הדרך בה אנו שוכחים תלויה בדרך בה אנו זוכרים: זכירה ושכחה המבוססות על היזכרות לעומת מוכרות

Sadeh, T., Ozubko, J. D., Winocur, G., & Moscovitch, M. (2014). How we forget may depend on how we remember. Trends in cognitive sciences, 18(1), 26-36.‏  https://www.researchgate.net/profile/Morris_Moscovitch/publication/258641220_How_we_forget_may_depend_on_how_we_remember/links/552bdcd00cf2e089a3aa984f.pdf

מאמר מעניין זה, של החוקרת הישראלית ד"ר טליה שדה, יחד עם החוקרים OZUBKO, WINOCUR  והחוקר הנודע מוריס מוסקוביץ, מנסה להבחין בין תהליכים מוחיים הקשורים להיזכרות לבין תהליכים מוחיים הקשורים למוכרות.  המאמר גדוש ברעיונות, שרק את חלקם אביא לידי ביטוי בפוסט זה.  מקווה לבטא רעיונות נוספים בפוסט אחר.

היזכרות RECOLLECTION  היא יצירה מחדש של אירוע מן העבר ביחד עם פרטים הקשריים הקשורים בו (למשל, כאשר אני נזכרת במעמד הגיוס של הבת שלי, אני לא זוכרת רק את העובדה שהיא התגייסה באותו יום.  אני זוכרת הרבה מידע הקשרי:  כיצד נראתה לשכת הגיוס, את ההמולה שהיתה שם, את ההתרגשות, את החברים שבאו ללוות את בתי וכו'.  כאשר אני נזכרת באירוע זה, יש לי תחושה של להיות – שם.  אני כאילו חיה את זה מחדש).  

מוכרות FAMILIARITY    היא תחושה שאירוע מסוים או שדבר מסוים הוא מוכר, שנתקלנו בו בעבר, אך המחשבה על האירוע אינה מעוררת מידע הקשרי.   למשל, בעת טיול בירושלים חלפה על פני אשה מסויימת, שהייתי בטוחה שגם היא פסיכולוגית אותה פגשתי מתישהו.  כלומר, היא נראתה לי מוכרת, יכולתי לסווג אותה במידה רבה של בטחון כ"פסיכולוגית", אך לא היה לי מושג מה שמה והיכן ובאילו נסיבות היכרתי אותה.

טליה שדה וחבריה מציעים תאוריה לפיה תהליכי שכחה משפיעים באופן שונה על זכרונות הנשענים על היזכרות לעומת זכרונות הנשענים על מוכרות. 

זכרונות הנשענים על היזכרות עלולים לדעוך במשך הזמן, אך הם עמידים באופן יחסי להפרעות של מידע דומה.  למשל, אין מצב שאבלבל בין הזיכרון של מעמד הגיוס של בתי לבין הזיכרון של מעמד הגיוס שלי. 

בניגוד לכך, זכרונות הנשענים על מוכרות פגיעים יותר להפרעה ממידע דומה, אבל דועכים פחות במשך הזמן.  למשל, יכול להיות שפגשתי את האשה שחלפה על פני בירושלים באירוע בו היו הרבה פסיכולוגים, אך שהיא עצמה אינה פסיכולוגית, אלא בת זוג של פסיכולוג. 

זכרונות הנשענים על היזכרות מיוצגים ככל הנראה בהיפוקמפוס.  להיפוקמפוס יש תכונות אנטומיות שמאפשרות לו להבחין בין זכרונות דומים.  בעזרת תכונות אלה, קידוד של חוויות חדשות לא מפריע לזכרונות ישנים שהם דומים לאותן חוויות ולא משכתב אותם.  הבחנה בין זכרונות דומים מתאפשרת גם מכיוון שבהיפוקמפוס מקודד גם מידע הקשרי.  אני יכולה להבחין בין שתי שיחות דומות שהיו לי עם אותו אדם באמצעות מידע הקשרי (למשל, מידע על המקום השונה בו התרחשה כל אחת מהשיחות הללו).

התכונות האנטומיות הללו הן כנראה ייחודיות להיפוקמפוס.  טליה שדה וחבריה טוענים שכאשר המוח מייצג פיסות שונות של מידע דומה במבנים מוחיים מחוץ להיפוקמפוס, הייצוגים הם חופפים (לא מובחנים ביניהם).   כך, קידוד של גירויים חדשים במבנים מוחיים מחוץ להיפוקמפוס עלול לשנות ייצוגים קיימים, לשכתב אותם.  באזורים מוחיים שמחוץ להיפוקמפוס לא מקודד מידע הקשרי, מה שעוד יותר מקשה על הבחנה בין שני גירויים דומים.  למשל, תוכן של שתי שיחות דומות יקודד ביחד, וללא המידע ההקשרי שמאפשר להבחין ביניהן. 

לסיכום מה שנאמר עד כה, זכרונות הנשענים על היזכרות פגיעים יותר לדעיכה שמתרחשת במשך הזמן.  זכרונות הנשענים על מוכרות פגיעים יותר להפרעה על ידי זכרונות דומים או מידע דומה.

כיצד מבחינים במחקר בין זכרונות הנשענים על מוכרות לבין זיכרונות הנשענים על היזכרות?

