שניידר וטובין בפרק על כתיבת דוח ידידותי לקורא

 

בימים אלה אני עמלה על ספרון שמטרתו להציג נושאים מעניינים בקוגניציה חשבונית לקהל הרחב. לקראת הכתיבה חזרתי לספרות שמלמדת איך לכתוב חומר עיוני. יש מספר ספרים טובים הדנים בעקרונות של "סגנון הכתיבה הקלאסי" (ראו בסוף הפוסט). המחברים מדגישים שכתיבה טובה היא כתיבה פשוטה. הם ממליצים להימנע ממילים גבוהות, מופשטות ומפוצצות, ולהשתמש במקומן במילים פשוטות וברורות. מייעצים להימנע ממשפטים ארוכים ומסורבלים ולהעדיף משפטים פשוטים וקצרים. המלצה נוספת היא לקרוא את מה שכתבנו ולמחוק את כל המילים והמשפטים המיותרים. כאשר עושים כך, רואים שאפשר לוותר על כמעט חצי ממה שכתבנו.

נזכרתי בהמלצות אלה כי הן מופיעות בפרק שכתב יקיר הבלוג פרופ' ג'ואל שניידר, ממפתחי מודל CHC, ביחד עם Renee Tobin. הפרק דן בכתיבת דוחות ידידותיים לקורא. קשה לכתוב פרק כזה שלא ישמע מטיף, ואני חושבת שהמחברים הצליחו בכך לא מעט בשל ההתלהבות בה הם כותבים.

הנה מספר רעיונות מרכזיים מהפרק (בנוסף להמלצות על סגנון כתיבה קלאסי ופשוט כפי שפירטתי למעלה):

זמן קצר לאחר כתיבתו, דו"ח יכול להפוך לרצף מילים סתמי בתיקיה נשכחת או לאירוע מחולל שינוי בחיי הילד ומשפחתו. כיצד נהפוך את הדו"ח לאירוע משנה חיים?

דו"ח משמעותי כתוב עבור הקוראים ולא עבור המחבר. מטרתו לתקשר את הממצאים העיקריים ולא לכלול את כל הפרטים בהם הפסיכולוג הבחין. הדו"ח אינו מקום להעלאת השערות או התלבטויות. הוא לא דו"ח מעבדה. הוא לא מיועד להפגין את הכישורים הקליניים של הפסיכולוג וגם לא את הידע התיאורטי העשיר שלו.

בכתיבה חשוב להתמקד במסקנות ולא בהסבר כיצד הגענו אליהן. לא לסייג כל מסקנה, ולא להיכנס לפרטי פרטים. להתמקד בממצאים העיקריים שנכונים לגבי הנבדק רוב הזמן, ולהשאיר את הציונים לנספח.

כאשר משתמשים במושגים כמו "זיכרון עבודה", שאינם מובנים לכל קורא, כדאי להסביר אותם בקצרה ולהדגים כיצד הם משפיע על חיי היומיום של הילד. בנוסף, כדאי לנסות לתאר את הילד ולא את המבחנים. למשל, במקום לכתוב "ליעקב יש קושי בזיכרון העבודה, כפי שמתבטא בציון 70 במבחן זכירת ספרות, שהוא נמוך מהממוצע", עדיף לכתוב: "יעקב הצליח לחזור על מידע שהקראתי לו, אבל כאשר היה צריך לסדר את המידע מחדש, הוא התקשה לעשות זאת. גם בכיתה הוא יכול לכתוב מהכתבה, אבל מתקשה לסכם את דברי המורה ולכתוב אותם במילים שלו".

האמת, אני לא בטוחה שאני מצליחה לכתוב כך. זה בהחלט דורש מאמץ לתרגם את המושגים שלנו לשפה יומיומית. נדמה לי שהיכולת לעשות זאת מעידה על כך שהכותב מבין את המושגים לעומק.

הדו"ח צריך להציג את הילד באופן אמפטי, כאדם שלם, להציג את הכוחות של הילד ואת אישיותו בנפרד מהבעיה.

ברקע כדאי להציג רק מידע שחשוב להבנת מצבו של הילד, ולהסביר למה הוא חשוב. למשל, אם הילד התחיל לדבר מאוחר, לא רק לכתוב את זה אלא גם להסביר כיצד קושי כזה עלול לפגוע בהתפתחות השפה וברכישת הקריאה והכתיבה.

בעת המשוב, כדאי לשוחח עם הילד, ההורים וצוות בית הספר על הדרכים בהן הממצאים העיקריים שמצאנו מהדהדים אצלם. ברוח נראטיבית אפשר לשאול האם הם מבחינים באותן תופעות שמצאנו? מתי התופעות מופיעות יותר ומתי פחות? מה מגדיל ומה מקטין את תדירותן? מה עוזר ומה מפריע להתגבר עליהן?

לגבי המלצות, כדאי לברר עם הקליינטים שלנו מה עזר להם בעבר, ומה הם יכולים לקחת על עצמם לעשות. להימנע מרשימה ארוכה ולא ריאלית של המלצות.

אלה רק חלק מהנקודות הכתובות בפרק. רוצים לדעת יותר? הנה פרטי הפרק:

 

Schneider, W. J., & Tobin, R. M. (2024). Sophisticated simplicity: Writing reader-friendly assessment reports. In Clinical Guide to Effective Psychological Assessment and Report Writing: Integrating Research into Practice (pp. 1-11). Cham: Springer International Publishing. https://doi.org/10.1007/978-3-031-67184-5_1

Strunk, W. (2020). The elements of style. Open Road Media

 Zinsser, W. (2013). On writing well (p. 0). Harper Paperbacks