דימוי חזותי של סצינות והקשר שלו לזיכרון אפיזודי ואולי גם להבנת הנקרא

The Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire

https://www.youtube.com/watch?v=gdzmNwTLakg&list=PLFJ-tL_8LcCk-ULhnI5fHmPcdv4Ue6XNU

 זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר.  ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית.  ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות הקהל.   

פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות סצינה שלמה בעיני רוחנו. 

בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים אלה נקראים    PLACE CELLS.  כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר העכבר נמצא במקום ספציפי.   ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית.  בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו. 

כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות את האירוע בעיני רוחנו. 

 אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה.  הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים.  כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.  

מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:  ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.

אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת השמיים.  אני יכול לשמוע את קולות השחפים והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של ספינות...זהו (החוקר שאל:  האם אתה רואה זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן.  את השאר – הקולות – אני שומע.  (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא.  זה כאילו אני צף".

ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת.  החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו.  אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף.  הים הוא בצבע טורקיז מקסים.  מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה.  משמאלי החוץ מתעגל והופך לנקודה.  ובנקודה זו יש כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.  בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים.  אין אף אחד אחר על החוף.  בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר עוד ועוד).

ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה.  אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם קושי.  אדם אחד אמר:  "אין סצינה חזותית מולי.  זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות סצינה מולי.  אני מרגיש שאני מאזין לרדיו במקום לראות את זה בטלויזיה.  אני מנסה לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".

אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת ספרים.  ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.  זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות  -  של המתרחש בטקסט. 

 היכולת ליצור דימויים של סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.  לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא מעבר לפינה.  קשה להם לזכור אירועים מן העבר ולתכנן את העתיד.  זה מוביל אותי לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע.  ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני רוחם. 

חלימה בהקיץ והקשר שלה לזיכרון אפיזודי

Narrative thinking, memory, amnesia and fictional memories.  Martin Conway.

https://www.youtube.com/watch?v=1wgbnEHzlCI

מרטין קונווי הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי.  זוהי הרצאה מעניינת מאד בה הוא נוגע בנושאים רבים מהם אציין רק כמה.

קונווי סבור, שזיכרון אפיזודי אף פעם לא משמר תיעוד מדוייק של החוויה המקורית.  הזכרונות האפיזודים שלנו הם זכרונות נבנים CONSTRUCTED (לא נבנים מחדשRECONSTRUCTED   ).      כלומר, כאשר אנו נזכרים באירוע אפיזודי (אירוע ספציפי שקרה לנו בזמן ובמקום מסויימים) אנו לא שולפים את החוויה בשלמותה ממקום כלשהו בו היא היתה ממוקמת במוח.  בעקבות גירוי מסויים שמעורר את הזיכרון, אנו בונים את החוויה מחדש מחלקי מידע המפוזרים ברשתות שונות במוח.  מכיוון שבכל פעם שאנו נזכרים בחוויה אנו בונים אותה מחדש, היא תיבנה בכל פעם באופן שונה.  לזיכרון אפיזודי יש קיום זמני בלבד – הוא קיים רק כאשר אנו בונים אותו.

מערכת ברירת המחדל DEFAULT NETWORK  של המוח היא איזורי המוח הפעילים כאשר האדם אינו מפנה את הקשב למשימה כלשהיא.  מערכת זו פעילה כאשר אנו חולמים בהקיץ וכאשר מחשבתנו נודדת.  פעילות המוח במצב ברירת המחדל דומה מאד לפעילות המתרחשת במוח כאשר אנו נזכרים בזיכרון אוטוביוגרפי וכאשר אנו מדמיינים את העתיד.   

   

כאשר אנו חולמים בהקיץ אנו בין השאר מהרהרים בעבר ונזכרים בדברים (בונים זכרונות אפיזודים), חושבים על העתיד ומתכננים לעתיד (כלומר, בונים זכרונות אפיזודיים של אירועי עתיד) וגם לעתים מדמיינים כיצד העבר היה יכול להיות אחרת.  הרבה מהחלימה בהקיץ היא בעלת תכלית ולא סתמית.  לכן קונווי מעדיף לכנות חלימה בהקיץ בשם "חשיבה נרטיבית".