שיטה אחת להבחנה היא כזו:  משתתפים בניסוי לומדים זוגות של מלים שרירותיות (למשל, אש – כלב, עץ - טלפון).  לאחר מכן בוחנים את הנבדקים על זוגות מלים שהוצגו להם בשלב הלמידה (אש – כלב), על זוגות מלים שנוצרו ממלים שהיה להן בן זוג אחר (למשל, אש – טלפון) ועל זוגות מלים שחלקן לא הופיעו כלל בשלב הלמידה (למשל, אש – גיטרה).  הנבדקים צריכים לומר אם זוג המלים הספציפי המוצג להם הוצג להם גם בשלב הלמידה או שהוא חדש, ואם כל אחת מהמלים בזוג הופיעה גם בשלב הלמידה או שהיא חדשה. 

היכולת לקשר נכון בין צמד מלים (לומר ש"אש – כלב" הוא זוג שהופיע יחד בשלב הלמידה, וש"אש – טלפון" הוא זוג שלא הופיע יחד בשלב הלמידה) נשענת על היזכרות.  זאת משום שכל אחת מהמלים בצמד מהווה הקשר למלה השניה (למדתי את המלה "אש" בהקשר של המלה "כלב" ולהיפך).

לעומת זאת היכולת לזהות נכון אילו מלים הופיעו בשלב הלמידה (לומר ש"אש" הופיעה אבל "גיטרה" לא הופיעה) עשויה להישען גם על מוכרות בלבד.  אני זוכרת שהיתה מלה כזו בשלב הלמידה, אבל לא זוכרת את ההקשר (מי היתה בת הזוג שלה).

כיצד מראים שמידע דומה מפריע יותר לזכרונות הנשענים על מוכרות מאשר לזכרונות הנשענים על היזכרות?

במחקר מסויים, לימדו צמדי מלים וכעבור זמן מה בחנו עליהם.  בין שלב הלמידה לשלב הבחינה חשפו את המשתתפים במחקר לפריטים דומים, "מפריעים" (מלים נוספות) – לעתים להרבה מלים כאלה ולעתים למעט.   היכולת לזכור אילו צמדי מלים הופיעו יחד בשלב הלמידה ואילו לא נשארה יציבה בלי קשר למספר הפריטים המפריעים שהיו בין שלב הלמידה לשלב ההיבחנות.  כלומר, המידע המפריע לא הפריע להיזכרות.  לעומת זאת, היכולת לזכור, לגבי כל אחת מהמלים, אם היא היתה או לא היתה בשלב הלמידה, הלכה והידרדרה ככל שעלה מספר הפריטים הדומים שהופיעו בין שלב הלמידה לשלב ההיבחנות.  כלומר, המידע המפריע כן הפריע לזכירה המבוססת על מוכרות. 

כיצד מראים שזכרונות הנשענים על היזכרות דועכים יותר במשך הזמן מאשר זכרונות הנשענים על מוכרות?

במחקר מסויים, לימדו צמדים של גירויים (פנים של אדם מסויים ותמונת נוף מסויימת). לאחר השהיה של יום אחד ושל שבוע אחד, בחנו על צמדי הגירויים הללו, ועל כל אחד מהגירויים הללו לבד (בלי בן זוגו).  הזיכרון לצמדים הידרדר במידה רבה יותר מאשר הזיכרון לגירויים הבודדים.  נזכור שהיכולת לזכור את הצמדים נשענת על היזכרות, ואילו היכולת לזכור כל אחד מהגירויים לחוד נשענת על מוכרות.   

האם גם אנחנו בודקים תהליכים של היזכרות ושל מוכרות?

מבחנים כמו זכירת סיפורים או RCFT  בודקים היזכרות ולכן גם פגיעים לדעיכה של הזיכרון.  במבחנים אלה מלמדים חומר מסויים (למשל, מקריאים לילד סיפור, או נותנים לו להעתיק דגם), ולאחר זמן השהיה מבקשים מהילד לספר את הסיפור שהקראנו לו/לצייר את הדגם שהעתיק ובודקים כמה מידע הוא זוכר.  בזמן ההשהיה לא נותנים לילד לעסוק במידע דומה (למשל, לא נותנים לילד לשמוע או לקרוא סיפור נוסף) כדי שלא תיווצר הפרעה, כלומר כדי שמידע דומה לא יפריע לזכירת הסיפור שהקראנו לו.  זאת למרות שמידע דומה מפריע יותר למשימות הנשענות על מוכרות מאשר למשימה זו, הנשענת על היזכרות. 

ילד (וכמובן גם מבוגר) יכול לבצע את שלב הזיהוי במבחנים אלה תוך הישענות על מוכרות.  בשלב הזיהוי אנחנו יכולים לזהות אם פריט מסויים מהסיפור או מהדגם שהעתקנו היה או לא היה בסיפור או בדגם, גם אם אנחנו לא זוכרים היטב את ההקשר (את שאר הסיפור או את הדגם כולו).    

זיכרון אפיזודי, יכולת לדמיין את העתיד ויכולת לבנות סצינה אצל אנשים עם הפרעה על הספקטרום האוטיסטי

Lind, S. E., Williams, D. M., Bowler, D. M., & Peel, A. (2014). Episodic memory and episodic future thinking impairments in high-functioning autism spectrum disorder: An underlying difficulty with scene construction or self-projection?  Neuropsychology, 28(1), 55.‏

http://psycnet.apa.org/journals/neu/28/1/55.html

היכולת לזכור את העבר והיכולת לדמיין את העתיד קשורות זו לזו בקשר חזק.  אנשים עם פגיעה בזיכרון האפיזודי (כלומר, אנשים שמתקשים להיזכר באירועים שקרו להם בזמן מסוים ובמקום מסוים) מתקשים גם לדמיין אירועי עתיד שיקרו להם.  אנשים כאלה מתקשים, למשל, לדמיין מה יעשו בסוף השבוע הבא או כיצד יחגגו את יום ההולדת הבא שלהם.  כאשר אנשים נזכרים באירועי עבר שקרו להם וכאשר הם מדמיינים את העתיד, הם מפעילים אותם אזורים במוח, ובראשם ההיפוקמפוס.  אצל ילדים, הזיכרון האפיזודי והיכולת לדמיין את העתיד מתפתחים בו זמנית.  אצל זקנים, שתי היכולות הללו נחלשות בו זמנית.  

