דימוי חזותי של סצינות והקשר שלו לזיכרון אפיזודי ואולי גם להבנת הנקרא

The Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire

https://www.youtube.com/watch?v=gdzmNwTLakg&list=PLFJ-tL_8LcCk-ULhnI5fHmPcdv4Ue6XNU

 זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר.  ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית.  ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות הקהל.   

פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות סצינה שלמה בעיני רוחנו. 

בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים אלה נקראים    PLACE CELLS.  כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר העכבר נמצא במקום ספציפי.   ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית.  בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו. 

כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות את האירוע בעיני רוחנו. 

 אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה.  הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים.  כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.  

מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:  ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.

אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת השמיים.  אני יכול לשמוע את קולות השחפים והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של ספינות...זהו (החוקר שאל:  האם אתה רואה זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן.  את השאר – הקולות – אני שומע.  (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא.  זה כאילו אני צף".

ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת.  החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו.  אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף.  הים הוא בצבע טורקיז מקסים.  מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה.  משמאלי החוץ מתעגל והופך לנקודה.  ובנקודה זו יש כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.  בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים.  אין אף אחד אחר על החוף.  בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר עוד ועוד).

ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה.  אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם קושי.  אדם אחד אמר:  "אין סצינה חזותית מולי.  זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות סצינה מולי.  אני מרגיש שאני מאזין לרדיו במקום לראות את זה בטלויזיה.  אני מנסה לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".

אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת ספרים.  ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.  זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות  -  של המתרחש בטקסט. 

 היכולת ליצור דימויים של סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.  לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא מעבר לפינה.  קשה להם לזכור אירועים מן העבר ולתכנן את העתיד.  זה מוביל אותי לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע.  ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני רוחם. 

התפקיד של דימוי מנטלי בהבנת הנקרא

זהו פוסט מס. 5 בנושא דימויים מנטלים.  לפוסט מס. 4 לחץכאן. 

ראינו בפוסט הקודם, שניתן להבחין בין שני סוגים של דימויים מנטלים:  דימויים מנטלים של אובייקטים ודימויים מנטלים של יחסים במרחב.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של אובייקטים היא היכולת לדמות את הצורה של אובייקטים, הצבע שלהם, הטקסטורה שלהם, הריח שלהם ופרטים נוספים שלהם.  זו, למשל, היכולת לדמיין ורד אדום במלוא חיותו וריחו.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של יחסים במרחב היא היכולת לדמות את המיקום היחסי של אובייקטים במרחב (מיקומם זה ביחס לזה), היכולת לדמות תנועה של האובייקטים זה ביחס לזה ולדמות שינויים באובייקטים.  זו, למשל, היכולת לדמות את מראה הגן כולו עם שיחי ורדים, עצים, ספסלים וכו'.  זו היכולת לדמות היכן נמצא שיח הורדים ביחס לאובייקטים האחרים הנמצאים בגן, והיכולת לדמות את הרוח מעיפה את עלי הכותרת של הורדים.   

החוקרת RENATE BROSCH מציעה שבעת קריאת רומן, אנו יוצרים רצף של דימויים מנטלים מסוג מרחבי.  את הדימויים אנו דולים מתוך "מחסן" של פרוטוטיפים (אבות – טיפוס) מקובלים בתרבות שלנו שיש לנו במאגר הידע המגובש.  למשל, דימוי טיפוסי של "קאובוי" או של "דינוזאור" (בהתאם למתרחש בספר).  מתקבל רצף דימויים שהם לא מאד מפורטים, אותם אנו יכולים לשנות ולעדכן בקלות יחסית, בהתאם למה שקורה בסיפור.  רצף זה מלווה את ההתרחשויות בעלילת הסיפור ומסייע לנו לעקוב אחר המיקום היחסי של הדמויות והאובייקטים, לדמות תנועה המתרחשת בסיפור ולדמות את הסביבה הפיסית הרחבה בה העלילה מתרחשת. 