בעת חשיבה נרטיבית אנו נעים בין שתי נקודות מבט:  פנימית וחיצונית.  נקודת מבט פנימית נמצאת בתוך החוויה ואילו נקודת מבט חיצונית מתבוננת בחוויה מעמדת צופה, ולכן יכולה להעריך אותה.  כאשר אנו נזכרים באירועי עבר או מדמיינים אירועי עתיד, אנו נעים בין נקודות מבט פנימיות וחיצוניות.  לעתים אנו נמצאים בתוך החוויה, ולעתים אנו צופים בעצמנו מנקודת מבט חיצונית.  כאשר אנשים נזכרים בזיכרון ילדות מנקודת מבט חיצונית, ושואלים אותם איך הם נראים בזיכרון, הם בדרך כלל מתארים את הדרך בה הם נראו בתמונות ילדות מאותה תקופה. 

התנועה הזו בין נקודות מבט בעת חשיבה נרטיבית יוצרת קשרים בין זכרונות, משאלות ודמיון.  קונווי רומז שלעתים שלושת ההיבטים הללו מתמזגים, הופכים לזכרונות או נחווים כזכרונות.

ייתכן ששילוב זה בין נקודות מבט ובין זכרונות, משאלות ודמיון יכול להסביר את הזיכרון השגוי המפורסם של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.  בשנת 2011 פרסם טוני בלייר ספר זכרונות בשם A JOURNEY:  MY POLITICAL LIFE   .     בספר הוא מספר על פגישתו עם המלכה לאחר נצחונו בבחירות בשנת 1997.  הוא כותב שהמלכה אמרה לו: "אתה ראש הממשלה העשירי שלי.  הראשון היה ווינסטון (צ'רצ'יל).  זה היה לפני שנולדת".  אך מסתבר, שה"מלכה" אמרה משפט זה ל"טוני בלייר" בסרט "המלכה" שיצא בשנת 2006.  התסריטאי של הסרט, Peter Morgan, טוען שהוא המציא את השיחה הזו במלואה.  סביר להניח, שטוני בלייר צפה בסרט.  כמה שנים לאחר מכן, כאשר כתב את ספרו, נזכר טוני בלייר בפגישתו עם המלכה (כלומר, בנה את הזיכרון).  ייתכן שלנקודת המבט החיצונית, מעמדת צופה, על הזיכרון, השתרבבה הסצינה מתוך הסרט.    הזיכרון האפיזודי החדש שנבנה כלל את הסצינה מהסרט באופן בו לא ניתן עוד להפריד בינה לבין האירוע "המקורי".

אצל אנשים עם פגיעות ראש מופיעות לעתים פגיעות בחשיבה נרטיבית.  למשל, יש אנשים שלאחר פגיעת ראש לא מצליחים לחשוב חשיבה נרטיבית כלל.  כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, מוחם "ריק" ממחשבות.  הם אינם חולמים בהקיץ.  גם אנשים עם אלצהיימר אינם חולמים בהקיץ.  לעומתם אנשים אחרים עם פגיעת ראש חשים, כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, בפלישה מתמדת של זכרונות ושל דימויים עליהם אין להם שליטה.  גם זו פגיעה בחשיבה הנרטיבית.

פרופ' מוריס מוסקוביץ על תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון

MEMORY AND ITS TRANSFORMATION – A COGNITIVE NEUROSCIENCE APPROACH - Morris Moscovitch

https://www.youtube.com/watch?v=tFHL1_DStY8

פרופ' מוסקוביץ' נולד ברומניה ב – 1945.  הוא עלה לארץ בגיל ארבע, ובגיל שבע עבר עם משפחתו לקנדה, בה הוא נמצא עד היום. 

פרופ' מוסקוביץ' חוקר תהליכים ומנגנונים מוחיים הקשורים בזיכרון, קשב וזיהוי פנים ואובייקטים. 

הנה מספר נקודות מהרצאתו:

כאשר אנחנו חווים חוויות חדשות, הן מעובדות בהיפוקמפוס וכאשר אנו שולפים אותן קרוב לזמן בו הן התרחשו, ההיפוקמפוס מעורב מאד בשיחזור החוויה. 

אבל במשך הזמן חלק מהחוויות, ובמיוחד השגרתיות שבהן, הופכות לזכרונות מוכללים.  זיכרון מוכלל הוא זיכרון בו אנו מאבדים את הפרטים הפחות חשובים של האירוע (כמו מה לבשו האנשים, או כיצד נראתה הסביבה לפרטי פרטים), ומשמרים את המרכיבים העיקריים שלו.  זכרונות מוכללים כאלה מתנתקים במידה רבה מההיפוקמפוס, ומיוצגים באזורים פרה-פרונטליים. 