הן הזיכרון האפיזודי והן היכולת לדמיין את העתיד נשענים על תהליך משותף של בניית סצינה  SCENE CONSTRUCTION.  כאשר אנו נזכרים באירוע אפיזודי, אנו בונים את הסצינה של האירוע באמצעות חיבור בין אלמנטים רבים ושונים שאנו שולפים ממקומות שונים במוח:  מי היה באירוע, היכן האירוע התרחש, איך נראתה הסביבה, אילו ריחות היו שם, אילו צלילים היו שם, מה הרגשנו ומה חשבנו בעת האירוע וכו'.  כאשר אנו מדמיינים אירוע עתידי שיקרה לנו, אנו שואבים אלמנטים ממאגר הידע וממאגר החוויות שלנו, מחברים אותם ביחד באופן חדש ויוצרים סצינה עשירה של הסביבה הפיסית, האנשים המשתתפים באירוע העתידי, הריחות, המראות, הקולות והצלילים של האירוע העתידי, המחשבות והרגשות שלנו באירוע העתידי. 

הפרעה על הספקטרום האוטיסטי AUTISM SPECTRUM DISORDER  - ASD  היא סט של הפרעות התפתחותיות המאובחנות על בסיס פגיעות התנהגותיות משמעותיות באינטראקציה חברתית, בתקשורת ובגמישות התנהגותית.  ברמה הקוגניטיבית, ASD  מתאפיין בפגיעה סלקטיבית בזיכרון האפיזודי, בעוד שהזיכרון הסמנטי (אוצר הידע המגובש, למשל עובדות שאנו יודעים על העולם) אינו פגוע.  בגלל שאנשים עם ASD  פגועים בזיכרון האפיזודי, הניחו מחברי מאמר זה, Lind, Williams, Bowler & Peel, שתהיה אצל אנשים עם ASD  גם פגיעה ביכולת לדמיין את העתיד האישי שלהם. 

בדרך כלל בודקים את הזיכרון האפיזודי וגם את היכולת לדמיין אירועי עתיד בכך שמבקשים מהאדם להיזכר באירוע מן העבר או לדמיין אירוע עתידי ולתאר אותו באופן חי, עשיר ומפורט ככל האפשר.  הבעיה היא, שאנשים עם ASD  עשויים להתקשות במשימות כאלה לא בגלל שקשה להם לשלוף זכרונות אפיזודים או לדמיין את עצמם בעתיד, אלא בגלל שקשה להם לתאר את הסצינה שהם רואים בעיני רוחם באופן עשיר, ברור ותקשורתי לאדם אחר.  כשאנחנו מתארים משהו לאדם אחר, אנחנו תמיד לוקחים בחשבון את נקודת המבט שלו.   לאנשים עם ASD  יש קושי לקחת נקודות מבט של אנשים אחרים, מכיוון שקשה להם לייחס מצבים מנטלים לאחרים (לחשוב על מה שהאחר חושב, על מה שהאחר מרגיש, על הכוונות של האחר).

 כדי לוודא שהבעיה אינה בתיאור סצינה אלא ביכולת להיזכר באירוע מן העבר או לדמיין אירוע עתידי,  נתנו לכל המשתתפים משימה נוספת, בה הם התבקשו לספר לחוקר סיפור כשהם נעזרים בספר מצויר (בו אין טקסט אלא רק סדרה של תמונות שיוצרות סיפור).

מחברי המאמר כותבים, שיש הבדלים בין אנשים עם ASD  לבין אנשים ללא ASD  בתפיסה ובעיבוד של הסביבה הפיסית שלהם.  אנשים עם ASD  מתקשים ליצור אינטגרציה של גירויים מהסביבה ולראות אותם כשלם קוהרנטי (עיבוד גלובלי).  במקום זה, הם נוטים להתמקד באלמנטים ספציפים של הסביבה, "לראות את העצים ולא לראות את היער".   סגנון תפיסתי כזה עלול לגרום לקושי לדמיין סצינות קוהרנטיות וגם לקושי להיזכר באירוע עבר ולראות אותו בעיני רוחם באופן קוהרנטי.   

במחקר השתתפו 27 אנשים עם  ASD ו – 29 אנשים ללא ASD.  לאנשים בשתי הקבוצות היתה רמת משכל ממוצעת, והם כולם היו בגיל ממוצע של 35.  המשתתפים בקבוצת ה – ASD  היו "בעלי" אבחנה פורמלית של אוטיזם או של אספרגר. 