אבל מדי פעם, הרומן "רומז" לנו לשנות את סוג ההדמיה המנטלית מדימויים מרחביים לדימויים של אובייקטים.  הרמזים הם בדמות האטה של רצף הפעולות וצמצום של המיקוד (למשל, רגעים של שיחה, רגעים שבהן הדמות מהרהרת או מביטה בנוף וכדומה).  דימויים סטטים יחסים, או לפחות דימויים של התרחשות בקצב איטי, כמו שיחה, הם ברורים יותר וקל יותר לדמות אותם מאשר דימויים של דברים שנעים או מתרחשים במהירות.  דימויים אלה הם בעלי רמה גבוהה יותר של "חיות" VIVIDNESS:  אנחנו "רואים" אותם בפרטי פרטים, בצבעים חיים, מדמים ריחות, טעמים קולות וצלילים שמתרחשים בסצינה, וכן מדמים את הרגשות שחשות הדמויות השונות.  רגעים אלה של דימויים חיים, מסוג הדמיה של אובייקטים, הם הדברים העיקריים שנזכור כאשר ניזכר ברומן.  

RENATE BROSCH נותנת, כדוגמה לרגע כזה בו הטקסט מזמן יצירת דימויים חיים של אובייקטים, סצינה מתוך הספר "צפון ודרום" מאת אליזבת גסקל.  הספר מומלץ מאד – זהו סיפור אהבה על רקע המהפכה התעשייתית באנגליה.  הנה הקטע אותו תרגמתי לעברית כמיטב יכלתי:

"היא נראתה כאילו אינה מקשיבה לשיחה, אלא עסוקה רק עם ספלי התה, ביניהם נעו ידי השנהב העגולות שלה בעדינות נאה ושקטה.  היה לה צמיד על אחת מזרועותיה, שהיה נופל מדי פעם על פרק כף היד העגול שלה.  מר ת'ורנטון צפה בהחזרתו של פריט קישוט מטריד זה בקשב רב הרבה יותר מאשר הקדיש להאזנה לאביה.  נראה שהוא הוקסם לראות איך היא דוחפת את הצמיד למעלה בחוסר סבלנות, עד שהוא לוחץ על עורה הרך, ואז להבחין בדרך בה הצמיד מתרופף ונופל".

שקופיות ופס הקול של ההרצאה של RENATE BROSCH בנושא זה נמצאים כאן:

http://medicine.exeter.ac.uk/research/neuroscience/theeyesmind/conference/

The Eye's Mind: Visual Imagination, Neuroscience and the Humanities

 

 עוד על דימויים מנטליים באתר זה 

המאגד חומרים מהכנס שפרטיו למטה: 

 

The Eye's Mind: Visual Imagination, Neuroscience and the Humanities

An international conference at Sainsbury Centre for Visual Arts, University of East Anglia, Norwich, UK

21 - 22 May 2016

The visual imagination is one of the most powerful human capacities.

It plays a vital role in art and literature, religion and science, and has been studied and celebrated by artists, writers, philosophers, psychologists, and, now, neuroscientists.

The event, which is the culmination of the AHRC-funded research project, 'The Eye’s Mind', brought together leaders in all these fields to shape a new and more integrated understanding of this mysterious mental resource.

Keynote speakers included Paul Broks (psychology), Joel Pearson (neuroscience) and Michael Tye (philosophy).

סגנון קוגניטיבי ביצירת דימויים חזותיים והשפעתו האפשרית על דרכי התמודדות עם בעיות מתמטיות ואחרות

בעת הכנת המצגת האחרונה מתוך סדרת המצגות על היכולות הקוגניטיביות (שתעסוק בעיבוד חזותי - מרחבי), נתקלתי במאמר הקריא הבא: 

Spatial versus object visualizers:  a new characterization of visual cognitive style.  Kozhevnikov, M., Kosslyn, S., and Shepard, J.  Memory and Cognition 2005, 33(4), 710-726.

http://nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/spatial_versus2005.pdf

סגנון קוגניטיבי מתייחס לעקביות בשבה האדם רוכש ומעבד מידע.  דוגמאות לסוגים של סגנון קוגניטיבי:   תלות או אי תלות בשדה, סגנון חושב לעומת אימפולסיבי, סגנון מדמה לעומת ממליל (VISUALIZERS  - VERBALIZERS).  במאמר נטען, שבעת ביצוע משימות קוגניטיביות, מדמים VISUALIZERS נשענים יותר על דימוי חזותי בעוד שממלילים     VERBALIZERS   נשענים יותר על אסטרטגיות אנליטיות. 