לאחר שאנו נחשפים פעמים רבות לאירועים דומים, אנו מכלילים מתוכם ויוצרים לעצמנו סכמה של אירוע טיפוסי מהסוג הזה.  כך, זכרונות מוכללים רבים יוצרים אצלנו מאגר של סכמות ותסריטים בהם אנו משתמשים כדי להבין ולפרש את העולם סביבנו.   

זכרונות מסוימים שיש לנו, מאירועים מאד מיוחדים בחיינו (למשל חווית הגיוס של הבת שלי ביום מסוים בספטמבר השנה) נשארים מאד מפורטים, מאד חיים למשך זמן, אפילו שנים.  זכרונות כאלה ממשיכים להיות מיוצגים בהיפוקמפוס, וכאשר אנו שבים ונזכרים בהם, אנו מפעילים את ההיפוקמפוס.  ההיפוקמפוס חיוני לשליפה של ההיבטים התפיסתיים של הזכרון (מראות, ריחות, קולות, טעמים וכו'), וכך להיבטים החוויתיים (התחושה של "להיות שם", "לחיות מחדש" את יום הגיוס).   

כך, אנשים עם נזק מוחי משמעותי בהיפוקמפוס מאבדים את היכולת לשלוף זכרונות אפיזודים (לשלוף את הפרטים התפיסתיים של אירועים המקנים להם את תחושת החוויה) וליצור זכרונות אפיזודים חדשים.  אנשים עם נזק לאזורים פרה פרונטלים מאבדים (בהיבט של זכרון) את היכולת לקשור בין הקלט התפיסתי מהעולם הסובב אותם לבין סכמות שיכולות לעזור לפרש ולהבין אותו.  כך יכול אדם המאושפז בשל פגיעת ראש כזו לחשוב שהוא נמצא בעבודה, וכשמעמתים אותו עם המציאות הסובבת אותו ("אז למה יש פה מיטות?  בעבודה יש מיטות?") הוא עשוי למצוא דרך לשלב את המיטות בעולם העבודה כי אינו מסוגל לשנות את הסכמה שאינה מתאימה לקלט התפיסתי ("מאז שפרצה מגפה יש מיטות בעבודה").

השפעת הנחיה לפרט זכרונות אפיזודים על היכולת לדמיין אירועי עתיד, לפתור בעיות ולחשוב באופן יצירתי

   

Schacter, D. L., & Madore, K. P. (2016). Remembering the past and imagining the future: Identifying and enhancing the contribution of episodic memory. Memory Studies, 9(3), 245-255.‏

https://pdfs.semanticscholar.org/dccd/c9eb72da3fbf06b2193c8b1d41739e2856b0.pdf

הזיכרון האפיזודי הוא היכולת שלנו להיזכר באירועים שקרו לנו בעבר, בזמנים מסויימים ובמקומות מסויימים.  הזיכרון האפיזודי מאפשר לנו לנסוע בזמן באופן מנטלי ולחוות מחדש, באופן מנטלי, התרחשות שקרתה בעבר. 

אבל הזיכרון בכללותו התפתח כדי לאפשר לנו להתמודד עם אירועי עתיד.  הזיכרון מאפשר לנו ללמוד מהנסיון ולהגיב טוב יותר לאירועים חדשים, בעלי קווי דמיון לאירועים בהם נתקלנו בעבר.  כדי להתמודד עם אירועי עתיד צפויים או מפתיעים אנו מן הסתם נשענים לא רק על הזיכרון האפיזודי אלא גם על סוגים אחרים של זיכרון, כמו הזיכרון הסמנטי (גוף ידע נטול הקשר, ידע שאיננו יכולים לומר מתי ואיך רכשנו אותו), או הזיכרון האימפליציטי (הכולל פרוצדורות, למשל).

מאמר זה מנסה לבודד את תפקידו של הזיכרון האפיזודי ביכולת שלנו לדמיין אירועי עתיד וכך להתכונן אליהם ולהתמודד עמם טוב יותר.  המאמר מתמקד בשאלה, האם אימון של אנשים בשליפה מפורטת של זיכרונות אפיזודים יכול להשפיע לטובה על היכולת לדמיין את העתיד, לפתור בעיות חברתיות ולחשוב חשיבה יצירתית.