המשתתפים בשתי הקבוצות התבקשו לתאר 12 סצינות, באופן כמה שיותר חי ועם כמה שיותר פרטים.  שלוש מהסצינות היו של אירועי עבר, כלומר דרשו מהמשתתף להפעיל זיכרון אפיזודי (להיזכר במשהו שקרה לו בשבוע שעבר, להיזכר ביום ההולדת האחרון שלו ובפעם האחרונה שהוא יצא לקניות).  שלוש מהסצינות היו של אירועי עתיד, כלומר דרשו מהמשתתף לדמיין את עצמו בעתיד (לדמיין משהו שיקרה לו בסוף השבוע הקרוב, בחג המולד הבא, בפעם הבאה שהוא ייפגש עם חבר או קרוב משפחה).  שבע הסצינות הנותרות היו של דברים שאינם אישיים ואינם מתרחשים בעבר או בעתיד (לדמיין ולתאר סצינה של חוף ים, מוזיאון, פאב, ספינה, שוק ויער).  החוקר הסביר והדגים למשתתפים את המשימה, כאשר הוא מדגים כיצד הוא כולל בתיאור לא רק מראות אלא גם ריחות, קולות וכן הלאה.  

לגבי אירועי עתיד, המשתתפים התבקשו לא לשלוף זיכרון אמיתי כלשהו, או חלק מזיכרון אמיתי, אלא לדמיין סצינה חדשה.  לגבי אירועי עבר, נאמר למשתתפים שהם צריכים לתאר דבר שבאמת קרה להם, אפיזודה אמיתית מן העבר.  אם התיאור לא היה מספיק מפורט החוקר ביקש מהמשתתף לספר לו עוד.  החוקרים צייננו את התיאורים על פי מספר ההתייחסויות לפרטים מרחביים וחושיים, מספר ההתייחסויות לבני אדם או לחיות שנכחו בסצינות, מספר המחשבות, הרגשות והפעולות בסצינות וגם לפי האיכות הכללית של התיאורים (מידת החיות ומידת הספציפיות של התיאור).

אחר כך המשתתפים דירגו עד כמה הם דמיינו או זכרו את הסצינות באופן חי, עד כמה הם הרגישו שהם "נמצאים שם", ועד כמה הסצינות שדמיינו או זכרו היו אינטגרטיביות או מפורקות (למשל: "זו לא היתה סצינה אלא אוסף של דימויים" לעומת "יכולתי לראות את זה כסצינה שלמה בעיני רוחי").  

 

מה נמצא?

לא היו הבדלים בין קבוצת ה – ASD  לבין קבוצת הביקורת ביכולת לספר סיפור (ממצא מפתיע כשלעצמו, לדעתי).  מזה הסיקו החוקרים, שהבדלים אפשריים בין הקבוצות בזכרונות אפיזודים וביכולת לדמיין אירועי עתיד אינם יכולים לנבוע רק מהבדלים ביכולת לתאר את הסצינה שהאדם רואה בעיני רוחו. 

אנשים עם ASD  דיווחו על כך שהם דמיינו או זכרו את הסצינות באופן פחות חי מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  אנשים עם ASD  דיווחו על פחות תחושה של "להיות שם" בסצינות שהם דמיינו או זכרו מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  אנשים עם ASD  דיווחו על כך שהסצינות שהם דמיינו או זכרו היו פחות אינטגרטיביות ויותר מפורקות מאלה של קבוצת הביקורת.   אך כל אלה מדדים סובייקטיבים המבוססים על דיווח עצמי.

במדדים האובייקטיבים, לא היו הבדלים בין הקבוצות במספר ההתייחסויות לפרטים מרחביים וחושיים, מספר ההתייחסויות לבני אדם או לחיות שנכחו בסצינות, מספר המחשבות, הרגשות והפעולות בסצינות אותן המשתתפים דמיינו או זכרו.  אבל האיכות הכללית של התיאורים של המשתתפים בקבוצת ה – ASD  היתה נמוכה מזו של המשתתפים בקבוצת הביקורת.  כלומר, אנשים עם ASD  תיארו סצינות באופן הרבה פחות חי ועם הרבה פחות פרטים ספציפים מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  כך הסיקו החוקרים, שהיכולת לדמיין אירועי עתיד אישיים פגועה אצל אנשים עם ASD  באותה מידה כמו הזיכרון האפיזודי.   בנוסף לזה, לאנשים עם ASD  היתה גם יכולת מופחתת לדמיין סצינות שאינן מתייחסות לעצמי ושאין להן מימד של זמן (למשל, סצינה של חוף).  כלומר, היכולת לבנות סצינה פגועה אצל אנשים עם ASD באופן כללי.  ככל הנראה, לאנשים עם ASD  יש קושי לקשור אלמנטים ולחבר אותם לכדי סצינה שלמה.  קושי זה עומד כנראה בבסיס הפגיעה שיש להם בזיכרון האפיזודי וביכולת לדמיין את העתיד האישי.   עצם היכולת לנוע מנטלית בזמן כאשר הם דמיינו אירועי עתיד וכאשר הם נזכרו באירועי עבר לא היתה פגועה אצל אנשים עם ASD.  אנשים אלה הצליחו להיזכר באירועי עבר וגם לדמיין אירועי עתיד -  אך עשו זאת באופן הרבה פחות חי והרבה פחות מפורט מאשר אנשי קבוצת הביקורת.  מה שנפגע הוא היכולת לדמיין או להיזכר בסצינה שלמה, חיה ומפורטת.  

 

קושי בבניית סצינה ב – ASD  עולה בקנה אחד עם הקשיים שיש לאנשים עם ASD  בעיבוד תפיסתי.   במחקר זה, תיאורי הסצינות של אנשים מקבוצת ה – ASD  היו פחות אינטגרטיבים מאלה של קבוצת הביקורת (לפחות על פי הדיווחים העצמיים שלהם...).  ייתכן שהקושי לחבר אלמנטים וליצור סצינה בדמיון או בעיני הרוח קשור לקושי לתפוס את הסביבה הפיסית באופן שיוצר תמונה שלמה וקשור לנטיה של אנשים עם ASD  להתמקד בפרטים.  

