כשהילדים היו בכיתה ו', חזרו החוקרים אל אותם ילדים.  הם הצליחו להגיע ל -  69 ילדים מקבוצת הנמוכים ב – RAN ול – 74 ילדים מקבוצת הביקורת.  החוקרים שאלו את עצמם האם הילדים עם ה – RAN הנמוך ממשיכים להתקשות במבחן זה, האם הם ממשיכים להתקשות בקריאה של מלים בודדות והאם המודעות הפונולוגית שלהם עדיין תקינה.  התשובה לשלוש השאלות הללו היתה חיובית. הילדים נשארו באותן קבוצות (נמוכים ב – RAN או קבוצת ביקורת) אליהן השתייכו שלוש שנים קודם לכן. 

 

כעת בדקו החוקרים האם ההנמכה במבחן RAN קשורה לקושי לקרוא מלים רגולריות, מלים אירגולריות או מלות תפל.  נמדדו מהירות ודיוק בקריאת מלים אלה.  מטלות נוספות בדקו היבטים של אורתוגרפיה: הילדים התבקשו לבחור במלה שמאוייתת נכון, להחליט איזו משתי מלות תפל נראית יותר כמו מלה (מטלה הבודקת זיהוי של דפוסים אורתוגרפים ברמת חלקי מלה), ולקרוא מלים/מלות תפל ולהחליט אם הן מלה או לא מלה, ולאחר מכן לזהות את מלות התפל שנקראו מבין מסיחים (מטלת למידה אורתוגרפית). בנוסף, נבדק האם יש הבדלים בין שתי הקבוצות במידת החשיפה לטקסט כתוב: הילדים התבקשו לזהות סופרי ילדים מתוך רשימה של סופרים אמיתיים ולא אמיתיים.

 

החוקרים לא מצאו הבדל בין קבוצת הילדים עם ה – RAN הנמוך לקבוצת הביקורת בחשיפה לטקסטים כתובים.  משמעות הדבר היא שקשיי הקריאה של קבוצה זו לא נגרמו מחשיפה מופחתת לספרות ילדים. הילדים בקבוצת ה-RAN הנמוך היו מדויקים פחות ואיטיים יותר הן בקריאה של מלים רגולריות, הן בקריאה של מלים אירגולריות והן בקריאה של מלות תפל. זאת בניגוד להשערה שילדי ה – RAN  הנמוך יתקשו יותר לקרוא מלים אירגולריות מאשר מלים רגולריות.  עם זאת, הציון במבחן RAN ניבא קריאה של מלים אירגולריות גם מעבר לקריאה של מלות תפל, הן מבחינת דיוק והן מבחינת קצב.  קבוצת ה – RAN הנמוך היו מדויקים פחות ואיטיים יותר מקבוצת הביקורת בבחירה במלה שמאוייתת נכון. קבוצת ה- RAN הנמוך היתה איטית יותר מקבוצת הביקורת בהחלטה איזו משתי מלות תפל נראית יותר כמו מלה.  ממצאים אלה תומכים בהשערה שהקשיים של קבוצת ה – RAN עשויים להיות קשורים לידע אורתוגרפי.

 

באופן מפתיע קבוצת ה – RAN הנמוך גילתה דיוק רב יותר במטלת הלמידה האורתוגרפית, הבודקת את היכולת ליצור ייצוגים אורתוגרפים חדשים ברמת המילה.  החוקרים לא מצליחים להסביר ממצא זה בצורה משכנעת.   

 

הממצאים מתאימים למודל של חסך כפול. לפי מודל זה, קשיים בקריאה עשויים להיגרם מקשיים בעיבוד פונולוגי, מקשיים בשיום מהיר, או משילוב של שני הקשיים ביחד.  ילד עם קשיים בעיבוד פונולוגי יתקשה בעיקר בקריאה של מלות תפל, בקריאה מדויקת של מלים אמיתיות ובאיות. ילד עם קשיים בשיום מהיר יתקשה בעיקר בקריאה שוטפת ואוטומטית, וילד עם שני הקשיים יתקשה הן בקריאה מדויקת והן בקריאה שוטפת – יהיה לו חסך כפול.