אם משימה קוגניטיבית כלשהיא נשענת לפחות באופן חלקי על זיכרון אפיזודי, ביצוע המשימה צריך להיות מושפע מהנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט.  מתוך הנחה זו, אימנו SCHACTER  ו – MADORE  את הנבדקים שלהם בשליפה מפורטת של זכרונות אפיזודים. 

הם השתמשו בתהליך שנקרא "ראיון קוגניטיבי" COGNITIVE INTERVIEW.  זה פרוטוקול שמעודד אנשים להתמקד בפרטים ספציפים של חוויות עבר כאשר הם מנסים לשלוף אותן.  משתמשים בפרוטוקול זה כדי לשפר את השליפה מהזיכרון האפיזודי אצל עדים. 

SCHACTER  ו – MADORE  ערכו סדרה של ניסויים באופן הבא:

בשלב הראשון, המשתתפים בניסוי צפו בסרטון שהציג שיחה בין שני אנשים המתרחשת במטבח.  קבוצה אחת מתוך המשתתפים התבקשה לספר את שראו בסרטון בצורה מפורטת:  ליצור תמונה מנטלית של הסרטון, ולדווח על כל מה שהם זוכרים באופן מפורט ככל האפשר:  כיצד האנשים בסרטון נראו ומה הם עשו, מראה המטבח והאובייקטים שבו וכן הלאה (נכנה קבוצה זו "הקבוצה המפרטת").  קבוצה שניה של משתתפים (שנכנה "הקבוצה הלא מפרטת") התבקשה לספר על הסרטון אך לא קיבלה הנחיה לפרט. 

בשלב השני שתי הקבוצות ראו תמונות של מצבים יומיומיים.  עבור שליש מהתמונות הם התבקשו להיזכר באירוע עבר מסויים שהתמונה מזכירה להם.  עבור השליש השני של התמונות הם התבקשו לדמיין חווית עתיד הקשורה בתמונה.  עבור השליש השלישי של התמונות הם פשוט התבקשו לתאר את תוכן התמונה. 

כאשר חברי הקבוצה המפרטת נזכרו באירועי עבר שהתמונות הזכירו להם, הם סיפרו אותם באופן מפורט יותר מאשר חברי הקבוצה הלא מפרטת.  כך גם כאשר הם דמיינו חוויות עתיד הקשורות בתמונות.  הם דמיינו את חוויות העתיד באופן מפורט יותר לאחר שפירטו את סרטון הדיון במטבח.   חברי הקבוצה הלא מפרטת דמיינו את חווית העתיד הקשורות בתמונות שראו באופן פחות מפורט.

לא היו הבדלים בין שתי הקבוצות (הקבוצה המפרטת והקבוצה הלא מפרטת) במידת הפירוט שניתן כאשר המשימה היתה לתאר את התמונות בלבד. 

כלומר, ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט (שהיא בעצם שליפה של זיכרון אפיזודי באופן מפורט) – גרמה לאנשים לשלוף זכרונות אפיזודים אחרים באופן מפורט, וכן גרמה לאנשים לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט לא גרמה לאנשים לתאר תמונה באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט השפיעה רק על משימות שכנראה קשורות לזיכרון אפיזודי.  משמעות הדבר היא שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפיעה על היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר. 

ההנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט משמשת לדעת החוקרים הן כאמצעי להעשרת התפקוד במשימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (כמו היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר), והן כאמצעי לזיהוי משימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (אם התפקוד במשימה מושפע לטובה מהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים, סימן שהתפקוד מושפע מזיכרון אפיזודי).

החוקרים מצאו, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של אנשים לפתור בעיות חברתיות.   אנשים שפירטו זכרונות אפיזודים יכלו לאחר מכן להפיק יותר פתרונות אפשריים לבעיות חברתיות מאשר אנשים שלא פירטו זכרונות אפיזודים. 

החוקרים מצאו גם, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של האנשים לחשוב חשיבה מתפצלת ולהפיק רעיונות יצירתיים (למשל, לחשוב על כמה שיותר שימושים מקוריים בעתון).  במהלך חשיבה מתפצלת פעילים במוח אזורים הקשורים לזיכרון אפיזודי.  אצל אנשים עם אמנזיה שיש להם פגיעה בזיכרון האפיזודי נפגעת גם החשיבה המתפצלת.