המחקר הזה נעשה במבוגרים, אך החוקרים כותבים שסביר להניח שהבעיה בבניית סצינה קיימת משלב מוקדם בהתפתחות.  יש ממצאים המצביעים על כך שלילדים עם אוטיזם יש קושי בזיכרון האפיזודי.  החוקרים חושבים שקשיים אלה נובעים מקושי לבנות סצינה. 

היכולת לדמיין את העתיד מאפשרת לנו לתכנן דרך פעולה ולבחור מבין דרכים אפשריות את דרך הפעולה הטובה ביותר.  לכן קושי לדמיין את העתיד עלול לגרום להישענות על דפוסי התנהגות בלתי גמישים המאפיינית אנשים עם ASD.    נשאלת השאלה אם אימון בבניית סצינה יכול לעזור לשפר את היכולת של אנשים אלה לדמיין את העתיד.  

דימוי חזותי של סצינות והקשר שלו לזיכרון אפיזודי ואולי גם להבנת הנקרא

The Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire

https://www.youtube.com/watch?v=gdzmNwTLakg&list=PLFJ-tL_8LcCk-ULhnI5fHmPcdv4Ue6XNU

 זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר.  ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית.  ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות הקהל.   

פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות סצינה שלמה בעיני רוחנו. 

בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים אלה נקראים    PLACE CELLS.  כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר העכבר נמצא במקום ספציפי.   ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית.  בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו. 

כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות את האירוע בעיני רוחנו. 

 אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה.  הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים.  כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.  

מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:  ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.

אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת השמיים.  אני יכול לשמוע את קולות השחפים והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של ספינות...זהו (החוקר שאל:  האם אתה רואה זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן.  את השאר – הקולות – אני שומע.  (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא.  זה כאילו אני צף".

ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת.  החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו.  אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף.  הים הוא בצבע טורקיז מקסים.  מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה.  משמאלי החוץ מתעגל והופך לנקודה.  ובנקודה זו יש כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.  בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים.  אין אף אחד אחר על החוף.  בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר עוד ועוד).

ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה.  אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם קושי.  אדם אחד אמר:  "אין סצינה חזותית מולי.  זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות סצינה מולי.  אני מרגיש שאני מאזין לרדיו במקום לראות את זה בטלויזיה.  אני מנסה לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".

אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת ספרים.  ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.  זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות  -  של המתרחש בטקסט. 

 היכולת ליצור דימויים של סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.  לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא מעבר לפינה.  קשה להם לזכור אירועים מן העבר ולתכנן את העתיד.  זה מוביל אותי לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע.  ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני רוחם. 

חלימה בהקיץ והקשר שלה לזיכרון אפיזודי

Narrative thinking, memory, amnesia and fictional memories.  Martin Conway.

https://www.youtube.com/watch?v=1wgbnEHzlCI

מרטין קונווי הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום הזיכרון האוטוביוגרפי.  זוהי הרצאה מעניינת מאד בה הוא נוגע בנושאים רבים מהם אציין רק כמה.

קונווי סבור, שזיכרון אפיזודי אף פעם לא משמר תיעוד מדוייק של החוויה המקורית.  הזכרונות האפיזודים שלנו הם זכרונות נבנים CONSTRUCTED (לא נבנים מחדשRECONSTRUCTED   ).      כלומר, כאשר אנו נזכרים באירוע אפיזודי (אירוע ספציפי שקרה לנו בזמן ובמקום מסויימים) אנו לא שולפים את החוויה בשלמותה ממקום כלשהו בו היא היתה ממוקמת במוח.  בעקבות גירוי מסויים שמעורר את הזיכרון, אנו בונים את החוויה מחדש מחלקי מידע המפוזרים ברשתות שונות במוח.  מכיוון שבכל פעם שאנו נזכרים בחוויה אנו בונים אותה מחדש, היא תיבנה בכל פעם באופן שונה.  לזיכרון אפיזודי יש קיום זמני בלבד – הוא קיים רק כאשר אנו בונים אותו.

מערכת ברירת המחדל DEFAULT NETWORK  של המוח היא איזורי המוח הפעילים כאשר האדם אינו מפנה את הקשב למשימה כלשהיא.  מערכת זו פעילה כאשר אנו חולמים בהקיץ וכאשר מחשבתנו נודדת.  פעילות המוח במצב ברירת המחדל דומה מאד לפעילות המתרחשת במוח כאשר אנו נזכרים בזיכרון אוטוביוגרפי וכאשר אנו מדמיינים את העתיד.   

   

כאשר אנו חולמים בהקיץ אנו בין השאר מהרהרים בעבר ונזכרים בדברים (בונים זכרונות אפיזודים), חושבים על העתיד ומתכננים לעתיד (כלומר, בונים זכרונות אפיזודיים של אירועי עתיד) וגם לעתים מדמיינים כיצד העבר היה יכול להיות אחרת.  הרבה מהחלימה בהקיץ היא בעלת תכלית ולא סתמית.  לכן קונווי מעדיף לכנות חלימה בהקיץ בשם "חשיבה נרטיבית".

