בפרק
זה ניתן שלוש דוגמאות לסיפורים שמדגימים שימוש בשלושת סוגי ההגנות - הכחשה, השלכה והזדהות, לפי התאוריה של פיבי קרמר. כל הסיפורים סופרו לתמונת TAT
מס. 17BM,
שבה רואים אדם מטפס בחבל. הדוגמאות לשימוש בהגנות בסיפור
מופיעות בצבע חום. שלושת
הסיפורים וגם הניתוחים שלהם לפי מנגנוני הגנה נלקחו ממאמר של קרמר משנת 2015 (פרטי
המאמר בסוף הפוסט). את הפירושים לפי סלף אני הוספתי.
דוגמה ראשונה: ילד בן 5, שימוש בהכחשה:
פסל...מטפס למטה בחבל. הוא נופל
ואז נשבר. ואז מישהו בונה אותו מחדש והוא עושה אותו דבר שוב. האנשים צריכים לבנות אותו שוב מחדש ולשים
אותו שוב על החבל ואז הוא מחליק למטה ונופל. (איך הוא מרגיש?) הוא עשוי מחימר. הוא לא מרגיש כלום.
ההסבר של קרמר: הנרטיב
כאן יוצא דופן מכיוון שהדמות המרכזית, שבדרך כלל נתפסת כאדם חי, הופכת לפסל. אבל
במציאות, פסלים לא מטפסים. בהינתן עלילת הסיפור, נראה שהמספר חרד מנפילה. כדי להקל
על החרדה, הוא הופך את הדמות למשהו דומם. אם היא לא חיה, היא לא יכולה להיפגע
ולמות. אפילו כאשר הדמות נופלת, ההכחשה שזה אדם, כי הילד הפך אותו לפסל, מאפשרת את
הבלתי אפשרי –לבנות אותו מחדש. כך, אין ממה לפחד. אבל החרדה מנפילה לא נרגעת,
והתהליך חוזר על עצמו. השימוש בהכחשה בולט במיוחד במשפט האחרון: מכיוון שהדמות
עשויה מחימר, היא לא מרגישה, ולכן לא מפחדת ולא יכולה להיפגע.
כיצד נפרש לפי סלף?
הפסל
שנפל ונשבר מסמל את הפגיעה בלכידות העצמי. הפסל הדומם, שאין בו חיוניות, מסמל את
חוסר החיוניות בעצמי. כדי להשתקם, מובע כאן צורך בדמות לאידאליזציה – במישהו שיבנה
את הפסל מחדש. הפניה לאידאליזציה לא מצליחה מכיוון שהפסל שוב ושוב מחלקים למטה
ונופל. האמירה "הוא לא מרגיש כלום" היא ביטוי למנגנון הגנה, כנראה ספליט
אנכי, שנועד להגן מפני הכאב שמלווה את הפגיעה בלכידות העצמי. עצם הופעת מנגנון ההגנה מהווה ראיה נוספת לכך
שהפניה לאידאליזציה נכשלה, ושצרכים אלה לא סופקו.
דוגמה שניה: ילד בן 10, שימוש בהשלכה
אדם
שקבוצה של חיילים רודפת אחריו
ורוצה להרוג אותו. הוא מטפס בחבל ואם הוא לא יצליח להגיע למעלה הם יחתכו אותו למוות בחרבות שלהם.
אז הוא מחזיק הכי חזק שהוא יכול וכשהוא מגיע למעלה הוא יהיה ליד הגבול. זה מקום סודי מתחת לאדמה. יש
דלת סתרים שנמצאת בגבול כך שהם
לא יכולים להגיע אליו.
הניתוח של קרמר: הילד
הוסיף הרבה חיילים עוינים ואת הצורך בהגנה מהעוינות שלהם. הדימוי שהוא נחתך למוות
בחרבות מגיע כולו מהנפש של הילד מספר הסיפור, וכך גם החיילים והחרבות. עיסוק
במקומות מחבוא וצורך בהגנה מוביל לבלבול קוגניטיבי שהוא נמצא למעלה או מתחת לאדמה.
המיקוד בכך שאנשים רודפים אותו נשמר לאורך כל הסיפור.
כיצד נפרש לפי סלף? נדמה
לי שהניתוח של קרמר מפספס משהו בסיפור. לפי סלף, הייתי אומרת שהרדיפה והאיום
בהריגה על ידי החיילים מסמל איום על לכידות העצמי, שמגיע דווקא מדמויות שמסמלות
צרכים באידאליזציה (חיילים). אני חושבת שבגלל הקושי להתמודד עם האיום הזה (הוא
מחזיק הכי חזק שהוא יכול), הילד מפעיל אולי מנגנוני הגנה. הגבול ודלת הסתרים בו
עשויים לסמל את המעבר מהמודע ללא מודע. המקום הסודי מתחת לאדמה מסמל את הלא מודע,
כך שמנגנון ההגנה המופעל כאן הוא ספליט אופקי, באמצעותו הילד שומר על הסלף שלו
מוגנת "מתחת לאדמה".
דוגמה שלישית: ילד בן 17, שימוש בהזדהות
הבחור
הצעיר הזה עשה פשע...הוא מצליח לברוח...כשהוא מגיע לאנגליה הוא עובד כדי לסיים את הרעב בעולם, כסוג
של הענשה עצמית כדי לכפר על החטא שעשה.
הניתוח של קרמר: פתיחת הסיפור מעידה על הפנמה של
נורמות חברתיות – שיש לציית לחוקים. כתוצאה מכך, מה שחשוב זה לעבוד, ולא לספק את הצרכים
באופן בלתי מרוסן. העבודה שנבחרת היא בעלת מטרה מוסרית – לסיים את הרעב בעולם.
באותו זמן, העבודה הזו מספקת הזדמנות להענשה עצמית ככפרה על עבירה על החוק, והכרה
בכך שהתנהגות קודמת היתה לא מקובלת.
כיצד נפרש לפי סלף? פה
לדעתי הפשע וההענשה העצמית מסמלים פגיעה בערך העצמי, והעבודה כדי לסיים את הרעב
בעולם היא ביטוי של גרנדיוזיות. אם מופיעה גרנדיוזיות, סימן שהפגיעה בערך העצמי
נובעת מהעדר מירורינג. הילד כאילו אומר: אולי אם יראו שהצלחתי לסיים את הרעב
בעולם, סוף סוף יראו אותי ויכירו בערכי.
Cramer,
P. (2015). Defense mechanisms: 40 years of empirical research. Journal
of Personality Assessment, 97(2), 114-122. https://doi.org/10.1080/00223891.2014.947997