אפשר לשאול, האם הזיכרון האפיזודי הוא אכן המרכיב הקריטי המקשר בין כל המשימות הללו?  אני לא בטוחה שהשתכנעתי.  החוקרים עצמם מציעים את האפשרות, שההנחיה לפרט את סרטון המטבח אימנה אנשים "לבנות סצינה" עשירה ומלאת חיים בעיני רוחם.  אותם אנשים השתמשו באימון זה כדי לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים וחיים יותר, כדי לדמיין אירועי עתיד מפורטים וחיים יותר, כדי לחשוב על דרכים לפתרון בעיות חברתיות באמצעות "בניית הסצינה" של הבעיה החברתית באופן חי ומפורט בעיני רוחם, וכדי לדמיין דרכים יצירתיות להשתמש בעיתון.

כתבתי בפוסט אחר, שירידה ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים ספציפים קשורה לפגיעה בבריאות הנפשית (ובמיוחד לדיכאון ותגובה פוסט טראומטית).  אצל אנשים עם דיכאון ו – PTSD  יש גם הפחתה ביכולת לדמיין אירועי עתיד אישיים באופן מפורט וספציפי.  אנשים עם אמנזיה, שיש להם חסרים משמעותיים בזיכרון האפיזודי כתוצאה מנזק לאזורים מוחיים הכוללים את ההיפוקמפוס, מתקשים לא רק לזכור את העבר אלא גם לדמיין את העתיד האישי שלהם או לדמיין סצנות חדשות.  גם לאנשים עם סכיזופרניה ואלצהיימר יש יכולת מופחתת לשלוף פרטים אפיזודים מהעבר שלהם, ובהתאם הם יכולים לדמיין פחות פרטים אפיזודים על העתיד האישי שלהם. 

כפי שכתבתי באותו פוסט, אימון של אנשים לשלוף זיכרונות אפיזודים ספציפים משפר את הבריאות הנפשית שלהם.   במחקר זה של SCHACTER  ו – MADORE  אנחנו רואים שאימון של אנשים לפרט זכרונות אפיזודים משפיע לטובה גם על תפקודים קוגניטיבים וחברתיים (היכולת לדמיין את העתיד , לפתור בעיות חברתיות ולחשוב באופן יצירתי). 

אולי אין זה משנה אם הגורם לשינוי הוא שיפור ביכולת לבנות סצינה עשירה וחיה בדמיון, או שיפור ישיר ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים.  השורה התחתונה המסתמנת היא ששליפה של זכרונות אפיזודים ספציפים ומפורטים תורמת הן לבריאות הנפשית והן לתפקודים הקוגניטיבים.

אם נחבר מידע זה עם מחקרים על השפעת סגנון ההורות על היכולת של ילד לשלוף זכרונות אפיזודים עשירים ומפורטים, עליהם כתבתי כאן, נראה שמסתמנות עבורנו כפסיכולוגים חינוכיים אפשרויות להתערבות הן עם הורים והן עם ילדים באופן שמעודד יצירה ושליפה של זכרונות אפיזודים מפורטים וספציפים.  גם בדרך זו נוכל להשפיע לטובה על הבריאות הנפשית והקוגניטיבית של ילדים אלה.

הזיכרון והעצמי – ד"ר מארק רולנדס

הרצאה מעניינת ופיוטית של DR. MARK ROWLANDS .

דר' רולנדס מתייחס לקשר בין הזיכרון האוטוביוגרפי לבין תחושת העצמי. 

אנחנו רגילים לחשוב על העצמי שלנו כמושתת על הזיכרון האוטוביוגרפי.  אבל יש מספר בעיות עם התפיסה הזו:

א.  יש הבדלים בינאישיים בזיכרון האוטוביוגרפי, ויש אנשים עם זיכרון אוטוביוגרפי נמוך במיוחד.  לאנשים אלה יש מעט מאד, אם בכלל, זכרונות מהעבר שלהם.  הם יודעים עובדות על עברם, הם יכולים לספר דברים רבים על עצמם בעבר, אך אין להם יכולת לשלוף זיכרונות אפיזודים, זכרונות ספציפיים מהעבר שלהם שמתלווה אליהם תחושה של "אני הייתי שם בזמן זה".  למרות זאת, אין אצל אנשים אלה פגיעה בתחושת העצמי.

