שלבים בהתפתחות הגבר על פי יונג (ומארי שטיין), והדגמה באמצעות דמותו של יוסף המקראי: חלק שני

זהו המשך לפוסט הקודם, בו התייחסתי לשני השלבים הראשונים בהתפתחות הגבר, כפי שהם מובאים בספרו המעולה של מארי שטיין, Transformations. שטיין מתייחס לגברים, אבל אני חושבת ששלבים אלה רלוונטים גם לנשים. כמו בפוסט הקודם, אני מדגימה את השלבים באמצעות סיפורו של יוסף המקראי.

 

השלב השלישי, שלב אמצע החיים, שלב הגיבור או שלב האנימה: שלב זה מתחיל בערך בגיל 35 ונמשך עד גיל 50 בערך. ארכיטיפ הגיבור בתרבות שלנו מתייחס בדרך כלל לדמות שיוצאת למסע בו יש הרבה סכנות בדרך שעליהן עליו להתגבר כדי לזכות בנערה. כך, הגבר יוצא בשלב התפתחותי זה למסע שמטרתו להציל את נפשו, את האנימה, מהעולם הפטריארכלי בו הוא שרוי, ולהשתחרר באופן כזה משני ההורים. בשלב הקודם הגבר פיתח את הפרסונה שלו, את הזהות החברתית שנוצרת מתוך קונפורמיות לציפיות חברתיות ומושרשת בקבלת תפקידים בעולם של האב. בשלב זה, הגבר יוצא למסע לגילוי העולם הפנימי שלו, אותו הוא דחק אל תוך הצל. לעתים אשה לא קונבנציונלית בה הגבר מתאהב מספקת את הזרז לשלב זה. אשה זו מגלמת את ההשלכה של האנימה של הגבר, כלומר הגבר משליך עליה את החלקים הנשיים שבנפשו. גבר בשלב האנימה, שמגלה את החיבור לעצמו, הוא רגיש יותר, אמוציונלי, ולעתים אי רציונלי ולא קונבנציונלי.

 

בסיפור של יוסף, אשת פוטיפר משמשת כדמות אנימה. יוסף ניהל את בית פוטיפר בהצלחה רבה, ולמעשה שהה תחת חסותו של פוטיפר (כשהוא עדיין שרוי בשלב האב). אשת פוטיפר מפתה את יוסף שוב ושוב, מה שגורם להסתבכותו עם פוטיפר, שמשליך אותו אל בית האסורים. כך, אשת פוטיפר מתניעה את שלב האנימה בחיי יוסף ואת היפרדותו מדמות האב של פוטיפר ומחייו הקונבנציונלים בבית פוטיפר. בבית האסורים יוסף מגלה בתוך עצמו את היכולת לפרש ולפתור חלומות.

 

השלב הרביעי: שלב הבגרות המאוחרת – שלב הסלף/השליחות: שלב זה מתרחש בין הגילאים 50-70. בשלב זה האדם לא מתחשב עוד במוסכמות של הקבוצה ובשיקולים של הפרסונה, ומכוון את עצמו מבפנים, מתוך היכרותו הגדלה עם עצמו. תחושת המשמעות שלו אינה תלויה בהנאה או בסיפוק דחפים וגם לא בתפקוד מוצלח על פי הנורמות החברתיות, אלא בסיפוק הצרכים הרוחניים של הסלף. הוא מקבל החלטות על בסיס אינטואיציות חזקות ותחושה חזקה של העצמי, הוא מוצא את קולו הייחודי ותוכנית החיים שלו נחשפת. בשלב זה האדם מוצא שליחות בעולם, שמובילה אותו להסתכל החוצה אל מעבר לעצמו, להתייחס לנושאים שנוגעים באנשים רבים ובתרבות, ולפעול בעולם.

 

בסיפור של יוסף, שלב זה בא לידי ביטוי בתפקיד שיוסף לוקח על עצמו לדאוג לעם המצרי, ולאגור מזון בשבע השנים הטובות כדי שיספיק לשבע השנים הרעות שיבואו בעתיד. יוסף דואג ומסייע גם לבני משפחתו שעולים לשבור שבר במצרים. הכניסה של יוסף לשלב זה מסומלת לדעתי בשמות הנוספים שהוא מקבל, "צפנת פענח" ו"יוסף המשביר".

 

השלב החמישי: שלב הזיקנה/החוכמה: שלב זה מתאפיין ברוחניות ובהמשך אינדיוידואציה. האדם מהרהר במהלך חייו, בנקודות מפנה בחייו ובבחירות שעשה. הוא חושב על משמעות החיים, והופך לדמות חוכמה עבור אחרים. יש לו הזדמנות לתרום לסובבים אותו ולתרבות בכללותה. האדם בשלב זה יכול למלא את תפקיד זקן השבט, שמייצג את חוכמת הדורות. היכולת של האדם בשלב הזיקנה לשאת את ההשלכה של הזקן החכם היא חשובה, כי היא עוזרת לאנשים אחרים להתכוונן לעבר משמעות ותכלית בחיים.

יוסף סולח לאחיו

 

כאשר מת יעקב אביו, יוסף עלה לארץ כנען לקבור את יעקב במערת המכפלה. עמו עלו "כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה, זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל, זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם." עלית זקני מצרים למעמד הקבורה של יעקב מסמלת את הכבוד הרב שרחשו המצרים ליוסף. היכולת של יוסף לסלוח לאחיו ואף לדאוג לכל מחסורם, מעידה על שלב החוכמה אליו הגיע יוסף. בשלב זה, יוסף התבונן בחייו, והבין שהרעה שאחיו חשבו עליו, " אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹות עַם-רָב". יוסף לא היה מסוגל רק להסתכל לאחור, אלא גם להתבונן קדימה לעבר עתיד העם שיתרחש לאחר מותו. הוא אמר אל אחיו: "אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". כך יוסף זרע בעברים את השאיפה לחזור ולעלות לארץ כנען (שאת תוצאותיה אנחנו חווים עד היום).