בעת חשיבה נרטיבית אנו נעים בין שתי נקודות מבט:  פנימית וחיצונית.  נקודת מבט פנימית נמצאת בתוך החוויה ואילו נקודת מבט חיצונית מתבוננת בחוויה מעמדת צופה, ולכן יכולה להעריך אותה.  כאשר אנו נזכרים באירועי עבר או מדמיינים אירועי עתיד, אנו נעים בין נקודות מבט פנימיות וחיצוניות.  לעתים אנו נמצאים בתוך החוויה, ולעתים אנו צופים בעצמנו מנקודת מבט חיצונית.  כאשר אנשים נזכרים בזיכרון ילדות מנקודת מבט חיצונית, ושואלים אותם איך הם נראים בזיכרון, הם בדרך כלל מתארים את הדרך בה הם נראו בתמונות ילדות מאותה תקופה. 

התנועה הזו בין נקודות מבט בעת חשיבה נרטיבית יוצרת קשרים בין זכרונות, משאלות ודמיון.  קונווי רומז שלעתים שלושת ההיבטים הללו מתמזגים, הופכים לזכרונות או נחווים כזכרונות.

ייתכן ששילוב זה בין נקודות מבט ובין זכרונות, משאלות ודמיון יכול להסביר את הזיכרון השגוי המפורסם של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר.  בשנת 2011 פרסם טוני בלייר ספר זכרונות בשם A JOURNEY:  MY POLITICAL LIFE   .     בספר הוא מספר על פגישתו עם המלכה לאחר נצחונו בבחירות בשנת 1997.  הוא כותב שהמלכה אמרה לו: "אתה ראש הממשלה העשירי שלי.  הראשון היה ווינסטון (צ'רצ'יל).  זה היה לפני שנולדת".  אך מסתבר, שה"מלכה" אמרה משפט זה ל"טוני בלייר" בסרט "המלכה" שיצא בשנת 2006.  התסריטאי של הסרט, Peter Morgan, טוען שהוא המציא את השיחה הזו במלואה.  סביר להניח, שטוני בלייר צפה בסרט.  כמה שנים לאחר מכן, כאשר כתב את ספרו, נזכר טוני בלייר בפגישתו עם המלכה (כלומר, בנה את הזיכרון).  ייתכן שלנקודת המבט החיצונית, מעמדת צופה, על הזיכרון, השתרבבה הסצינה מתוך הסרט.    הזיכרון האפיזודי החדש שנבנה כלל את הסצינה מהסרט באופן בו לא ניתן עוד להפריד בינה לבין האירוע "המקורי".

אצל אנשים עם פגיעות ראש מופיעות לעתים פגיעות בחשיבה נרטיבית.  למשל, יש אנשים שלאחר פגיעת ראש לא מצליחים לחשוב חשיבה נרטיבית כלל.  כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, מוחם "ריק" ממחשבות.  הם אינם חולמים בהקיץ.  גם אנשים עם אלצהיימר אינם חולמים בהקיץ.  לעומתם אנשים אחרים עם פגיעת ראש חשים, כאשר הם אינם עוסקים במשימה כלשהיא, בפלישה מתמדת של זכרונות ושל דימויים עליהם אין להם שליטה.  גם זו פגיעה בחשיבה הנרטיבית.

פרופ' מוריס מוסקוביץ על תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון

MEMORY AND ITS TRANSFORMATION – A COGNITIVE NEUROSCIENCE APPROACH - Morris Moscovitch

https://www.youtube.com/watch?v=tFHL1_DStY8

פרופ' מוסקוביץ' נולד ברומניה ב – 1945.  הוא עלה לארץ בגיל ארבע, ובגיל שבע עבר עם משפחתו לקנדה, בה הוא נמצא עד היום. 

פרופ' מוסקוביץ' חוקר תהליכים ומנגנונים מוחיים הקשורים בזיכרון, קשב וזיהוי פנים ואובייקטים. 

הנה מספר נקודות מהרצאתו:

כאשר אנחנו חווים חוויות חדשות, הן מעובדות בהיפוקמפוס וכאשר אנו שולפים אותן קרוב לזמן בו הן התרחשו, ההיפוקמפוס מעורב מאד בשיחזור החוויה. 

אבל במשך הזמן חלק מהחוויות, ובמיוחד השגרתיות שבהן, הופכות לזכרונות מוכללים.  זיכרון מוכלל הוא זיכרון בו אנו מאבדים את הפרטים הפחות חשובים של האירוע (כמו מה לבשו האנשים, או כיצד נראתה הסביבה לפרטי פרטים), ומשמרים את המרכיבים העיקריים שלו.  זכרונות מוכללים כאלה מתנתקים במידה רבה מההיפוקמפוס, ומיוצגים באזורים פרה-פרונטליים. 

לאחר שאנו נחשפים פעמים רבות לאירועים דומים, אנו מכלילים מתוכם ויוצרים לעצמנו סכמה של אירוע טיפוסי מהסוג הזה.  כך, זכרונות מוכללים רבים יוצרים אצלנו מאגר של סכמות ותסריטים בהם אנו משתמשים כדי להבין ולפרש את העולם סביבנו.   

זכרונות מסוימים שיש לנו, מאירועים מאד מיוחדים בחיינו (למשל חווית הגיוס של הבת שלי ביום מסוים בספטמבר השנה) נשארים מאד מפורטים, מאד חיים למשך זמן, אפילו שנים.  זכרונות כאלה ממשיכים להיות מיוצגים בהיפוקמפוס, וכאשר אנו שבים ונזכרים בהם, אנו מפעילים את ההיפוקמפוס.  ההיפוקמפוס חיוני לשליפה של ההיבטים התפיסתיים של הזכרון (מראות, ריחות, קולות, טעמים וכו'), וכך להיבטים החוויתיים (התחושה של "להיות שם", "לחיות מחדש" את יום הגיוס).   