ב.  הזכרונות האוטוביוגרפים אינם אמינים.  בכל פעם שאנו שולפים זיכרון אפיזודי אנו עורכים אותו מחדש.  כך, אנו מאחסנים את הזיכרון מחדש במצב שונה מהמצב בו אחסנו אותו לאחר הפעם הקודמת בה נשלף.  התוכן של הזיכרון משתנה קצת בכל פעם שבה אנו שולפים אותו.  העריכה שאנו עושים לזיכרון מושפעת מן הסתם מההיבטים של הזיכרון שחשובים לנו באותו רגע, ומההיבטים של הזיכרון שעולים בקנה אחד עם האישיות שלנו, עם השקפת העולם ועם הערכים שלנו.  כך, ככל שאנו מתרחקים מהאירוע המקורי הזיכרון שלנו מאותו אירוע הולך ומשתנה.  שלא לדבר על כך שגם בעת יצירת הזיכרון הראשוני על האירוע אנו מאחסנים בזיכרון את מרכיבי האירוע שלכדו את תשומת לבנו.  ואלה מן הסתם המרכיבים שעלו בקנה אחד עם דברים שהיו חשובים לנו באותו רגע, ועם השקפת העולם והערכים שלנו.

כך, תוכן הזיכרון האוטוביוגרפי הוא בסיס די רעוע להשתית עליו את תפיסת העצמי.  איך בכל זאת אנו שומרים על עצמי קוהרנטית?

רולנדס מציע, שבעוד שתוכן הזיכרון משתנה כל הזמן, מה שנשאר הוא ההשפעה שיש לזיכרון עלינו – התחושות הפיסיות (החושיות, הגופניות) והתחושות הנפשיות (הרגשות) שהזיכרון עורר בנו מרגע היווצרותו ואילך.  רולנדס קורא לסוג זה של זיכרון "זיכרון רילקיאני" RILKEAN MEMORY  (על שם המשורר ריינר מריה רילקה שאף הוא כתב דברים ברוח זו).

בעוד שהתוכן משתנה בכל פעם שאנו שולפים את הזיכרון, רולנדס טוען (אם הבנתי אותו נכון), שהתחושות הללו הן יציבות ואינן משתנות.  כך הזיכרון האוטוביוגרפי מעצב את האופי שלנו, האישיות שלנו, הסגנון שלנו, ומצב הרוח הדומיננטי שלנו.  הוא מעצב אותנו לא באמצעות התוכן, שהרי תכני הזיכרון האוטוביוגרפי לא יציבים, אלא באמצעות התחושות שהחוויה ושזיכרון החוויה עוררו בנו. 

רולנדס מציג תפיסה זו בהרצאה שהקישור שלה מופיע למעלה.  יש לו כשרון ספרותי בולט, כפי שעולה מהקטעים שהוא מקריא מכתביו, שהם בעלי אופי פיוטי. 

רולנדס גם כתב ספר בנושא זה:

Memory and the Self: Phenomenology, Science and Autobiography

https://www.amazon.com/Memory-Self-Phenomenology-Science-Autobiography/dp/0190241462

הספר חדש לגמרי (2017) ולמיטב הבנתי עדיין לא ניתן לרכוש אותו.

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי והקשר שלה לדיכאון ולטראומה

Williams, J. M. G., Barnhofer, T., Crane, C., Hermans, D., Raes, F., Watkins, E., & Dalgleish, T. (2007). Autobiographical Memory Specificity and Emotional Disorder. Psychological Bulletin, 133(1), 122-148.‏  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.721.1249&rep=rep1&type=pdf

מהו זיכרון אוטוביוגרפי כללי מדי OGM-OVERGENERAL AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY?

זו תופעה שבה כאשר אנשים מסוימים מקבלים מלות מפתח ומתבקשים לשלוף זכרונות אוטוביוגרפים הקשורים למלים אלה, הם מתקשים לשלוף זכרונות ספציפים (זכרונות של אירועים ספציפים שקרו בזמן מסוים ובמקום מסוים).  במקום זה הם נוטים לשלוף זכרונות קטגוריים, כלליים מדי -  זיכרונות המאגדים אירועים דומים רבים (למשל, "נהגתי לצאת עם הכלב לטיול בכל בוקר"). 