החוקר KRUTETSKII הציע שניתן לסווג אנשים לפי הדרך בה הם מעבדים מידע מתמטי.  אנשים בעלי סגנון אנליטי מעדיפים לפתור בעיות מתמטיות בדרכים מילוליות ולוגיות.  אנשים בעלי סגנון "גאומטרי" מעדיפים להשתמש בדימויים חזותיים.

לא ברור לי עד כמה ההפרדה הזו בין מדמים לממלילים נתמכת מספיק חזק על ידי ממצאים מחקריים.

המאמר טוען שרצוי לחלק את קבוצת המדמים לשתי תת קבוצות:  מדמים שהם חזקים בעיבוד יחסים מרחביים ומדמים שהם חזקים בעיבוד תכונות של אובייקטים.  אנשים מהקבוצה הראשונה ימצאו את דרכם ליעד מסוים, למשל, באמצעות יצירת מפה מנטלית.  אנשים מהקבוצה השניה ימצאו את דרכם באמצעות הדמית ציוני דרך (אובייקטים בולטים שקיימים לאורך הנתיב).

חלוקה זו נתמכת על ידי ממצאים נוירו פסיכולוגים, לפיהם אזורים שונים במוח פועלים כאשר אנשים מדמים, למשל, נתיב מסוים במפה אותה ראו קודם לכן (פעולה שמפעילה אזורים פריאטלים) וכאשר הם מדמים אובייקטים, פנים או צבעים למשל (פעולה שמפעילה אזורים טמפורלים).

 

לגבי ילדים בבי"ס יסודי, נמצא שיש ילדים המשתמשים בייצוגים מרחביים סכמטיים כאשר הם פותרים בעיות מתמטיות מילוליות, ויש המשתמשים בייצוגים תמונתיים של אובייקטים.   הילדים המשתמשים בייצוגים סכמטים מצליחים טוב יותר לפתור בעיות מתמטיות.

במאמר נטען, שלמדמים החזקים בעיבוד יחסים מרחביים יש יכולת מרחבית גבוהה.  אנשים אלה נוטים לקודד ולעבד גירויים באופן אנליטי, חלק חלק, ליצור דימויים סכמטים מופשטים, ולהשתמש ביחסים מרחביים כדי לנתח את מרכיבי הגירוי.   הם מסוגלים לדמיין טרנספורמציות של האובייקטים במרחב (כמו במשימות רוטציה מנטלית). 

 לעומתם, למדמים החזקים בעיבוד תכונות של אובייקטים יש יכולת מרחבית נמוכה יותר.  הם נוטים לעבד מידע חזותי באופן גלובלי, כיחידה תפיסתית אחת, וליצור דימויים סטטיים (למשל, של תמונות נוף או אובייקטים דוממים) שהם מלאי חיים ומפורטים.  אנשים אלה יצליחו במשימות הדורשות זיהוי אובייקטים, זיכרון חזותי והשלמת גשטלט, ויציירו טוב. 

המאמר מנסה לאשש השערות אלה באמצעות סדרת ניסויים ציוריים (אותם לא אפרט כאן).

למאמר נספח מעניין ובו דוגמאות משאלון לבדיקת סגנון קוגניטיבי מדמה או ממליל.  בשאלון מוצגות בעיות מתמטיות אותן ניתן לפתור באמצעות ייצוג חזותי (סכמטי או תמונתי) או באמצעות המללה.  לאחר פתרון הבעיות הילד נשאל באיזו דרך או דרכים הוא פתר אותן.  מוצגות בפניו מספר אפשרויות (נוסחה, דימוי חזותי של האובייקטים המוצגים בבעיה, דיאגרמה וכו') והוא יכול גם להוסיף דרכים שאינן מוצגות.

ייתכן, שאם נעזור לילד לגלות את סגנונו הקוגניטיבי בהתמודדות עם בעיות מתמטיות (או בעיות אחרות בהן נתקל במהלך הלמידה) – ממליל, מדמה מרחבי או מדמה תמונתי, הוא יוכל להסתייע בתובנה זו כאסטרטגיה שתסייע לו לפתור בעיות כאלה בדרך היעילה ביותר עבורו.