כך, אנשים עם נזק מוחי משמעותי בהיפוקמפוס מאבדים את היכולת לשלוף זכרונות אפיזודים (לשלוף את הפרטים התפיסתיים של אירועים המקנים להם את תחושת החוויה) וליצור זכרונות אפיזודים חדשים.  אנשים עם נזק לאזורים פרה פרונטלים מאבדים (בהיבט של זכרון) את היכולת לקשור בין הקלט התפיסתי מהעולם הסובב אותם לבין סכמות שיכולות לעזור לפרש ולהבין אותו.  כך יכול אדם המאושפז בשל פגיעת ראש כזו לחשוב שהוא נמצא בעבודה, וכשמעמתים אותו עם המציאות הסובבת אותו ("אז למה יש פה מיטות?  בעבודה יש מיטות?") הוא עשוי למצוא דרך לשלב את המיטות בעולם העבודה כי אינו מסוגל לשנות את הסכמה שאינה מתאימה לקלט התפיסתי ("מאז שפרצה מגפה יש מיטות בעבודה").

השפעת הנחיה לפרט זכרונות אפיזודים על היכולת לדמיין אירועי עתיד, לפתור בעיות ולחשוב באופן יצירתי

   

Schacter, D. L., & Madore, K. P. (2016). Remembering the past and imagining the future: Identifying and enhancing the contribution of episodic memory. Memory Studies, 9(3), 245-255.‏

https://pdfs.semanticscholar.org/dccd/c9eb72da3fbf06b2193c8b1d41739e2856b0.pdf

הזיכרון האפיזודי הוא היכולת שלנו להיזכר באירועים שקרו לנו בעבר, בזמנים מסויימים ובמקומות מסויימים.  הזיכרון האפיזודי מאפשר לנו לנסוע בזמן באופן מנטלי ולחוות מחדש, באופן מנטלי, התרחשות שקרתה בעבר. 

אבל הזיכרון בכללותו התפתח כדי לאפשר לנו להתמודד עם אירועי עתיד.  הזיכרון מאפשר לנו ללמוד מהנסיון ולהגיב טוב יותר לאירועים חדשים, בעלי קווי דמיון לאירועים בהם נתקלנו בעבר.  כדי להתמודד עם אירועי עתיד צפויים או מפתיעים אנו מן הסתם נשענים לא רק על הזיכרון האפיזודי אלא גם על סוגים אחרים של זיכרון, כמו הזיכרון הסמנטי (גוף ידע נטול הקשר, ידע שאיננו יכולים לומר מתי ואיך רכשנו אותו), או הזיכרון האימפליציטי (הכולל פרוצדורות, למשל).

מאמר זה מנסה לבודד את תפקידו של הזיכרון האפיזודי ביכולת שלנו לדמיין אירועי עתיד וכך להתכונן אליהם ולהתמודד עמם טוב יותר.  המאמר מתמקד בשאלה, האם אימון של אנשים בשליפה מפורטת של זיכרונות אפיזודים יכול להשפיע לטובה על היכולת לדמיין את העתיד, לפתור בעיות חברתיות ולחשוב חשיבה יצירתית.

אם משימה קוגניטיבית כלשהיא נשענת לפחות באופן חלקי על זיכרון אפיזודי, ביצוע המשימה צריך להיות מושפע מהנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט.  מתוך הנחה זו, אימנו SCHACTER  ו – MADORE  את הנבדקים שלהם בשליפה מפורטת של זכרונות אפיזודים. 

הם השתמשו בתהליך שנקרא "ראיון קוגניטיבי" COGNITIVE INTERVIEW.  זה פרוטוקול שמעודד אנשים להתמקד בפרטים ספציפים של חוויות עבר כאשר הם מנסים לשלוף אותן.  משתמשים בפרוטוקול זה כדי לשפר את השליפה מהזיכרון האפיזודי אצל עדים. 

SCHACTER  ו – MADORE  ערכו סדרה של ניסויים באופן הבא:

בשלב הראשון, המשתתפים בניסוי צפו בסרטון שהציג שיחה בין שני אנשים המתרחשת במטבח.  קבוצה אחת מתוך המשתתפים התבקשה לספר את שראו בסרטון בצורה מפורטת:  ליצור תמונה מנטלית של הסרטון, ולדווח על כל מה שהם זוכרים באופן מפורט ככל האפשר:  כיצד האנשים בסרטון נראו ומה הם עשו, מראה המטבח והאובייקטים שבו וכן הלאה (נכנה קבוצה זו "הקבוצה המפרטת").  קבוצה שניה של משתתפים (שנכנה "הקבוצה הלא מפרטת") התבקשה לספר על הסרטון אך לא קיבלה הנחיה לפרט. 

בשלב השני שתי הקבוצות ראו תמונות של מצבים יומיומיים.  עבור שליש מהתמונות הם התבקשו להיזכר באירוע עבר מסויים שהתמונה מזכירה להם.  עבור השליש השני של התמונות הם התבקשו לדמיין חווית עתיד הקשורה בתמונה.  עבור השליש השלישי של התמונות הם פשוט התבקשו לתאר את תוכן התמונה. 

כאשר חברי הקבוצה המפרטת נזכרו באירועי עבר שהתמונות הזכירו להם, הם סיפרו אותם באופן מפורט יותר מאשר חברי הקבוצה הלא מפרטת.  כך גם כאשר הם דמיינו חוויות עתיד הקשורות בתמונות.  הם דמיינו את חוויות העתיד באופן מפורט יותר לאחר שפירטו את סרטון הדיון במטבח.   חברי הקבוצה הלא מפרטת דמיינו את חווית העתיד הקשורות בתמונות שראו באופן פחות מפורט.