תופעה זו נמצאה לראשונה על ידי החוקרים Williams and Broadbent (1986) אצל פציינטים אובדניים.  מאוחר יותר היא נמצאה כמאפיין עקבי של פציינטים עם דיאגנוזה של דיכאון, דיכאון אחרי לידה וגם אצל אנשים עם רמות תת קליניות של דיכאון.  התופעה מופיעה גם אצל אנשים עם נטיה לרומינציה  RUMINATION (חשיבה פאסיבית וחזרתית על הסימפטומים של הדיכאון והסיבות והתוצאות האפשריות של הסימפטומים הללו.  למשל:  "מה עשיתי לא בסדר?", "למה אני לא יוצאת מזה?").   יש לציין שאצל אנשים עם הסטוריה של דיכאון השליפה מהזיכרון האוטוביוגרפי נוטה להישאר כללית מדי גם לאחר שאפיזודת הדיכאון חלפה.

תופעת הזיכרון הכללי מדי מאפיינת גם אנשים עם הסטוריה של טראומה, כמו פגיעה מינית, התעללות פיסית וגם תאונות דרכים, טראומת מלחמה, אבחנה של סרטן ועוד.   זיכרון כללי מדי מופיע אצל אנשים אלה למרות שהם לא מתבקשים לשלוף זכרונות הקשורים לטראומה שלהם, אלא זכרונות הקשורים במלות מפתח מסוימות.  זכרונות כלליים מדי לא מופיעים אצל כל האנשים שעברו טראומה, אלא מופיעים יותר אצל אנשים שהגיבו בתגובה פוסט טראומטית, ואצל אנשים שחוו טראומה בילדות.

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי נבדקה בעיקר על ידי גירסאות שונות של מבחן שנקרא "מבחן הזיכרון האוטוביוגרפי" – AMT – AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY TEST.  במבחן זה משתמשים בדרך כלל במלות מפתח המתייחסות למצב רגשי, למשל "נרגש",   "שמח", "רגוע", "משועמם", "חסר אונים", "בודד" וכן הלאה.  האדם העובר את המבחן מתבקש לשלוף אירוע ספציפי (שהתרחש בזמן ובמקום מסויים ושארך לא יותר מיום אחד) הקשור במלת המפתח הזו. 

אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי הן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים חיוביים והן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים שליליים.  אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי גם אם הגירויים אינם מלות מפתח אלא מצבים (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו נעזרת בשכן כדי לפתור בעיה מסוימת"), הנחיה כללית ("שלוף כמה שיותר אפיזודות מהחיים שלך שאתה יכול תוך עשר דקות") או פעולות (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו הלכת להופעה"). 

כיצד מסבירים החוקרים את הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי?

קיימים שלושה סוגים של הסברים:  עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ובעיה בתפקודים הניהוליים.

עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי  

ההסבר קשור למבנה הזיכרון האוטוביוגרפי.  על פי מודל CONWAY –PLEYDELL-PEARCE (2000), 

 הזיכרון האוטוביוגרפי הוא מבנה בעל שלוש רמות:

 ברמה הגבוהה ביותר קיימים ייצוגים של תקופות חיים עם נקודות התחלה וסיום ברורים (למשל,  לימודים בתיכון, צבא, התקופה בה גרתי בתל אביב וכו'). 

ברמת אמצע קיימים תיאורים של אירועים כלליים:  אירועים שחוזרים על עצמם (למשל, לנהוג לעבודה בבוקר) או אירועים יחידים (החופשה שלי בקוריאה).  האירועים מיוצגים ברמה זו כמעין סיכומים מומשגים ומופשטים יחסית של החוויה.

 ברמה הנמוכה ביותר קיים ידע על אירועים ספציפיים.  ברמה זו מיוצגים היבטים קונקרטים, חושיים ותפיסתיים של האירועים (דימויים מנטלים חזותיים, שמיעתיים, טקטילים וכו') של האירוע – איך נראתה הסביבה, מי היה נוכח באירוע, איך הרגשתי באירוע וכו'. 

כאשר אנו מקבלים מלת מפתח ומתבקשים להיזכר באירוע ספציפי הקשור למלה זו, אנו יוצרים אסוציאציות למלה שיהוו את הבסיס לחיפוש בזיכרון.  למשל למלה "רגוע" אני יכולה לחשוב על "הכלבה שלי ג'יין".  כעת אנו ניגשים לרמת הייצוג של תקופות חיים ("כשחייתי בתל אביב") או לרמת הייצוג של אירועים כלליים ("נהגתי לצאת איתה לטיולים") ומכאן אנחנו יורדים לרמת האירוע הספציפי ("יום אחד יצאנו לטיול ביער בן שמן והיא נבהלה מחזיר בר שהופיע לפתע על השביל).   

   

אצל אנשים פוסט טראומטים, חיפוש כזה בזיכרון עלול להוביל למקומות קשים רגשית.  למשל, בתגובה למלה "קיץ", אשה שעברה טראומה חשבה על חופשות קיץ ועל "ערבי קיץ חמים".  אז היא נזכרה בערב קיץ ספציפי, שבו למרות שהשעה היתה אחרי עשר בלילה, הטמפרטורה היתה עדיין נוחה, והיא ישבה בחוץ עם חברים ודיברה על הכלבה החדשה שלה.  ואז נזכרה שבאותו קיץ היא עברה תקיפה מינית כשהלכה לטייל עם הכלבה בפארק. 

כתוצאה מחוויות כאלה מתפתח אצל אנשים פוסט טראומטים ואצל אנשים דכאונים סגנון של הימנעות מזכרונות ספציפיים מדי.  קונווי ופליידל-פירס טוענים שאנשים אלה עוצרים את החיפוש שלהם בזיכרון ברמת המידע התיאורי הכללי, ונמנעים מלהגיע לרמת האירוע הספציפי.

"לכידה"

אנשים עם דיכאון ואנשים עם נטיה לרומינציה עלולים "להילכד" בחיפוש בייצוגים ברמת הביניים (ברמת האירועים הכלליים).  כשאנשים כאלה מקבלים, למשל, את מלת המפתח "שמח" הם יכולים לחשוב: "למה אני לא יכול להיות יותר שמח?".  מחשבות אלה "לוכדות" אותם ומונעות מהם לשלוף אירועים ספציפים מהזיכרון האוטוביוגרפי.   אנשים אלה ינועו לרוחב רמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי במקום לנוע כלפי מטה לרמה הספציפית ביותר.

תפקודים ניהוליים

חיפוש בזיכרון על פי מלת רמז דורש מאמץ, אסטרטגיה, שליטה ובקרה, כלומר תפקודים ניהוליים.  במהלך החיפוש האדם צריך לדכא (לעשות אינהיביציה של) ידע אוטוביוגרפי לא רלוונטי (וגם של מחשבות רומינטיביות שמפריעות לחיפוש אחר אירוע ספציפי). 

אצל אנשים דכאוניים ופוסט טראומטים יש ירידה במשאבי הקשב וביכולת השליטה הניהולית (בעיקר בהיבטים של יוזמה וניהול החיפוש ואינהיביציה של מידע לא רלוונטי במהלך החיפוש).

כך, עצירה מוקדמת מדי, המנעותית, של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ברמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי וקשיים בשליטה ניהולית גורמים לתופעת הזיכרון הכללי מדי.  גורמים אלה גם עובדים ביחד ומשפיעים זה על זה ובכך מחריפים את הבעיה.   

זכרונות אוטוביוגרפים כלליים מדי עלולים להוביל להחלמה איטית מדיכאון או ממצבים טראומטים.  זכרונות כלליים מדי עלולים להוביל גם לקושי בפתרון בעיות, שכן הם מקשים עלינו להישען על נסיון העבר כדי להתמודד עם מצבים חדשים.

למרבה המזל, אימון של אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה בשליפת זכרונות ספציפים גורם לשיפור במצב הרגשי ומונע התפתחות של אפיזודה חוזרת של דיכאון.   ניתן לעשות זאת, למשל, באמצעות יצירת רשימה של זכרונות ספציפים שהמטופל מעוניין לזכור.  כל זיכרון ברשימה מקושר באמצעות דימוי חזותי למיקום ספציפי בתוך "מסלול מנטלי".   האדם מטייל על פני המסלול המנטלי ושולף את הזכרונות הספציפים.  שימוש בטכניקה זו מונע התפתחות של דיכאון.    

דרך נוספת היא לאמן אנשים דכאוניים להתמקד בדימויים קונקרטים, שאינם ממוקדים בעצמי ושיש להם היבטים של עיבוד תפיסתי/דימוי מנטלי ("דמיין את הפנים של המונה ליזה", "דמיין טיפת גשם שיורדת על חלון").   אימון כזה משפיע על השליפה של זכרונות אוטוביוגרפים וגורם לכך שהם יהיו הרבה יותר ספציפים.   שליפה של זכרונות ספציפים מיטיבה עם מצב הדיכאון.

אחד המחברים של מאמר זה, ,Dalgleish מרחיב בנושא זה בראיון זה: 

https://www.youtube.com/watch?v=SOHshGw8WS0

Clinical depression and memory: Professor Tim Dalgleish