לא היו הבדלים בין שתי הקבוצות (הקבוצה המפרטת והקבוצה הלא מפרטת) במידת הפירוט שניתן כאשר המשימה היתה לתאר את התמונות בלבד. 

כלומר, ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט (שהיא בעצם שליפה של זיכרון אפיזודי באופן מפורט) – גרמה לאנשים לשלוף זכרונות אפיזודים אחרים באופן מפורט, וכן גרמה לאנשים לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט לא גרמה לאנשים לתאר תמונה באופן מפורט. 

ההנחיה להיזכר בסרטון הדיון במטבח באופן מפורט השפיעה רק על משימות שכנראה קשורות לזיכרון אפיזודי.  משמעות הדבר היא שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפיעה על היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר. 

ההנחיה לשלוף זכרונות אפיזודים באופן מפורט משמשת לדעת החוקרים הן כאמצעי להעשרת התפקוד במשימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (כמו היכולת לדמיין אירועי עתיד באופן מפורט יותר), והן כאמצעי לזיהוי משימות המושפעות מזיכרון אפיזודי (אם התפקוד במשימה מושפע לטובה מהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים, סימן שהתפקוד מושפע מזיכרון אפיזודי).

החוקרים מצאו, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של אנשים לפתור בעיות חברתיות.   אנשים שפירטו זכרונות אפיזודים יכלו לאחר מכן להפיק יותר פתרונות אפשריים לבעיות חברתיות מאשר אנשים שלא פירטו זכרונות אפיזודים. 

החוקרים מצאו גם, שהנחיה לפרט זכרונות אפיזודים משפרת את היכולת של האנשים לחשוב חשיבה מתפצלת ולהפיק רעיונות יצירתיים (למשל, לחשוב על כמה שיותר שימושים מקוריים בעתון).  במהלך חשיבה מתפצלת פעילים במוח אזורים הקשורים לזיכרון אפיזודי.  אצל אנשים עם אמנזיה שיש להם פגיעה בזיכרון האפיזודי נפגעת גם החשיבה המתפצלת.

אפשר לשאול, האם הזיכרון האפיזודי הוא אכן המרכיב הקריטי המקשר בין כל המשימות הללו?  אני לא בטוחה שהשתכנעתי.  החוקרים עצמם מציעים את האפשרות, שההנחיה לפרט את סרטון המטבח אימנה אנשים "לבנות סצינה" עשירה ומלאת חיים בעיני רוחם.  אותם אנשים השתמשו באימון זה כדי לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים וחיים יותר, כדי לדמיין אירועי עתיד מפורטים וחיים יותר, כדי לחשוב על דרכים לפתרון בעיות חברתיות באמצעות "בניית הסצינה" של הבעיה החברתית באופן חי ומפורט בעיני רוחם, וכדי לדמיין דרכים יצירתיות להשתמש בעיתון.

כתבתי בפוסט אחר, שירידה ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים ספציפים קשורה לפגיעה בבריאות הנפשית (ובמיוחד לדיכאון ותגובה פוסט טראומטית).  אצל אנשים עם דיכאון ו – PTSD  יש גם הפחתה ביכולת לדמיין אירועי עתיד אישיים באופן מפורט וספציפי.  אנשים עם אמנזיה, שיש להם חסרים משמעותיים בזיכרון האפיזודי כתוצאה מנזק לאזורים מוחיים הכוללים את ההיפוקמפוס, מתקשים לא רק לזכור את העבר אלא גם לדמיין את העתיד האישי שלהם או לדמיין סצנות חדשות.  גם לאנשים עם סכיזופרניה ואלצהיימר יש יכולת מופחתת לשלוף פרטים אפיזודים מהעבר שלהם, ובהתאם הם יכולים לדמיין פחות פרטים אפיזודים על העתיד האישי שלהם. 

כפי שכתבתי באותו פוסט, אימון של אנשים לשלוף זיכרונות אפיזודים ספציפים משפר את הבריאות הנפשית שלהם.   במחקר זה של SCHACTER  ו – MADORE  אנחנו רואים שאימון של אנשים לפרט זכרונות אפיזודים משפיע לטובה גם על תפקודים קוגניטיבים וחברתיים (היכולת לדמיין את העתיד , לפתור בעיות חברתיות ולחשוב באופן יצירתי). 

אולי אין זה משנה אם הגורם לשינוי הוא שיפור ביכולת לבנות סצינה עשירה וחיה בדמיון, או שיפור ישיר ביכולת לשלוף זכרונות אפיזודים מפורטים.  השורה התחתונה המסתמנת היא ששליפה של זכרונות אפיזודים ספציפים ומפורטים תורמת הן לבריאות הנפשית והן לתפקודים הקוגניטיבים.

אם נחבר מידע זה עם מחקרים על השפעת סגנון ההורות על היכולת של ילד לשלוף זכרונות אפיזודים עשירים ומפורטים, עליהם כתבתי כאן, נראה שמסתמנות עבורנו כפסיכולוגים חינוכיים אפשרויות להתערבות הן עם הורים והן עם ילדים באופן שמעודד יצירה ושליפה של זכרונות אפיזודים מפורטים וספציפים.  גם בדרך זו נוכל להשפיע לטובה על הבריאות הנפשית והקוגניטיבית של ילדים אלה.